ויסת את עוצמת הבנקים

שופט בית המשפט העליון בדימוס, ד"ר משה בייסקי, שנפטר שלשום, היה אחד מיהודי "רשימת שינדלר", שניצלו ע"י חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. כשביקר שינדלר בישראל, הוא נטע עץ בחצר ביתו של בייסקי. זו היתה פריצתו הראשונה של בייסקי לתודעה הציבורית בישראל. בייסקי כיהן כשופט במשך 31 שנה, 12 מתוכן בבית המשפט העליון. ואולם, את עיקר חותמו הוא הותיר בעקבות הוועדה בראשה עמד, ועדת בייסקי, שחקרה את ויסות מניות הבנקים בשנות ה-80.

"אם היום נוטים לומר על השופטים שהם לפעמים שטחיים ומחפפים", אומר פרקליט בכיר, "אז בייסקי היה המאסטר של הבקיאות. היו לו תיקים עם הררי חומר, נספחים, מוצגים ודברים טכניים ומעצבנים. הוא היה מכיר הכל בעל-פה. זה היה מפליא. הוא איש של פרטים ובקיא מאין כמותו, ולכן גם היה חרוץ".

ניסה לעזור לשינדלר

ד"ר משה בייסקי נולד ב-1921 בדז'אלושיצה שבפולין והתחנך בבית דתי. הוא דיבר שש שפות באופן שוטף: עברית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, אידיש ופולנית. שנות מלחמת העולם השנייה עברו על בייסקי בגטאות, בפעילות מחתרתית ובמחנות הסגר והשמדה, עד שניצל ע"י אוסקר שינדלר.

בייסקי סייע בהכנת חותמות מזויפות עבור שינדלר, שהיה קונה ומוכר סחורות בשוק השחור. גם לאחר השואה הוא נחשב למקורב לו מאוד. בייסקי היה חבר בוועדה שהתלבטה אם להעניק לשינדלר את תואר חסיד אומות העולם, ואמר כי הטענות כי שינדלר הוא נאצי שהפך עורו גורמות לשינדלר עוול.

"בשנותיו האחרונות של שינדלר, כשמצבו לא היה טוב, בייסקי קיבץ כמה מידידיו שבאו לעזרתו והשיבו לו כגמולו", מספרת השופטת בדימוס שולמית ולנשטיין, שישבה עימו בהרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בת"א.

מגיל צעיר ועד עלייתו לארץ ב-1945, היה בייסקי חבר תנועת הנוער הציוני ופעיל בעיקר בעיר קראקוב. כשעלה לארץ, הפך לחבר בקיבוץ תל-יצחק. לאחר מכן, עבד במוסד החינוכי-חקלאי במגדיאל, במזכירות העובד הציוני, והיה פעיל בעליה ב'. במלחמת השחרור הוא שירת בצה"ל בתפקיד קצין מטה לבעיות אישיות במטכ"ל. בין השאר, מילא תפקיד קצין תרבות וסעד והשתחרר בדרגת סרן.

ב-1946 הוא למד משפטים והשתלם באוניברסיטת סורבון בפריז, במיוחד בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי. בסורבון הוכתר בתואר דוקטור למשפטים. נושא עבודת הדוקטורט היה מקורות זכויות האדם בתנ"ך. עם תום לימודיו הוא נשלח לצרפת ע"י עליית הנוער, במטרה לנהל את המחלקה באירופה ובצפון אפריקה, תפקיד אותו מילא כשלוש שנים.

ב-1952 שב לישראל ולאחר התמחות במשרד עוה"ד רוטנשטרייך-גיצלטר, עסק בעריכת דין. באותה תקופה היה פעיל במוסדות ההסתדרות כחבר בית הדין העליון של ההסתדרות, חבר ועדת התחיקה שליד הוועד הפועל וחבר מועצת פועלי ת"א.

