בארץ אין ברירה

שבועות אחדים אחרי שהריהוט כבר הוצב בביתו, האיש מציג אותו לראווה."השולחן שקניתי, מצד אחד שלו בכלל אי־אפשר לשבת, כי פינת האוכל בבית הזה קטנה מדי", הוא אומר, ומסביר: "זה מתאים לבית שלי במרכז הארץ. פינת האוכל שם ענקית, והשולחן נכנס פיקס; אני יושב כאן על המזוודות, ואם אני עוזב מחר, הריהוט שקניתי צריך להתאים לבית הבא".

סיפורם של הרהיטים הלא־מתאימים ממחיש היטב את מצבו של מעלה אפרים, יישוב שרבים מתושביו גרים בו מחוסר ברירה, ממתינים לרגע שבו יוכלו לעזוב. אף אחד שם לא מדבר על פינוי מתוך אידיאולוגיה, ואין בו שמאלנים שמבקשים לחזור אל מעבר לקו הירוק; יש בו תקווה פשוטה של חלק מהתושבים, שהממשלה, שיצרה - לתפיסתם - את הבעיה שנקראת מעלה אפרים, תפתור אותה באמצעי דרסטי. ועל הרקע הזה נפלו השבוע ההתבטאויות של שר הביטחון אהוד ברקושל ראש הממשלה אהוד אולמרט - בעניין חקיקת חוק פינוי־'פיצוי למתנחלים שיחפצו לעבור לשטח הקו הירוק - על אוזניים כרויות. הפרשנים הפוליטיים כבר הספיקו להכריז כי מדובר בלא יותר מעוד ספין, אבל את התקווה שהתעוררה בקרב חלק מתושבי היישוב קשה לכבות.

"סיפור הפינוי־פיצוי קורם עור וגידים אבל הדרך עוד ארוכה - חקיקה, ועדות זכאות ומן הסתם עוד דברים", אומר ניסים (צ'ינו) דואנס, ממקימי היישוב. "בכל מקרה לישוב אין תקומה. המחיר של הבתים הוא אפס. אם הפינוי לא יקרה עכשיו, בתוך כמה שנים כולם יעזבו. אם יהיה פינוי, המדינה לפחות תציל כמה משפחות שיוכלו להתחיל את החיים במקום אחר.

תסריט הפינוי רץ אפילו בראש של ראש המועצה, דני ביטון. "בוא נשים את הדברים על השולחן - מעלה אפרים זה לא אזור כלכלי", הוא אומר ומנמיך את קולו ללחישה מתוסכלת וזועמת. "שלושה־ארבעה אוטובוסים, ופינינו את מעלה אפרים; זה כמו בלוק אחד בירושלים, ונגמר הסיפור. אבל הרי היה תכנון, הייתה איזו חשיבה לגבי האזור הזה, הייתה הסכמה עליו בקרב כל הקשת הפוליטית. אם השתנו דברים - בואו תגידו לי, בואו תספרו לי. למה התושבים פה מתוסכלים? כי אי־הוודאות זה דבר נורא".

אבל בניגוד מסוים לדברים, מעלה אפרים הוא סיפור הרבה יותר מורכב רק מהשאלה אם יהיה פינוי או לא. הוא מיקרוקוסמוס של מגמות ותהליכים בחברה הישראלית של השנים האחרונות, מקום של סתירות מורכבות, אוכלוסייה לא הומוגנית ובעיות חברתיות. תושביו מתגוררים בבתים פרטיים, אבל מדובר ביישוב מצוקה לכל דבר ועניין, שחלק ניכר מהמועסקים בו עובדים בעבודות דחק בגשר אלנבי בשכר מינימום, ומחציתם, 200 מכ־400 המשפחות, מטופלים על־ידי מחלקת הרווחה; זהו היישוב שבו נרשמו בתקופות מסוימות שיעורי העזיבה הגבוהים בישראל, אולם אין בו בתים פנויים; זהו יישוב שהדירוג הסוציו־אקונומי שלו זהה לזה של בית שאן ומצפה רמון, אך תושביו אומרים שהם מרוצים, אבל עדיין רוצים לעזוב.

בין התנחלות להתיישבות

מעלה אפרים הוקם ב־1978, כחלק מתוכנית אלון ליישוב גב ההר ובהחלטת ממשלה, עובדה שביישוב טורחים להזכיר גם היום. "לא באנו מתוך אידיאולוגיה להתנחל על איזה פיסטין", אומרים בשיחה משותפת ראש המועצה ביטון ומזכירת המועצה רבקה פראוי, שניהם שלושים שנה ביישוב, "באנו כדי ליישב את הארץ, כמו שמקימים קיבוץ, כמו שמקימים מושב".

