העתיד המזהיר שלא כל כך זהר

אני מנחש שהישראלית המשכילה לא תעמוד במבחן, ולישראלי המשכיל לא יהיה מושג. אני מודה שגם אני אינני זוכר את שמו של נשיא גאנה, וידיעותיי על הפוליטיקה הפנימית שלה מוגבלות מאוד.

אילו הצגנו את סדרת השאלות הזו בדיוק לפני 50 שנה, ב-6 במארס 1957, התשובות היו קולחות כמעט מאליהן. היום לפני חצי מאה, העולם כולו התבונן בגאנה בנשימה עצורה. ביום הזה היא פשטה את מחלצותיה הקולוניאליות, השליכה מעליה את השם שנתנו לה הבריטים ("חוף הזהב"), ונטלה לעצמה את שמה של ממלכה אפריקנית מהוללת שחדלה להתקיים כמעט 900 שנה קודם.

למען האמת, לגאנה המודרנית אין כל קשר עם גאנה העתיקה, אשר שכנה הרחק צפונה. שאילת השם הייתה רק משל. משל על פריקת שיעבוד, על תחיה, על התחדשות, על ניסיון לברוא אומה מאוסף של שבטים ושל לשונות, על מאמץ לנסוך גאווה במקום שבו היו השפלה וכניעות.

גולדה חזרה נפעמת

גאנה הייתה המדינה הראשונה שקיבלה עצמאות מידי אימפריה אירופית. לפניה היו שתי ארצות עצמאיות באפריקה, אתיופיה בפאתי מזרח וליבריה בסמיכות מקום. אתיופיה הייתה גלגול מודרני של ממלכה עתיקה. את ליבריה יצרו עבדים משוחררים מארה"ב בתחילת המאה ה-19. הן ייצגו שיירים מוגבלים של ריבונות. לא כן גאנה.

הולדתה הייתה מאורע פוליטי ורגשי עצום ממדים. נציגיהן של 70 ארצות הצטופפו במרכז עיר הבירה אקרה, כדי לראות את ה"יוניון ג'ק" הבריטי מורד מן התורן שלא על מנת לחזור ולעלות. אחד המצטופפים היה סגן נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון. "עתיד מזהיר נכון לגאנה", הוא הכריז בחגיגיות, וגמר את ההלל על התהליך המסודר, החופשי מאלימות, שבו גאנה יצאה לחירות.

שנה אחר כך, אוסף מרשים של נציגים זרים ינהרו לאקרה, לציין את יום ההולדת הראשון. אחת מהם תהיה שרת החוץ של ישראל, גולדה מאיר. היא תחזור לירושלים בהתלהבות עצומה ובנחישות דעת לכונן יחסים מיוחדים בין ישראל לאפריקה המשתחררת. לימים אחד הדיפלומטים הבולטים של ישראל, אהוד אבריאל, יוכיח את גולדה על עודף ה"רומנטיות" של גישתה לאפריקה.

"יש מקום לאופטימיות"

"רומנטיות" אפיינה לא רק את גישת ישראל. עיתונים בכל העולם שיתפו את קוראיהם בנס התחייה האפריקנית. ה"ניו יורק טיימס" הודיע בכותרתו הראשית על הולדת "הארץ הכושית" (זה היה עוד לפני ש"כושי", באנגלית negro, התחלף ב"שחור"). במאמר מערכת מאופק אך נפעם, העיתון הטעים ש"יש מקום לאופטימיות בין המייחלים להצלחת הארץ האפריקנית החדשה". עורכי העיתון גייסו ראיות סטטיסטיות לאופטימיות שלהם: שטח גדול ולא צפוף מדיי, אדמה פורייה המניבה 70 אלף טון של פולי קקאו בחודש, מאות מיליוני טונות של בוקסיט, שלא לדבר על שמן דקלים ועל אגוזי קולה. סכר על נהר הוולטה יניב חשמל ויפריש מים להשקיה. "יהיו נמלים חדשים, מכונות חדשות, תעשיות חדשות, ערים חדשות".

בקיצור, לגאנה הרכה "יש סיכוי גבוה הרבה יותר מן הממוצע לנחול הצלחה ממשית".

אבל גאנה לא נחלה הצלחה ממשית. למען האמת היא הידרדרה במהירות כזאת, שבתוך פחות מעשר שנים היא הייתה בבואת כישלונה של אפריקה. מנהיג עצמאותה, קוואמה נקרומה (Nkrumah), איש רב חן ורב כריזמה, שהתחבב על מלכים ועל נשיאים, נעשה מופת עגום של עריצות, של שרירות לב ושל שחיתות.

