היטל ביוב בוועדת הערר, יתר ההיטלים - בביהמ"ש

אלא שבשל הסירבול הפרוצדורלי בתחום זה וריבוי ועדות הערר השונות, נראה שההלכות השונות שנפסקו לאורך השנים בבית המשפט העליון יצרו דווקא בלבול, כאשר כל עו"ד מבקש להתבסס על פסקי דין המתאימים לו יותר.

פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום ברחובות ריכז את ההלכות של בית המשפט העליון בנושא, ו"עשה סדר בבלאגן". בפני סגנית הנשיא, השופטת אסתר שטמר (שקודמה בימים אלה למחוזי), הובאה בקשת עיריית רחובות לסלק על הסף את תביעת חברת האחים ישראל.

החברה, שיוצגה ע"י עו"ד אריה סער, תבעה מהעירייה להשיב כ-1.5 מיליון שקל ששילמה לה עבור אגרות בנייה, ביוב, תיעול, הנחת צנרת, סלילת כבישים ומדרכות וחיבור למים.

העירייה, שיוצגה ע"י עוה"ד אופיר ארגמן ואסנת קוזוקין ממשרד אברהם בר, ביקשה לקבוע שתביעת החברה בגין החיוב בהיטל ביוב אינה ראויה להידון בבית משפט השלום, אלא בוועדת הערר לביוב.

השופטת שטמר ציינה, ששאלת הסמכות נידונה בארבעה פסקי דין מנחים. בהלכת ייזום (רע"א 2425/99) נקבע, שאין לאפשר עקיפה של סמכות גופי הערר הפועלים מכוח החוק, אף שנשמר פתח צר המאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת, גם כזו הנתונה להליך של ערר, כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. זאת, אף אם מדובר בתביעת השבה.

בהלכת בלונדר (רע"א 11224/04) נקבע, כי הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא לבית משפט אזרחי. שטמר הבחינה בין הלכה זו למקרה שבפניה. "בעוד שבענייננו עותרת התובעת להשבת כספים ששולמו, הרי בעניין בלונדר עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי לפיו דרישת התשלום הוצאה בחוסר סמכות והינה בטלה, עניין המצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים".

בהלכת צרפתי (רע"א 6590/05) נקבע, שכאשר מדובר בסעד של השבה (ולא בסעד הצהרתי), הסמכות אינה לבית משפט מינהלי אלא לבית משפט אזרחי. שטמר איבחנה גם הלכה זו מהעניין שבפניה. "אמנם נכון הוא כי שני הסעדים הנתבעים, הן בענייננו והן בעניין צרפתי, נתבעים בגדר השבה, אולם אין דרישה להחזר היטל ביוב דומה להחזר היטלי סלילת רחובות, אספקת מים ותיעול. בעוד שבראשונה מעוגנת סמכות ועדת הערר מפורשות בחוק ספציפי, הרי באחרונים לא הוסמכה ועדת ערר מטעם הרשות, ואף לא הוסמך בית משפט לעניינים מינהליים".

בהלכת ש.א.ב (רע"א 3993/05) נקבע, שעל היטלי ביוב תמשיך ותחול הלכת ייזום ולכן תביעת השבה יש להגיש לוועדת הערר. "במובן האבחון בין השבה לבין תביעה לכתחילה", קבעה שטמר, "חלוקים הלכת ייזום והלכת צרפתי, והלכת צרפתי לכאורה גוברת, בהיותה מאוחרת להלכת ייזום. אלא שיש לאבחן את הלכת צרפתי, המתייחסת באופן כללי לתביעת השבה, אל מול תביעה מראש, ואינה מתייחסת להיטל ביוב, שבו הסדר חוקי מיוחד. ואכן, בעניין ש.א.ב חוזר בית המשפט העליון ומפנה להלכת ייזום, בתביעה להשבת סכומים ששולמו בגין היטלי ביוב, בין השאר".