דואנס, באותן שנים קצין קבע בנח"ל, מספר שנענה לאתגר של המח"ט שלו, שהתריס כי אנשי הקבע בחטיבה אינם נותנים דוגמה ומתיישבים בעצמם. "בהתחלה היינו שלושים משפחות. חודשים חיינו בלי חשמל", הוא מספר בשיחה שמתקיימת בגינתו המטופחת. "היו הרבה מאוד הפסקות מים, אבל לא שמעת קיטור מאף אחד. היינו ממלאים דליים ואמבטיה, ומסתדרים שלושה ימים בלי מים".

בתחילת שנות ה־80 כבר גדל מעלה אפרים לכמאתיים משפחות, והתכנון היה להרחיבו בעוד כ־500 יחידות דיור. "כמעט התחלנו לבנות", אומר דואנס, שהיה מזכיר המועצה המקומית רוב שנותיה, "אבל אז התחילה האינתיפאדה הראשונה, ומאז היישוב דעך, ודעך, ודעך".

"באינתיפאדה הראשונה עלתה בדרגים המדיניים השאלה אם למנף ולפתח פה", מוסיפה פראוי, "אבל אצל התושבים לא הייתה שאלה כזאת. באותן שנים לא הייתה פה עזיבה, רק התרגלות למצב ביטחוני חדש".

ההתלבטות בדרגים המדיניים, שעליה מדברת פראוי, לא באה לידי ביטוי בתקציבים שהגיעו ליישוב. המדינה הזרימה למעלה אפרים (כמו גם להתיישבות אחרת בשטחים) סכומי עתק, שהתבטאו במענקי איזון מהגבוהים בישראל - בשנים מסוימות עשרת אלפים שקל לתושב. בשנת 2001, למשל, הייתה מעלה אפרים במקום השביעי בארץ בהיקף ההעברות לתושב. בשנים האחרונות, שדווקא בהן מצבו של היישוב קשה במיוחד, המצב הזה השתנה - מענקי האיזון קוצצו, בוטל סטטוס אזור עדיפות לאומית א' פלוס, ועמו ההנחה במס הכנסה שמשלמים התושבים. בעקבות שינוי ההטבות קרס סופית אזור התעשייה ביישוב, שגם כך דשדש בשל הריחוק ממרכז הארץ. בין לבין פרצה האינתיפאדה השנייה, ומעלה אפרים ספג עוד מהלומה קשה, בשל הקושי לנוע בכבישים.

ההתדרדרות במצב הכלכלי, ואחר כך גם הביטחוני, גרמה לכך שכל מי שיכול היה לעזוב - עזב. הנתונים הסטטיסטיים מבהילים: ב־2001, למשל, עזבו, לפי הלמ"ס, 7.3% מהתושבים; בין יוני 2003 ליוני 2004, לפני נתוני מועצת יש"ע, עזבו 11% מהתושבים. העזיבה המסיבית הביאה להיצע עצום במספר הבתים ביישוב, ולקריסת מחירים מוחלטת: השכרת בית קטן ומוזנח תנוע סביב ה־100 דולר לחודש, וילה מטופחת תושכר תמורת 1,500 שקל. מחירו של בית "רגיל" יהיה 55-70 אלף דולר.

דווקא קריסת המחירים הזאת היא שהצילה את מעלה אפרים; תושבים חדשים - בעיקר עולים ממדינות חבר העמים שלא יכלו לעמוד במחירי השכירות במקומות אחרים - החלו להגיע ליישוב מאמצע שנות ה־90 ואילך, והפכו לרבע מהאוכלוסייה. בשנים האחרונות עברו ליישוב גם משפחות דתיות־לאומיות, וכיום, מסכימים כל הגורמים המעורבים, כמעט שאין בו בתים ריקים.

