פוליטיקה - הענף האולימפי העתיק מכולם

קיום המשחקים האולימפיים בבייג'ין והדיונים סביבם, שוב מחזירים למרכז הזירה את הפוליטיקה. השאיפה להפריד בין פוליטיקה וספורט אולימפי עתיקה כימי התנועה האולימפית המודרנית. הברון דה קוברטן קיווה שתנועתו תאגד אנשים חפים מקשרים פוליטיים ותקבל החלטות בעזרת "הקונצנזוס של הנאורים". כמובן, שזו שטות מוחלטת ובלתי אפשרית. הלורד קילאנין, שהיה נשיא התנועה האולימפית, וטען כי היא אינה תנועה פוליטית, התלונן במקביל על כך ש"95% מהבעיות שאני נתקל בהן מקורן בפוליטיקה מקומית ובינלאומית".

תמיד היתה הפוליטיקה ענף אולימפי. עוד בימי המשחקים העתיקים ביוון ניצלו דמגוגים את הבמה. אלכסנדר הגדול בא לאולימפיה בכדי להכריז על החנינה לכל היוונים המוחרמים והמגורשים. המדינות השונות השתמשו במתחמיהן בשטח אולימפיה כדי להרשים, ומימנו אימונים של אתלטים מצטיינים. אפילו רכש ואיזרוח של אתלטים התחיל ביוון. הקשר בין הספורט לפוליטיקה ממשיך, כמובן, עד ימינו.

מלחמות העולם ודמגוגיה - ההצגה של היטלר

להבדיל מהאולימפיאדות העתיקות, שקבעו זמן של שלושה חודשי שביתת נשק בכל מרחב ההשפעה ההלני עבור האתלטים והצופים, כדי שיגיעו מקצות האימפריה יתחרו ויחזרו בשלום, בעת המודרנית לא מבטלים מלחמות לטובת המשחקים. בגלל מלחמת העולם הראשונה בוטלו משחקי ברלין 1916, שקיבלה את המשחקים שוב רק לאחר עשרים שנה, תחת השלטון הנאצי.

משחקי 1936 הפכו מאז סמל לניצול הספורט האולימפי לצרכים פוליטיים. השלטון הנאצי, שהתנגד לאידיאל האולימפי, הצליח לרתום אותו היטב לעגלתו. המשחקים עצמם היו הצלחה כבירה, שיא הצופים החדש (3.8 מיליון), 3,000 עיתונאים, שידורי רדיו וטלוויזיה ישירים, וכמובן סרטה של לני ריפנשטאל, סרט אוהד לאידיאלים הנאצים ול"פיהרר", הפכו את האירוע לניצחון תעמולתי.

תוך התעלמות מעשרות ספורטאים יהודיים בכירים שהוחרמו ברייך השלישי, זימנו הגרמנים לנבחרת את הסייפת היהודיה הלנה מאייר שהגרה לארה"ב. מאייר, זוכת הזהב מ-1928, השיגה כסף והצדיעה במועל-יד מעל דוכן המנצחים, כצפוי מאתלטים גרמנים. מה שהנאצים לא ידעו היה, שגם הזוכה ההונגריה בזהב ואפילו זוכת הארד האוסטרית היו יהודיות.

הוועד האולימפי רשם לעצמו ניצחון כששיכנע את היטלר להפסיק עם נוהג קבלת הפנים לזוכי המדליות בתאו הפרטי (מה שהוביל לשמועה המוטעית, כי הוא עזב את האצטדיון כדי לא להיאלץ ללחוץ את ידו של ג'סי אוונס השחור), ואפילו לוותר על נאום בטקס הסיום.

במשחקי ברלין לא היו הנאצים היחידים שהפגינו אחווה ושלום בעוד הם שולחים אזרחים למחנות ריכוז. היפנים, שכבשו באכזריות את קוריאה ועמדו לתקוף את סין, שלחו גם הם משלחת למשחקים. ואפילו זכו בשתי מדליות: שתיהן במירוץ המרתון. בזהב זכה קיטאי סון ובארד שוריו נאן. בטקס הענקת המדליות נקמצו אגרופיהם סביב שתיל האלון שהוענק למנצחים, והם הרכינו את ראשם כשהועלה הדגל היפני. לא בהכנעה, כפי שסברו רבים, אלא כדי לא לראות את הדגל השנוא מתנופף בגאווה. שכן השניים, ששמותיהם האמיתיים סון קי-צ'ונג ונאם סונג-יונג, היו קוריאנים שהוכרחו לייצג את יפן.

אגב, ב-1970, בזמן ביקור בברלין, חדר הפוליטיקאי הקוריאני פארק יונג-רוק עם סתת לאצטדיון האולימפי בלילה, כדי להסיר את אותיות העופרת של השם "יפן", לתיאור מולדת המנצח סון. עד היום ניתן לראות סימנים למעשה על לוח הכבוד. ב-1988, במשחקי סיאול, קיבל סון את הכבוד, להיות מדליק המשואה האולימפית, הפעם בגאווה, כקוריאני.

