איזו נודניקית נהדרת

ב-2008 ימלאו 20 שנה ליציאתה מאיסלנד לאוזני העולם, תחילה כסולנית ה"שוגרקיובס" ואז כעצמאית. אין ספק שהיא אחת הדמויות היותר סקרניות, מרתקות, מקוריות, נועזות וצבעוניות שפועלות מאז, אבל נדמה שככל שהיא משתכללת יותר כאמנית, כך היא נפרדת, וחבל, מסודות הצמצום והפשטות.

כמו באלבומיה הקודמים, "וספרטין" ו"מדולה", ב"וולטה" ביורק לוקחת את עבודות המחשב שלה, את המוזיקאים המגוונים שלצידה ואת האנגלית הבסיסית אך עתירת הדמיון שלה, ורוקחת מהם מוזיקה בעלת אופי וייחודיות שאי אפשר לשמוע בשום מקום אחר. אלא שמרוב שקולה ויצירתה כה ייחודיים ומקוריים, היא מהלכת מזה שנים על סף גרימת מועקה ורתיעה למאזין.

הרוב המכריע של אמני הפופ סובלים מבעיה הפוכה, מאפרפרות ומאי-בולטות. ביורק משתייכת לאלפית האחוז של טיפוסים שבאקסצנטריות שלהם נעוץ מרכיב הולך וגדל של שחיקת הריכוז והסבלנות כלפיהם.

ביורק ראויה להערצה על סקרנותה האינסופית, שמבדילה אותה ממרבית עמיתיה, ותמיד כדאי להתעדכן בחדשות האחרונות ממנה. אבל ביורק, לפחות במאזן שנות האלפיים שלה, קצת הקצינה בתפיסתה את שיריה ואלבומיה כמעבדות לחקר האנושיות והטכנולוגיה. ובעוד המוח מתלהב מהניסויים החדשים, לא ברור עד כמה הם גם ידידותיים ושימושיים לחיים. הלב מתקשה להישבע אמונים לכמחצית מהרצועות כאן, שרובן ארוכות ומתישות מדי.

שני השירים הכי חזקים הם בעלי האמירות הפוליטיות, "תקווה" שהיא הבלדה המינימליסטית הטובה באלבום, ו"תצהירו עצמאות" שמהווה, בעולם הביורקאי, מעין המנון פאנק-אלקטרו-תעשייתי. בהאזנות ראשונות, "וולטה" מייצר אתגרים כבירים ומלהיבים, עם המצאות עיבודיות והפקתיות וכמה הגשות קוליות נהדרות של ביורק ושל אנתוני האגרטי, שמתארח בשני שירים - והמפגש הקולי ביניהם בהחלט עלה יפה. אלא שברוב השירים מתגנב חשד, שלצד היותה מוכשרת, עצמאית, חכמה, חרוצה ודעתנית להפליא - אולי ביורק גם מעט רהבתנית מדי.

אולי הראוותנות שמאפיינת אותה ושמלבבת בכל הקשור לבחירות הלבוש והעיצוב שלה, הופכת לכמעט ניג'וס צלילי כשמדובר בעשר רצועות חדשות שרק מחציתן מהוות יצירות הדוקות, מנומקות ואפקטיביות רגשית.