"עמדתי עם המחברת וכתבתי את רשמיי - והמאבטחים של אהוד ברק התנפלו עליי כי אין לי תעודת עיתונאי"

גמר תחרות הפסנתר על-שם ארתור רובינשטיין. עד שאני תופס את מקומי על המרפסת של המכובדים מאחורי התזמורת, עם הפנים לקהל (כיף כאן), צבי סלטון כבר מברך ומזמין את המתמודדת הראשונה, חטיה בוניאטישווילי מגאורגיה, שתנגן ברהמס. אני לא מבין הרבה בברהמס, אבל אפשר לראות שיש לה סטייל, ויש לה גם אופי וחן, אבל מה שאין לה זה קילומטראז'. מאיפה שאני יושב רואים אותה מצוין, את השתקפות הידיים שלה בפסנתר השחור, את גווה הדק והזקוף, אבל הכי כיף זה שאפשר לראות את הפנים של המנצח אורי סגל. חבל שלא יוצא לי לראות ככה מאסטר גדול באמת.

כשההתרגשות מהמיקום גוועת אני מביט סביבי: לא כל הנוצץ זהב, ואכן - לא רק שמהמקום הזה לא שומעים הכי טוב, גם יושבים על ספסלים מאוד לא נוחים, מתנדנדים וצפופים. מספיק שמישהו בשורה מעליי רוכן קדימה והכול זע ונע. אם זה לא מספיק, יש גם נזילת מים מהתקרה. את כל זה לא רואים מהאולם, ורק המחשבה שכולם מקנאים בי מנחמת מעט. עוד דבר מאכזב שרואים הוא שעל גב הכנף של פסנתר הסטיינוויי שהובא במיוחד מגרמניה מודבק בריסטול שחור. אפשר לראות גם את צלם ערוץ 1 מנמנם ומתעורר מדי פעם לשלוח סמס.

אין לי כלים לשפוט את היצירה, את הביצוע או את הניצוח, אבל זה לא נשמע לי משהו. אני לא חש את משב הרוח של אמנות גדולה. בוניאטישווילי קמה בחיוך נבוך של אחת שיודעת שלא הלך לה, אבל יושבי השורות הראשונות צועקים לה בראבו. דב לאוטמן יושב בשורה ראשונה, לוחשת לי גברת אחת.

מזמינים את המתמודד השני, הישראלי רומן רבינוביץ', שינגן משהו של פרוקופייב. לרבינוביץ' סטייל שונה לגמרי מזה של בוניאטישווילי. אם נגינתה אצילית ומאופקת, הסגנון שלו מטורף; יש לו מראה של אנרכיסט, והוא כפוף על הקלידים, דופק באצבעות גרומות, מהירות ושקדניות. רבינוביץ' לא סומך על הקסם - הוא חוצב את היצירה מתוך הסלע. וכל הזמן הוא זז, מנגב ידיים במכנסיים, מיטיב את המשקפיים על האף, מנגב את הזיעה במטפחת, מחזיק את הפסנתר בחוזקה, שר, רוקד, עושה פרצופים. הוא חי את זה. אני בעדו לגמרי.

רבינוביץ' מסיים את הקטע שלו. הוא היה מעולה, אכל את הגאורגית בלי מלח. הקהל גם הוא מגיב טוב, עם מחיאות כפים סוערות מאוד. אני רואה שאנשים נעמדים על הרגליים, אבל מהר מאוד אני מבין שזה מפני שיוצאים להפסקה. אחרי ההפסקה תעלה צ'ינג-יון הו הטייוואנית.

אסור לכתוב במחברת

בהפסקה נערך קוקטייל למוזמנים בלבד. נכנסתי, נעמדתי בצד וכתבתי את מה שאני רואה. כמו תמיד. הנה סטנלי פישר בעניבה ורודה, הנה אהוד ברק עובר לידי, מוקף מאבטחים. תוך שנייה ניגש אליי בחור מהיחידה לאבטחת אישים. אפשר לזהות אותם בקלות לפי הז'קט הלא מחמיא והאוזנייה המשומשת. המאבטח, רועי שמו, ביקש ממני לבוא איתו אל מחוץ למתחם. הסברתי לו שאני עיתונאי, אבל זה לא הרשים אותו. לא הייתה לי תעודה של לשכת העיתונות, גם לא תעודת זהות, אבל הצגתי רישיון נהיגה, תעודת תושב, כרטיס ביקור ועוד תעודות שמזהות אותי וביקשתי ממנו לחזור לעבודתי.