העיד במשפט אייכמן

ב-1960 מונה לכהונת שופט בית משפט השלום בת"א. בתשע השנים הבאות עסק גם בהוראה בפקולטות למשפטים של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ת"א. במהלך כהונתו כשופט שלום, העיד בייסקי במשפט אייכמן ותיאר את זוועות ההשמדה במחנה הריכוז פלאשוב, שם הוצאו להורג בירייה עשרות אלפי יהודים. הוא היה העד הראשון שנשאל ע"י התובע במשפט "מדוע לא מרדתם". תשובתו של בייסקי היתה, בעיקרה: "אין תשובה אחת. ודאי קשה להבין למי שלא היה שם. התנאים של אז לא ניתנים להעברה היום לאולם בית המשפט".

אחרי 8 שנים כשופט שלום הוא מונה לשופט מחוזי בת"א. הוא ישב בהרכב פשיעה חמורה וכן בערעורים פליליים. "זה היה תענוג גדול לשפוט איתו", אומרת השופטת בדימוס ולנשטיין, שישבה איתו בהרכב במשך כמה שנים. "הוא היה חכם וידען וגם נעים הליכות". העובדה שבייסקי היה ניצול שואה, היא אומרת, לא קיבלה ביטוי בהכרעות הדין וגזרי הדין שכתב. "השואה לא השפיעה עליו בעצם השיפוט, אבל באישיות שלו זה היה טבוע. אפשר גם לראות בכמה מוסדות ניצולי שואה הוא היה פעיל. זיכרון השואה היה בנשמתו".

עו"ד פנחס רובין, ראש משרד גורניצקי, מספר שאת השופט בייסקי הכיר בעודו שופט מחוזי מוערך בת"א, היושב בהרכב הפלילי בראשותו של נשיא המחוזי דאז, פרופ' זאב צלטנר. "חריצותו, קפדנותו ובקיאותו בפרטי הפרטים של התיקים שנידונו בפניו", נזכר רובין, "היו שם-דבר כבר באותה עת. הייתי אז דרדק משפטי, מתמחה של פרופ' צלטנר, יוצק מים על ידיו ובתור שכזה, התוודעתי לאנושיותו ורכותו של השופט, תחת המעטה המחמיר אותו שיווה לעצמו".

בשנים 1975-1976 כיהן כשופט בפועל בבית המשפט העליון, וכעבור שלוש שנים קיבל מינוי של קבע. נשיא בית המשפט העליון דאז, ד"ר יואל זוסמן המנוח, איים בזמנו כי יתפטר אם משה בייסקי לא יתמנה לעליון. יש שאמרו, כי למערכת המשפטית היה חשוב שיהיה שופט עליון שהוא ניצול שואה.

השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן, שמגדירה את בייסקי כ"חבר נאמן", מספרת ש"הליכותיו בבית המשפט העליון היו מיוחדות וייחודיות. הוא ניחן בשאיפה לשלימות, בנתינת הדעת לדברים קטנים כגדולים, והביא עימו מטען של תרבות יהודית וכללית רחבה". לדבריה, "חייו לא התנהלו על מי מנוחות; הוא עבר את הקשה שבטראומות, את השואה, ויצא מכל תלאותיו חזק, אופטימי ומאמין באדם ובזכותו לחיות בכבוד. הוא הביא עימו לבית המשפט אנושיות, אכפתיות ואהבת אדם, ותיבל כל אלה בפסקיו המלומדים שהעשירו את עולמנו".

בייסקי היה פעיל במשך שנים במוסדות הציבור "יד ושם", כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם וחבר המועצה וההנהלה, נשיא בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית וכיו"ר משואה - יד לתנועות הנוער הציוניות בשואה ובמרי. אשתו של בייסקי, שנפטרה לפני פחות משנה, הספיקה עוד לחנוך את "אולם בייסקי" שנקרא על-שמו ב"משואה". מאז פרש בייסקי לגמלאות ב-91', הוא עסק בעיקר במתן חוות דעת ובעריכת בוררויות.

יחד עם השופטת ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן-פורת, וקבוצה של סופרים ואנשי רוח, היה בייסקי בין החותמים על דרישה ממפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, להתנצל על דברים שאמר בעקבות הריגתם של 14 אזרחים בהתנקשות בבכיר החמאס בעזה, סלאח שחאדה, ביולי 02', לפיהם כל שהוא מרגיש כשהוא משחרר פצצה מהמטוס היא "מכה קלה באווירון. כעבור שנייה זה עובר". חלוץ, כזכור, לא התייחס לפנייה וסירב להתנצל. המכתב של בייסקי ואנשי הרוח הוגש לבג"ץ במסגרת עתירת ארגוני שמאל שדרשו לבטל את מינויו לסגן הרמטכ"ל. העתירה נדחתה, חלוץ מונה בהמשך גם לרמטכ"ל, עד שהתפטר באחרונה.

