התחשמלנו, אגסי

תשעה חודשים חלפו מאז נכנס לחיינו פרויקט Better place השאפתני של שי אגסי, האמור להביא את בשורת המכונית החשמלית לישראל. אם במהלך התקופה הזאת נדמה היה לעתים שכמעט בלתי אפשרי לפתוח עיתון מבלי להיתקל באזכור כלשהו של המיזם הזה, הרי שבסוף השבוע שעבר ניתנה לכך גושפנקא נוספת, כשהקמפיין, המנוהל על-ידי "דבי תקשורת", זכה (במשותף) בפרס קמפיין השנה ל-2007 של האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ולדוברות.

"החדרת קונספט צרכני חדשני, כשבפועל אין כלל מוצר מוחשי למכירה מיידית, מהווה אתגר משמעותי", נכתב בנימוקים לזכייה. "משרד דבי תקשורת בנה תוכנית עבודה מצוינת, שעשתה שימוש אופטימלי בנכסים שבידיה (...) בעזרת ביצוע נכון ותוצאות מרשימות, 'המכונית החשמלית של שי אגסי', הוא הפרויקט המדובר כיום בכל בית בישראל".

אכן, הישג נאה לדבי ולאנשיו. אבל מה ניתן להקיש ממנו על תפקודה על העיתונות, והאם גם היא יכולה להשתבח בהישגיה בכל הנוגע לאופן הסיקור?

נפתח בנתונים: על-פי המידע שנאסף על-ידי חברת יפעת, ונותח על-ידי פרופ' גדי וולפספלד מהאוניברסיטה העברית, במהלך תקופת ההשקה של הקמפיין, בין אוקטובר לדצמבר 2007, זכה המיזם של אגסי ב-73 אזכורים ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"גלובס" וב"הארץ". לשם השוואה, השקת האייפון בחודשים יוני-יולי זכתה לסדר גודל די דומה של תשעים אזכורים, ושם דובר במוצר קיים ולא ברעיון גרידא.

בחלוקה לפי עיתונים מתקבל שבידיעות אחרונות לא נמצאה בתקופה האמורה אף התייחסות שלילית למיזם (69% מההתייחסויות היו חיוביות), במעריב רק 5% מההתייחסויות היו שליליות (75% חיוביות), בגלובס 14% מההתייחסויות היו שליליות (52% חיוביות), ואילו בהארץ 33% מההתייחסויות היו שליליות, בדומה לשיעור ההתייחסויות החיוביות. אודי עציון, עורך מדור הרכב בידיעות, מסר בתגובה: "הנתונים סותרים את מה שפורסם בעיתון באותה תקופה כפי שאני מכיר אותו.*הסיקור שלנו את פרויקט בטר פלייס הוא ענייני, ומבוצע בהתאם לעניין הציבורי ולטובת הקורא".

"אני חושב שהבעיה הייתה דווקא פחות החשיפה החיובית ויותר ה'אובר-חשיפה'", מודה כתב רכב. "הרי מה מוכרים לנו כאן? הם לא מייצרים מכונית, הם לא מייצרים חשמל, אז יחסית לחברה שכל מה שהיא עושה זה בעצם תיווך, או שירותי תשתית מוגבלים, הם זכו לחשיפה אדירה. כל זה בזמן שתחבורה ציבורית ופיתוח של תשתיות זוכים לסיקור הרבה יותר קטן, אף שבסופו של דבר זה מה שיפתור את הבעיות בארץ, ולא עוד מכוניות פרטיות".

"אגסי הוא החלום הרטוב של כל יחצן", אומר גיל מלמד, כתב הרכב של מעריב, כשהוא נשאל לגבי ההצלחה השיווקית של המיזם. "זה בנאדם שמשדר המון כריזמה, אדם שאתה לא צריך לעשות הרבה בשביל ליחצן אותו, הוא פשוט פנומן". את הממצאים העולים מהניתוח בכל הנוגע לעיתונו, מעריב, הוא אינו מקבל: "אני חושב שזה אומר משהו על צורת הניתוח יותר מאשר על כל דבר אחר. אם תקרא את הדברים שאני כתבתי, אתה תראה מהרגע הראשון התייחסות מאוד-מאוד ביקורתית". פרופ' וולפספלד מציין בתגובה שהניתוח עסק רק בכותרות הידיעות ובכותרות המשנה, כך שיכול להיות שתוכן ביקורתי ברובו ייארז בצורה ניטרלית, או אפילו חיובית.

ואכן, למלמד יש לא מעט ביקורת על המיזם, ובמשתמע גם על אופן הסיקור שלו בחלק מכלי התקשורת. "הרבה כותרות דיברו על 'המכונית החשמלית של שי אגסי', בזמן שלכולם ברור שאין לו מכונית ושהוא גם לא מתיימר לייצר מכונית. הוא רוצה למכור פרויקט תשתית שבעצם כובל אותנו כצרכנים לטכנולוגיה שלו". וישנו גם עניין ההטבות מהמדינה: "אחד הדברים שמאוד הוצנעו בשנה שעברה הוא מה בעצם מדינת ישראל הבטיחה. המדען הראשי מסרב לגלות, וזאת שערורייה מדהימה שכתבנו עליה במעריב (בתקופה שאינה נכללת בנתונים שהוזכרו, י' כ'), והיא לא זוכה לשום התייחסות".

"מה שאני יכול להגיד הוא שמבחינת משרד יחסי הציבור זה היה מהלך מוצלח", מסכם פרופ' וולפספלד. "איש היחצנות עשה את עבודתו, והתקשורת שיתפה פעולה. אבל זה לא בהכרח הופך את העניין לבעייתי במיוחד". האם הפרויקט קיבל פחות ביקורת ממה שהגיע לו? על זה, הוא אומר, "לא אני צריך לענות".