הבלט הישראלי, עתודת המחול הקלאסי בישראל, הוא גוף חריג בנוף המחול

במקביל, עובדת הלהקה על חזרות קדחתניות לקראת הבכורה המחודשת של "מדיאה", שתעלה במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב בשבוע הבא (26.5), עשר שנים אחרי הגרסה הראשונה ברפרטואר.

המופע "מדיאה" הוא עיבוד מחודש ליצירה רפרטוארית מלפני 10 שנים. סיפורה של הרעיה הנבגדת הנקמנית יעלה ביחד עם שני מופעים נוספים "ני-נע", יצירה מופשטת חדשה לפי מוזיקה של קמיל סן-סנס ו"אקסטה" לצלילי הלמות תופים ושירה. שתיהן נחשבות ליצירות חדשניות, גם אם הרקדנים קלאסיים.

מילה של ברטה

"הבלט הישראלי" נשמע אולי כשם קצת פומפוזי ללהקה שנבנתה על כתפיהם הצרות של צמד רקדנים, שהפכו לכוריאוגרפים ולמנהלים אמנותיים של הלהקה הניאו-קלאסית היחידה בארץ. ימפולסקי ובעלה, הלל מרקמן, הגיעו כ"רקדני הבית" של האופרה הישראלית אי אז באמצע שנות ה-60. הם כבר היו אנשי "העולם הגדול", אחרי שרקדו בלהקות חשובות באירופה ובארה"ב, ועבדו עם טובי הכוריאוגרפים. אולם כעבור מספר שנים באופרה החליטו לצאת לדרכם העצמאית. מה שעושים כיום יוצרי מחול צעירים כה רבים, היה אז צעד בלתי נתפס. בלי גב כלכלי, ללא משקיעים, קיבצו להם השניים להקה והחלו לעבוד.

"27 בינואר 1968 היה מועד ההקמה", אומרת ימפולסקי, המציינת 40 שנה לפועלה. "הקמנו את להקת 'הבלט הקלאסי' וכשיצאנו בפעם הראשונה לטור בארצות-הברית אמרו לנו שזה לא שם מתאים, וכך הפכנו ל'בלט הישראלי'. אנחנו מקבלים תמיכה ממשרד התרבות אבל אנחנו לא להקה לאומית".

אותה תקופה הצמיחה גם את להקת בת-שבע, ביוזמת פטרונית המחול בת-שבע דה רוטשילד, אשר הצליחה להביא לכאן כוהני מחול כמרתה גראהם ואנתוני טיודור, שתמכו ויעצו ל"בת-שבע". גם את ברטה והילל שאלו אם לא היו רוצים לרקוד מודרני. "טיודור אמר לי פעם שבישראל יש שני נסים: שיש מים ושיש בלט", נזכרת כיום ימפולסקי. אבל הכיוון שלה היה ברור: "המחול המודרני היה אז נסיוני והרבה פחות פופולרי. גם מרתה גרהאם הופיעה בניו-יורק לפני אולמות ריקים מקהל ואילו הבלט הקלאסי המשיך למלא אולמות. אנחנו רקדנו רומיאו ויוליה לכוריאוגרפיה של סרז' ליפר, אני אוהבת את הממד התיאטרלי של הבלט הקלאסי, אני אוהבת לביים. למרות שהרפרטואר שלנו הרבה יותר מגוון ואוונגרדי ממה שחושבים.

"בשנות ה-80 זכינו להצלחה עצומה בעולם וחלק מהעבודות שהעלינו הן מודרניות לגמרי. רקדנים קלאסיים כמונו יכולים לרקוד בסגנון מודרני אבל רקדני מחול מודרני לא יכולים לרקוד קלאסי", היא אומרת, ומתייחסת למעשה למהפכה הגדולה שעברה על תחום המחול, ובארץ מורגשת ביתר שאת.

ישראל נחשבת למעצמה לא קטנה בתחום המחול המודרני, עם עשרות יוצרים מוערכים ומספר להקות חשובות המופיעות בכל העולם. בתחום הקלאסי לעומת זאת, נותר הבלט הישראלי נושא דגל יחיד, אחרי סגירתה של להקת "בת-דור", לפני יותר מעשור. הנהייה של היוצרים ושל הקהל אחר האמירה האינדיבידואלית והיצירה המודרנית שמטה את הקרקע תחת ההגדרות הנוקשות של הבלט, כפי ששררו עד שנות ה-60. לא עוד רקדניות שדופות בלבד הנישאות על כפיהם של רקדנים חסונים וחטובי גו.

אולי בלט קלאסי הוא משהו אנכרוניסטי? מיושן?