הוא מילא את בתי הסוהר של גאנה ביריבים אמתיים או מדומים. הוא הנהיג פולחן אישיות, הציב את פסליו בכיכרות הערים, קרא לכיכרות על שמו, העניק את שמו לרחובות, לשדרות, למזרקות. פניו הוצגו על שלטי חוצות, הופיעו על בולי דואר, נמרחו בראש העמודים הראשונים של העיתונים. מי שהיה פעם סטודנט רעב בחוצות הארלם, ניו יורק, נעשה צירוף של המלכה אליזבת, של לנין, של סטאלין, של מאו, של צ'יף אפריקני קדום. כינויו האפריקני היה "אוסאגייפו", או "הגואל".

"הוא ה'מיין קאמפף' שלנו"

כמו לנין, סטאלין ומאו, נקרומה הפך את שמו למושג אידיאולוגי. "נקרומאיזם", כתב ב-1961 עיתון אחד באקרה, "הוא הפילוסופיה החדשה וצופן החיים ש'הגואל' פיתח לטובת ארצנו. הוא-הוא ה'מאיין קאמפף' שלנו". עיתונאי מערבי, שנתקל בדבר החוכמה הזה, הסביר לקוראיו שהעיתון "אל נכון לא עמד על מלוא המשמעות של ההשוואה".

משכילים אפריקניים וחלק מידידי אפריקה במערב ניסו למצוא צדדים של זכות במגלומאניה ההרסנית הזו. "אל תחילו על אפריקה את הסטנדרטים שלכם", הם חזרו ויעצו. כך התפתחה במערב אסכולה רצינית, שנהגה סובלנות בעריצים, סיפקה להם תירוצים וניצלה רגשי אשמה (המוצדקים) כדי לפטור את אפריקה מן הדבר החשוב ביותר שאפריקה הייתה זקוקה לו: ביקורת קונסטרוקטיבית.

"המושיע" נעשה כל כך שנוא על בני ארצו, עד שהם רקדו ברחובות ביום שבו הופל בהפיכה צבאית, תשע שנים לאחר העצמאות. אנדרטאותיו נותצו לרסיסים, שלטי החוצות שלו הופלו, הרחובות והכיכרות חזרו להיקרא בשמותיהם הישנים.

אגב, ישראלים מעטים מאוד הצטערו על נפילתו. הידיד הגדול של ימי העצמאות הראשונים - שמשה דיין אץ רץ אליו כדי להקים בשבילו אקדמיה צבאית ולהציע לו נשק וייעוץ - נעשה אחד האויבים הקולניים ביותר של ישראל. "ציר האימפריאליזם", הוא קרא לה.

אז למה דרום קוריאה?

גאנה העניקה השראה לאחת השאלות החשובות והמעניינות של זמננו. ב-1957, כאשר נעשתה עצמאית, לגאנה הייתה בערך אותה רמת הכנסה לגולגולת שהייתה לדרום קוריאה. הכיצד זה שרמת ההכנסה שלה עומדת עכשיו על 2,600 דולר בשנה (לפי שיטת החישוב של הבנק העולמי, זאת אומרת על יסוד "כוח הרכישה" של המטבע המקומי), בשעה שרמת ההכנסה בדרום קוריאה היא 24,200 דולר? מדוע דרום קוריאה מייצאת מכוניות ושבבים, מוליכים למחצה וטלפונים סלולריים, בעוד שגאנה מוסיפה לייצא זהב וקקאו ועצים וטונה ומתכות כפי שעשתה לפני 50 שנה, או 100 שנה?

זו שאלה הנשאלת על גאנה רק במקרה, מפני שגאנה הייתה הראשונה. היא יכלה להישאל כמעט על כל ארץ אפריקנית. יש באפריקה מעט מאוד סיפורי הצלחה. למרבה העניין, בהשוואה לכישלונות המצמררים שסביבה, גאנה עצמה מתוארת לפעמים כסיפור הצלחה.

איך זה יתכן? קודם כול, היא עדיין קיימת, ועדיין נהנית משלום, בשעה שכמה משכנותיה נסחפו אל מלחמות אזרחים איומות. הדמוקרטיה חזרה אליה, פחות או יותר, בשנות ה-90, והאופוזיציה אפילו הורשתה לנצח בבחירות. גאנה עמדה בדרך כלל בתנאי האשראי של קרן המטבע הבין לאומית. היא גם הניבה שלושה דורות של אפריקנים בני חורין, לא עניין של מה בכך.

אם הרשימה הזו נוטה להחמיר עם גאנה, אין זה אלא מפני שהיא נכתבת תחת הרושם של דפדוף בעיתוני 1957, ושל היזכרות בתקוות הרמות שמילאו את החלל.

ביום הולדתה ה-50 של אפריקה המשתחררת, מותר לאחל לה ש-50 השנה הבאות יהיו הרבה יותר מוצלחות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב yoavkarny.com