דני ביטון מכהן בתפקיד ראש המועצה מנובמבר 2004, ועל התקופה הקצרה שבה כיהן במקביל לראש הממשלה אריאל שרון הוא מדבר בערגה וגעגוע. הוא משוכנע שאדריכל ההתנתקות התכוון להשקיע בבקעה. "היו לנו קרוב לשמונה חודשים של ישיבות עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אילן כהן; הייתה מגמה לפתח את האזור, והייתה לנו איזו תקווה", הוא אומר. "זה שהכול אחר כך התנפץ, זו אכזבה, אבל עדיין לא הרמתי ידיים. אני יכול לסגור מעגל ולעזוב את היישוב, אבל אותי המצב מאתגר. יש לי פוטנציאל של עיר קטנה עם מתנ"ס, מגרשי טניס, בריכת שחייה, מערכת חינוך, גנים, מועדון נוער. לא בונים היום תשתיות כאלה. יש לי אזור תעשייה ומרכז מסחרי, אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה צריך תנופה. זוג צעיר, שאין לו יכולות כלכליות, לא יכול לגור באזור טוב במרכז הארץ, ופה, במחירים יותר נמוכים, אני יכול לתת להם איכות חיים ברמה מאוד גבוהה, עם גינה וחצר, וחינוך בלתי פורמלי. מה התסכול שלי? ההקפאה הממשלתית. כי אני לא יכול להיות דון קישוט. ברגע שמקפיאים אותי, וסוגרים אותי, היישוב לא יכול להתפתח".

התושבים הוותיקים: זה מה יש

ביטון מתעקש שהוא אינו מאבד תקווה, אבל בקרב התושבים הוותיקים שלו, מדובר במצרך נדיר יחסית. אין לנו הרבה ברירה, הם אומרים בשלל וריאציות, אלא לגור כאן, בעיקר מסיבות כלכליות.

מיכל אלדג'ם הגיעה כנערה מירושלים ליישוב, ובו הכירה את בעלה. "אנחנו ירושלמים בדם, והמקום הזה רחוק מירושלים", היא אומרת. "נמאס לי. קשה להגיע ליישוב וקשה לצאת ממנו; אין פה עבודה בכלל, ממש כלום. בעלי עובד בגשר אלנבי, בודק תיקים. פעם היו משמרות, היום כבר אין, אז המשכורת לא מי יודע מה. מה שרוב האנשים כאן עושים זה לעבוד שם ולעזוב, להחתים בלשכה, ואז לחזור לעבוד".

אם זה היה תלוי בה, היא כבר מזמן הייתה עוזבת, אבל הבית שרכשו לא שווה כמעט דבר, והמשכנתה עדיין רובצת עליהם. "מי שקנה בית, לא יכול לעזוב. זו בעיה למכור אותו, אין מי שיקנה. המשכנתה היא 900 שקל, ויש עוד תשלומים לטווח ארוך. אם נעזוב, נישאר בלי מקום לגור, אז בינתיים אנחנו נשארים פה - עד שיפנו, אם זה יקרה, או עד שנגמור לשלם את המשכנתה".

אלדג'ם קצת יוצאת דופן בין התושבים. אמנם רובם הגיעו ליישוב מחוסר ברירה, או לחלופין נשארים בו מחוסר ברירה, אבל רואים את היתרונות הגלומים בו. אושרה כרמי, למשל. כשהקשנו על דלת ביתה בשעות אחר הצהריים, היא עוד הייתה מלאת זעם על דבריו של צעיר שהתלונן על היישוב. "הוא לא ותיק פה, כמונו, עשרים ומשהו שנה. אימא שלי הביאה אותנו לפה כשהייתי בת 17. מרחוב מעגלי יבנה בקטמון בירושלים היא הוציאה אותנו, שנהיה רחוקים מהסמים ומהמאפיה. בסדר לנו פה, זה מקום טוב ויפה, ומבחינתנו - זה לא חור. אנחנו רגילים, נוסעים לאן שצריך, לוקחים נסיעה בסבבה, בכיף". גם בעלה עובד בגשר, כמלגזן. "עכשיו הלחץ ירד, אבל בקיץ יש תפוזים, והרבה עבודה".

רחוב אחד מביתה של משפחת כרמי, במעלה הגבעה, מתגוררת משפחת בסאני. על גג ביתם בנו בני הזוג בסאני שני חדרי אירוח, שנשקף מהם נוף מרהיב של הבקעה ושל הסרטבה. זה זמן חדרי האירוח בתפוסה מלאה: אחד מושכר לדייר קבוע, ובשני מתגוררת אמו של בעל הבית, שנמצאת כאן בביקור ארוך מאיטליה ולכבודה מונף דגל ארץ המגף על תורן גבוה בחצר. תיירים אין זה זמן רב.

"הגענו לכאן ב־1996 מפני שהבתים כאן מאוד זולים. לפני זה גרנו בחולון, והשכירות הייתה גבוהה", מספרת אורלי בסאני, ובמקביל מתרגמת לחמותה. "במהלך השנים ניסינו לעזוב לאשדוד ולחולון, וחזרנו. פשוט לא הייתה לנו ברירה, גרנו בשניים וחצי חדרים. עכשיו התרגלתי ליישוב, ואנחנו מסתדרים מצוין. אין לי ברירה, מה אני יכולה לעשות?"