"זה כמו להגיד שמוצרט אנכרוניסטי או שאין כבר מקום למוזיקה קאלסית. המוזיקה הקלאסית מיושנת? לא רלוונטית? הרי אי אפשר לתאר שנפסיק לשמוע מוצרט, בטהובן. אנחנו לא מיושנים, אנחנו ניאו-קלאסיים והעבודות שלנו משלבות טכניקה קלאסית ויכולת מאוד גבוהה של הרקדנים עם רעיונות מודרניים. זה לא משהו חופשי, זה נכון. בבלט קלאסי אי אפשר לרמות ולזייף - כשהרגל רועדת מיד רואים".

סולנית בת 13

נראה שהקהל הישראלי מעדיף מחול מודרני.

"יש לנו קהל מאוד מגוון. עובדה שבהופעות שלנו אפשר לראות גם צעירים מאוד וגם מבוגרים. העלייה הרוסית בשנות ה-90 יצרה דרישה מאוד גבוהה לתרבות קלאסית והביאה הנה גם אנשי מקצוע מעולים". היא מחמיאה לרקדניה, שרבים מהם כיום הם עולים (כבר לא חדשים) מברית-המועצות לשעבר. לצידם, רוקדים ילידי הארץ בני שני דורות לפחות - אחת הסולניות הצעירות ב"מפצח האגוזים" היא נערה בת 13.

להקת בת-שבע, שצמחה במקביל אליכם, הרבה יותר מפונקת באהבת הקהל וגם הממסד.

"זה לא אומר שהם יותר רלוונטיים. את חושבת ש'אנפאזה' תישאר לדורות כמו 'רומיאו ויוליה'? לחומרים הקלאסיים יש איכויות שנשארות. ויש גם דרכי עבודה בהתאם - בדרישות מהרקדנים, בליהוק הנכון לפי תפקידים".

מבחינה תקציבית אתם מצליחים לשמור על איזון?

"זו נקודה מאוד כאובה. הבלט הוא עמותה רשומה אבל אנחנו (מרקמן וימפולסקי ח.פ.ר) ערבים אישית לשכר הרקדנים. אין הבנה למה שדורש ניהול של להקה כזאת, מקצצים לנו תקציבים ולא מבינים שיש לנו סטנדרטים מאוד קשים של עבודה ושאי אפשר לא לשלם לרקדנים - גם אם אין תקציבים או תמיכות. אנחנו שורדים".

אולי הדרישות של בלט קלאסי - גם היצירות עצמן וגם סגנון העבודה - כבר לא מתאימים לקצב החיים של היום?

"זו עבודה קשה ותובענית שדורשת אופי ומשמעת חזקה. אני מאוד קשוחה עם הרקדנים אבל אני מסתכלת על הילדים שלומדים בבית הספר שלנו ורואה כמה זה חשוב להם. כמו שאני, שבאתי מבית של שני הורים אקדמאים רציתי רק לרקוד. אמא שלי נתנה לי את ברכתה, כי ראתה כמה זה חשוב לי. אי אפשר להכריח מישהו לרקוד כמו שאי אפשר להכריח לאהוב. זה בא מבפנים".

הקהל נותן את הפידבק

רק מרחק קצר מפריד בין ביתו של הבלט הישראלי, מבנה חדיש ונאה שנבנה "בתרומה נדיבה של שרי אריסון", כדברי ימפולסקי, ברחוב הר נבו בתל-אביב, ובין המשכן לאמנויות הבמה. ובכל זאת, נראה שהדרך אל המשכן אינה קלה עבור ימפולסקי ולהקתה.

*מנכ"לית המשכן, חנה מוניץ, אמרה לי לפני כשנה שהייתה רוצה לראות עוד להקה ניאו-קלאסית בארץ.

"לנו היה ברור כשהקימו מחדש את האופרה שאנחנו נהיה לצידה, כמו להקת הבית. אבל זה לא קרה. זה חבל ועצוב אבל אנחנו בכל זאת שורדים".

בניגוד לגיבורה שלה, "מדיאה", ימפולסקי מעידה על עצמה שאינה חשה מרירות וקנאה. הקהל הוא שנותן לה את הפידבק ולא הממסד. "אנחנו לא זוכים לשיתוף פעולה מוצלח עם המשכן. אני לא חושבת שחנה מוניץ ראתה את העבודות שלנו. את התאריכים להופעות אנחנו מקבלים לפי לוח המופעים של המשכן. קודם הם קובעים ואז הם מודיעים לנו מתי יש ערבים פנויים ואנחנו מתאימים את עצמנו. זה מקשה עלינו לקבוע סיורים בחו"ל, שאליהם צריך להיערך עם לוח זמנים של שנים מראש, אבל אנחנו מופיעים קודם כל בארץ. זה הקהל שלנו וזה יותר חשוב".