כשופט עליון, כתב בייסקי את אחד מפסקי הדין הראשונים שפסלו סרבנות סלקטיבית: ב-1980 כתב יחד עם השופט שלמה לוין, בעניינו של הסרבן גדי אלגזי, כי "שום מערכת צבאית אינה יכולה להשלים עם קיומו של עיקרון כללי, שעל פיו יוכלו חיילים אלה או אחרים להכתיב לה היכן ישרתו, בין מטעמים כלכליים או חברתיים ובין מטעמי מצפון".

בבג"ץ דישון קבע את התנאים העיקריים להסתמכות על הבטחה שלטונית (מינהלית): נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; למבטיח היתה יכולת למלא אחריה; לא קיים צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה. הלכה זו עומדת בתוקפה עד היום.

בפסק הדין המנחה בעניין בלקר קבע, כי יש לאמץ את עיקרון המוות המוחי, כפי שהוא מוכר בעולם הרפואה ובזירה הבינלאומית. ההשלכה נגעה לקביעת שעת המוות, הן בעניינים פליליים והן לצורך נטילת איברים להשתלה. לפי הלכה זו, כאשר נקבע במבחנים רפואיים המבוססים על סטנדרטים מקובלים, שקיימת הפסקה טוטאלית ובלתי הפיכה של פעולות המוח, כולל גזע המוח, זהו מוות לכל דבר ועניין, גם במובן המשפט.

באותו מקרה אגב, ניסה מנשה בלקר, שזרק את אשתו מחלון הקומה השלישית, להתגונן בטענה שלא המעשה שלו גרם למותה, אלא הרופאים הם שהרגו אותה ע"י ניתוקה ממכשיר ההנשמה. מושג מות המוח הפך מאז למקובל הן בשימוש הקליני והן בתחום המשפט, ופסק הדין שימש כבסיס לוועדה שמינתה שרת הבריאות, לעריכת נוהל לקביעת מות המוח.

ניהל את הוועדה ביד רמה

ואולם "גולת הכותרת של פעילותו", אומר עו"ד רם כספי, "היתה בוועדה שקרויה של שמו, שעסקה בסוגיה הקשה של התמוטטות המניות הבנקאיות עקב תהליך הוויסות שלהן". לדברי כספי, "במסגרת ועדה זו וממצאיה, בייסקי גילה יכולת מרשימה, וחלק מההמלצות שהוא התווה בוצעו במסגרת רפורמת בכר בשוק ההון, למעלה מ-20 שנה לאחר ההמלצות". בייסקי, מוסיף כספי, "הוא ניצול השואה ששיקם את עצמו והגיע - ובדין - לבית המשפט העליון. הוא היה איש נוח לבריות, לא מתלהם, חכם ויודע משפט".

עו"ד פנחס רובין אומר, כי בייסקי טיפס במעלה השיפוט ותפס מקום של כבוד בבית המשפט העליון. "מפגשינו האינטנסיביים היו בשבתו כיו"ר ועדת בייסקי, ואילו אני כמייצגו של משרד האוצר ושר האוצר דאז, יורם ארידור". רובין מספר, ש"בייסקי ניהל את הוועדה ביד רמה ובשום שכל, והשכיל להבין את המאטריה המסובכת ולפלס את דרכו ביעילות מול עשרות צדדים, עדים וטוענים, שמילאו את חללו של אולם הוועדה במשך חודשים ארוכים. התמודדותו עם ים החומר והררי המסמכים שהומטרו על הוועדה היתה מרשימה, כמוה כדו"ח הוועדה עם סיום ישיבותיה". בשנים שלאחר מכן, סיפר בייסקי לרובין על תסכולו מכך שדו"ח הוועדה "נותר כאבן שאין לה הופכין". "