אחד הנושאים שנדונים מדי פעם בכובד ראש בין התושבים הוותיקים של מעלה אפרים, עוד לפני שהנושא עלה אפילו כרעיון מעורפל אצל קובעי המדיניות, הוא מה יהיה גובהו של הפיצוי שיקבלו. לפני שנתיים הגיע ליישוב ח"כ אבשלום (אבו) וילן, במסגרת סיורי שכנוע שערכה עמותת "בית אחד" המקדמת פינוי של יישובים בשטחים, תוך מתן פיצוי. כששמעו המשתתפים - כמאה איש - שהפיצוי המדובר עומד על 150 אלף דולר בלבד, התחילה התמרמרות כללית. זה לא תשלום שיכול לאפשר פתיחת פרק חדש במקום טוב באמת.

"אני לא יכול להגיד לך שהיישוב יעלה על בריקדות אם יהיה פינוי, אבל זה לא אומר שרוצים לעזוב", אומר תושב ותיק שנדרש לעניין ושמתנגד לכל העניין. "הגרעין הזה, שרוצה לעזוב, לא קיים מאתמול או משלשום, הוא יושב על המזוודות כבר שנים. מי שיושב על המזוודות - שייקח את עצמו וילך".

עולים: אנחנו דווקא מרוצים

בתים אחדים במורד השכונה, חתול שחור מתגנב בצעדים קטנים וזהירים לכיוון שובך היונים הענקי של אלכסיי בוצ'רניקוב. השובך כה גדול, עד שספק רב אם בעליו היה מבחין בהיעלמותה של אחת מהן. "גידלתי יונים מילדות", הוא מספר, "וכשעברנו לגור פה קניתי כמה, והלהקה גדלה. הן לא מתרחקות, רק עפות למעלה, גבוה, וחוזרות".

בוצ'רניקוב, גבר חסון ושקט, בן 35, הגיע למעלה אפרים מוורוניז' שבמרכז רוסיה. "שם גרתי בכפר, וגם עכשיו אני גר בכפר; יש לי אדמה, ואני מרוצה. יש פה בית ספר טוב, ולילדים טוב, וזה הכי חשוב".

בוצ'רניקוב הגיע למעלה אפרים לפני תשע שנים, ומאז הוא עובד במפעל ה־PVC שבקיבוץ נערן שבבקעה. אשתו עבדה בגשר בניקיון, אולם עכשיו אינה מועסקת. בשלב מסוים הם רכשו בית ביישוב ב־55 אלף דולר. בעקבותיהם הגיעו למעלה אפרים גם אמו, סבתו ואחיו.

העולים החדשים במעלה אפרים, בניגוד לחלק מהוותיקים, דווקא מרוצים. החיים ביישוב זולים יחסית למקומות אחרים בישראל, ואין לעולים הנוסטלגיה שמטרידה חלק מדור המקימים, אלה שהגיעו למעלה אפרים כיקירי האומה וברבות השנים הפכו ל"עוד סוג של מתנחלים", כהגדרתו של אחד מהם.

"האנשים כאן טובי לב, מאוד מוכנים לעזור, ואין בעיות בין רוסים לישראלים", אומרת נינה זרבנסקיה, 60, כלכלנית שעלתה מקירגיזיה לפני 12 שנה. "עבדתי בגשר, בניקיון, במה כבר יכולתי לעבוד? בעיקרון, כולם עובדים שם, גם הבנות שלי עובדות שם עכשיו. לא קל פה, כי צריך לעבוד, ושום עזרה אני לא מקבלת, אבל קניתי בית ואני לא תלויה באף אחד. בעיניי זה טוב".

בני הזוג הפנסיונרים יורי ואלכסנדרה דרפקין, שעלו לפני 14 שנה מדנייפרופטרובסק, אומרים דברים דומים. תלונתם העיקרית ביחס לחיים במעלה אפרים היא שאין במקום שוק. "לזקנים זה קשה מאוד, כי אי־אפשר להביא מירושלים הכול", מסבירה אלכסנדרה, "אבל המקום טוב, יפה ומטופח, ואם תפנה לבקש עזרה - יעזרו לך".