לכן, סיכמה, "כשמדובר בתביעה להשבת סכומים ששולמו בגין היטלי ביוב, הסמכות היא לוועדת ערר לפי חוק הביוב, ולא לבית המשפט", אלא אם מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, מה שאין כאן.

שטמר ציינה שהיא מודעת לכך, שמצב זה גורם לפיצול ולכפל התדיינויות. "מקום שהתובע מבקש השבה בגין היטלים שונים, שאינם רק היטלי ביוב, ומקום שעל-פי החוקים האחרים אין דרישה להפניית העניין לוועדת ערר זו או אחרת, קיימת סכנה כי התביעה שעילתה זהה תידון ע"י גופים שונים, ובכך ייגרם אבדן זמן יקר".

היא תהתה "אם ההבדל בין דרישת השבה של היטל ביוב לדרישת השבה של היטלים אחרים כה משמעותי, עד שיש להבחין אבחנה כה חדה ביניהם לצורך סמכות הדיון. הליכה בתוואי הנ"ל מחייבת פיצול התביעה, באופן שהשבת היטלי הביוב תידון בפני ועדת הערר, וכל שאר הטענות בגין היטלים אחרים יידונו בבית המשפט. יש בכך משום כפל דיון, שאושר אמנם בפסק דין ש.א.ב, אולם ניתן לתהות אם קיימת הצדקה עקרונית לו". (בש"א 1210/06).

מצב שזועק לרפורמה

הכללים האמורים הם, בלא ספק, סיבוך פרוצדורלי, כפי שעמד על כך בית המשפט העליון. סוגיות פיצול ההליכים, כתב השופט אליקים רובינשטיין בהלכת ייזום, "אינן מרפות בין הרשויות המקומיות והוועדות המקומיות לבין ועדות הערר למיניהן ובתי המשפט האזרחיים והמינהליים, והן זועקות לדעתי לרפורמה ולהסדרה מתוקנת מאת המחוקק".

אבל למרות זאת, ברור לו שהפתרון אינו בפתיחת שערי בית המשפט, העמוסים ממילא. "המצב המשפטי בעקבות זאת אינו נטול קשיים מהיבטים שונים, אך החלופה של הבאת הכל בכל אל שולחנם העמוס של בתי המשפט אינה אופציה משמחת אף היא".

ולמי שיש ספק באשר שהכרת הפרוצדורה על בוריה וידיעת הסמכויות הנכונות שווה כסף, נזכיר כי הגשת הערר או התביעה לערכאה הלא מוסמכת עשויה לגרום לחלוף המועד להגשתם. תזכורת ברוח זו שיגרה ועדת הערר לביוב, שליד בית משפט השלום בחיפה, בראשות השופט שלמה לבנוני.

הוועדה סירבה להאריך מועד להגשת ערר, לחברת שטסל נכסים ואחזקות 1994, ששגתה והגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד העירייה להשבת היטלים שונים בסך 2.6 מיליון שקל ובהם היטל ביוב. השופט המחוזי יצחק עמית סילק על הסף את החלק הנוגע לאגרת הביוב, בנימוק שלאור הלכת ייזום, הסמכות נתונה לוועדת הערר. החברה ציינה בפני ועדת הערר את המצב המשפטי הלא ברור בשאלת פיצול הדיון בין ערכאות שונות, ובעיקר כשמדובר בתביעה להשבה כספית של אגרות והיטלי פיתוח.

לוועדה, קבע השופט לבנוני, "קיימת סמכות טבועה להאריך מועדים", אולם "הפעמונים אמורים היו להתחיל לצלצל באוזני העוררת, לנוכח כתב הגנתה של העירייה בבית המשפט המחוזי". ואם לא אז, הרי שהחברה אמורה היתה להתעורר לפחות אחרי החלטת השופט עמית. אולם גם אז החברה התמהמהה עם הגשת הערר, החליפה ייצוגי עורכי דין וניהלה מו"מ עם העירייה.

"העוררת החמיצה שעתה", סיכמה הוועדה, ואף חייבה אותה בהוצאות בסך 8,000 שקל. (ו"ע 1001/07).