הוא מצדו הודיע לי שאני מעוכב וקרא למאבטח מספר 2, אבנר. הסיפור חזר על עצמו. ביקשתי לדעת למה אני מעוכב ומה עשיתי. הם אמרו לי שאני לא מזדהה, על אף שהזדהיתי, ושאני כותב במחברת. אמרתי שלא צריך להיות עיתונאי בשביל לכתוב במחברת, גם לנהג אוטובוס מותר. אלגם איים עליי שהוא יאשים אותי בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עידו אמר לי שאני עובר עבירה פלילית, להסתובב בלי תעודת זהות. אמרתי לו שהוא עושה צחוק מהעבודה. חשדת בי? בסדר. עכשיו תן ללכת.

מאבטחת נוספת ששמה טלי (לא הזדהתה בשם מלא ולא הראתה לי תעודה על אף שביקשתי) הצטרפה אלינו. אבנר ביקש לראות את כרטיס הכניסה שלי לאולם. כשהראיתי לו אמר שהיום זה לא שלב הגמר. אמרתי לו שזה שלב הגמר ועוד איך, וחוץ מזה - הוא מאבטח אישים ולא כרטיסן. טלי ביקשה, שוב, את רישיון הנהיגה שלי וטענה שהוא לא בתוקף על אף שהוא עד 2017. חוץ מזה, אמרתי לה, את מהיחידה לאבטחת אישים, לא ממשטרת התנועה. עכשיו תנו ללכת.

הקיפו אותי שלושתם ולא נתנו לי לזוז. זה היה די מביך מול מאות האנשים שהיו שם. הם לקחו את התעודות ואת המחברת והלכו להסתודד, משאירים את רועי לשמור עליי. אבנר חזר וחקר אותי חקירת שתי וערב: איך קוראים להורים שלי, לאחים, בני כמה הם, איפה אני גר. כששאלתי אותו למטרת החקירה הוא אמר שיש הבדל ביני לבינו, ויש דברים שהוא יודע ושאני לא יודע. אמרתי לו שהדבר היחיד שהוא יודע ואני לא זה איך להשתמש לרעה בכוח שלו.

ביקשתי לראות את המפקד שלהם. הגיע רונן שהגדיר את עצמו "מפקד האירוע". הסברתי לו, שוב, את המצב. הוא לקח את המחברת שלי וטען שכתבתי דברים מסווגים על סידורי האבטחה במקום (שטות מוחלטת), ושסירבתי להזדהות (שקר גס).

במהלך האירוע ניגשו חמישה צלמי עיתונות וטלוויזיה, כולם זיהו אותי בפני המאבטחים, חלקם הציגו תעודות לשכת העיתונות. אל כולם דיברו המאבטחים בגסות, ודחפו אותי הצידה, לפינה, הרחק מהצלמים. דוברת התחרות ניבה נבון הגיעה גם היא, זיהתה אותי כעיתונאי וכאורח שלה, גם אליה דיברו המאבטחים בגסות.

כבר קראו לנו להיכנס לחלק השני של הערב, אבל לי לא נתנו לזוז. הדלתות כבר ננעלו ואהוד ברק מזמן הלך, אבל אני וארבעת טובי בנינו עדיין עומדים באכסדרה. אחרי כארבעים דקות בא רונן, החזיר לי את המחברת אחרי שקרע משם דף המכיל את המידע "הסודי" לדבריו, וסירב להחזיר לי אותו.

זה נגמר כשרונן לקח אותי לשיחת מוטיבציה, שבמהלכה הסביר לי מה עשיתי לא בסדר (להסתובב בלי תעודת זהות. אויב העם) ואיך שהם רק עושים את עבודתם. אמרתי לו שהם עצרו אותי סתם, ושאם מישהו היה רוצה לפגוע בברק, עבודתו הייתה הרבה יותר קלה מפני שהם עשו את עבודתם בלעכב עיתונאי שעושה את עבודתו, אף ששיתף פעולה, הזדהה וזוהה על-ידי אחרים.

אמרו לי שג'יימס לארסן, שגריר אוסטרליה בישראל היה, אבל לא ראיתי, גם לא את עו"ד גד נשיץ, גם לא את לאוניד נבזלין. פספסתי את החלק של צ'ינג-יון הו. עליתי אל מאחורי הקלעים, שם הסתודדו השופטים. שם ראיתי את מולי שפירא מגלי צה"ל, את חנוך רון, מבקר המוזיקה של ידיעות ואת משה ורדי, לשעבר עורך ידיעות. ראיתי גם את רומן רבינוביץ' וניגשתי להחמיא לו.

הגיע הזמן לחזור לאולם. סלטון מזמין את המתמודדים ואת השופטים, וחלוקת הפרסים מתחילה. זה היה משעמם מאוד ואתם כבר יודעים את הסוף: לא ניתן פרס ראשון. הקהל יוצא מהאולם עצבני, אפילו לא מחכה שהשופטים והמתמודדים ירדו מהבמה. כולם מקטרים ומקללים: מה זה ככה לא נותנים פרס ואיזו צורה יש לנו ורק בישראל ומה זה פה ואיך עושים דבר כזה וכו'.

drorfo@gmail.com