הכיפות הסרוגות: למען היישוב

בשנים האחרונות החלו להגיע למעלה אפרים גם משפחות דתיות־לאומיות. "כשאנחנו נחלשים, הם מתחזקים", אומר בלי כעס דוד פרל, חילוני, תושב מעלה אפרים מ־1991. "זה תהליך פוליטי מובנה: מקימים ישיבת הסדר, ובעקבותיה מגיעות ליישוב משפחות שקרובות לישיבה, ואחר כך משפחות נוספות".

"הישיבה הוקמה גם כמנוף לקליטה ביישוב, וכדי לרענן את השורות", מסכים איתו הרב מיכאל אהרונוב, ר"מ בישיבה, שלוש שנים במעלה אפרים. "זה כלי שיש איתו ניסיון במדינה, ובהרבה מקומות הוא מכניס חיים חדשים ליישוב. זה די הצליח כאן, הקימו אחר כך גם את המכינה הקדם צבאית, והיא גם תורמת לעניין הזה".

אהרונוב (39), אב לשבעה, מדבר בסמכותיות שקטה. "מבחינתי זה אידיאל, לגור דווקא במקום שאיננו דתי, להיפגש עם ישראל כפשוטו. יש אפשרות לעבוד, להפיץ, לרענן את העם, עם כל האידיאולוגיה שיש לנו להציע. אני לא מפחד מזה, כי גדלתי בתל אביב".

בניגוד למקומות אחרים שבהם כניסת אוכלוסייה דתית או חילונית יצרה מתחים - במעלה אפרים הכיפות הסרוגות מתקבלות בברכה. "ההרגשה הייתה מאוד לא נעימה אם לא היו מגיעים החבר'ה הצעירים האלה", אומר ביטון, "כי היו דירות סגורות ומוזנחות, והייתה תחושה שאני גר פה לבד. זו תחושה נוראית".

"בבית מולי לא גרו בערך עשרים שנה, לפני חודשיים באו דתיים, שיפצו וגרים פה", מוסיף דואנס. "בשבת אתה מרגיש כאילו אתה הולך במאה שערים. זה לא תורם לחיי הקהילה כלום, אבל עוזר מוניציפלית, בארנונה. לי זה בכלל לא מפריע, אני איש מסורתי, ומשתדל לא לעשות על האש בשבת, לא להפריע להם".

הוכחה להשפעתה העצומה של תיאוריית הפינוי העתידי בקרב התושבים הוותיקים קיבלו 12 מהמשפחות הדתיות שניסו לקנות בית ביישוב. "הייתה קצת בעיה, כי אין אפשרויות לקנות פה - אף אחד לא מוכר בתים, בגלל הדיבורים על פינוי. חלק מהאנשים שומרים לעצמם את הזכות להיות בעלי בתים, כדי שאם יהיה פינוי הם ירוויחו כסף. זה עצוב, אבל זו עובדה; אנחנו נתקלים בהמון סירובים".

אהרונוב אומר כי רוב המשפחות הדתיות שהגיעו ליישוב לא הגיעו מיש"ע. "זה נכון שהאידיאולוגיה שלנו דוחפת אותנו להגיע לכל קצווי הארץ, אם זה לפה, או לגליל, או ליש"ע. זה נכון גם שהעולם הלא־דתי איבד קצת מהאור בעיניים בכל מה שקשור לעניינים של ארץ ישראל - לא, חס וחלילה, ששונאים את הארץ, אבל קצת איבדו את ה'לרוץ על הגבעות'. בשבילי, הכול זה ארץ ישראל, ולרוץ על הגבעות אפשר גם בתל אביב. באנו לכאן כדי לחיות ולא מפני שהאדמה בוערת".

מה אתם חושבים על ענייני הפינוי שנדונים ביישוב?

אהרונוב: "אנחנו לא חושבים על זה, עד שאנחנו מגיעים לפתח הזה. זו חשיבה בריאה: עד שלא מוציאים אותך, תחיה חיים רגילים, נורמליים. אם נתכונן כל החיים למה שיהיה מחר, נהיה תקועים כל החיים, צריך לחיות כרגע".

כשראש המועצה נדרש לדברים, ניכר בו שהמצב מטריד אותו. "לתושבים פה יש תחושה שהם בני ערובה", הוא מנסה לסכם, ושולף את התיאוריה המדינית שלו כדי להסביר. "קלף המיקוח על ירושלים, במשא ומתן עם הפלסטינים, מה שאפשר לתת להם, זה את בקעת הירדן. דיברו על זה הרבה פעמים, שזו תוכנית־מגירה קיימת. והיא קיימת". ¿

sash@t2.technion.ac.il