המלחמה הקרה - קרטר נגד ברז'נייב

את מקומן של מלחמות העולם בפוליטיקה של התנועה האולימפית תפסו המלחמה הקרה והפחד ממלחמה עולמית שלישית. ב-1952 הגיעה לראשונה נבחרת סובייטית למשחקים בהלסינקי, אחרי חרם ארוך על המשחקים הקפיטליסטיים. השאיפה לניצחונות תעמולתיים התגברה על הסלידה. בקוריאה השתוללה מלחמה, והמאבק הבין-גושי עלה גם למגרשי המשחקים. ספורטאי הגוש המזרחי שהו בכפר אולימפי נפרד, בפרבר של הלסינקי.

ב-1956, אחרי הדיכוי הסובייטי הרצחני בבודפשט, החרימו הולנד, שווייץ וספרד את המשחקים במלבורן. האיבה בין ההונגרים לברית המועצות הגיעה לשיא בגמר טורניר הכדורמים, בו הוצאו שחקנים הונגרים פצועים מן המים המאדימים. דקה לפני הסיום, הוכה שחקן הונגרי עד זוב דם. השופט קטע את המשחק, 0-4 להונגרים. בחסות המשטרה הוברחו שחקני ברית המועצות החוצה מפחד הקהל המשתולל.

המאבקים רק החמירו ושערוריות שיפוט התלוו אליהם. באירוע הזכור ביותר, ב-1972, קיבלה נבחרת ברה"מ בכדורסל זמן נוסף בסיום משחק הגמר, עד שסל ניצחון הנחיל לארצות הברית הפסד ראשון אי פעם בטורניר האולימפי. מרוב זעם לא הופיעו האמריקנים לחלוקת המדליות.

שיא המלחמה הקרה האולימפית היה בשנים 1980-1984. הנשיא קרטר הגיב לפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדרישה להחרמת משחקי מוסקבה 1980, אליה הצטרפו 64 מדינות נוספות. התגובה הקומוניסטית היתה בהחרמת משחקי לוס אנג'לס 1984, "מחשש לביטחון האתלטים". 15 מדינות השתתפו בחרם.

הסכסוך הישראלי-ערבי - שיא השפל: מינכן 72'

במלבורן 1956 נרשמו השלכות ראשונות של השתתפות ישראל במשחקים האולימפיים. במחאה על מבצע סיני החרימו מצרים, קמבודיה, לבנון ועירק את המשחקים. ב-1964 הכתה התנועה האולימפית חזרה. בגלל שישראל וטייוואן לא הורשו להשתתף במשחקי אסיה ב-1963, סירבו ארגוני האתלטיקה, השחייה והקליעה הבינלאומיים לספורטאים שהשתתפו בהם להירשם למשחקי טוקיו. צפון קוריאה ואינדונזיה השאירו את כל המשלחת בבית.

ב-1972 נרשמה נקודת השפל של האולימפיאדות: פיגוע הטרור של ארגון ספטמבר השחור הפלסטיני שרצח אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית ושוטר גרמני. מאז אותו פיגוע, שינו המשחקים את פניהם, הפכו למנוכרים, מסוגרים ומוגנים על ידי רשת ביטחון. וגם דבריו של נשיא התנועה האולימפית היוצא, אייברי בראנדג', נכנסו לחיוב ולשלילה להיסטוריה האולימפית: "המשחקים חייבים להימשך". ב-1996 ביקשה ממשלת ישראל עד רגע הפתיחה ממש למנוע השתתפות משלחת פלסטין, לשווא. ב-2004 ביקשו ראשי המשלחת האירנית להחרים טורנירים עם השתתפות ישראלית - גם כאן לשווא.

הקאמבק של סין - סין וטייוואן, הם או אנחנו

מדינת הענק הצטרפה לתנועה האולימפית רק ב-1932, ושלחה למשחקי לוס אנג'לס נציג בודד, את האצן ליו. ספורטאי סין לא הותירו את רשמם בשלוש האולימפיאדות הבאות, אבל ב-1952 היו סקרנים רבים באשר למשלחת הראשונה של סין הקומוניסטית. בגלל בואה החרימה טייוואן את המשחקים - אבל ברגע האחרון ביטלו הסינים את הגעתם. ב-1956 הגיעו הסינים להתחרות, אך עזבו ברגע שנבחרת טייוואן הגיעה לכפר האולימפי.

סין העממית חזרה לתנועה האולימפית רק ב-1980, בה השתתפו סינים במשחקי החורף. בעקבות החרם על ברית המועצות הגיעו אתלטים סינים שוב רק למשחקי לוס אנג'לס, 52 שנים אחרי ליו, ולראשונה אף זכו במדליות. במקביל חזרה טייוואן למשחקים אף היא, לאחר שהחרימה את משחקי 1976 ו-1980 במחאה על הורדת השם "סין" משמה.

הפוליטיקה של אפריקה - האפרטהייד נשאר בחוץ

לראשונה הגיעו רבות ממדינות אפריקה השחורה, למשחקי 1960 ברומא. ב-1964 זכו המדינות לניצחון פוליטי ראשון, כאשר דרום אפריקה, שהשתתפה במשחקים מאז 1904, אולצה להישאר בבית בשל משטר האפרטהייד. ניסיונות ליצור מראית עין של שוויון בספורט עבור מפקחי התנועה האולימפית, היו אמורים להחזיר את דרום אפריקה למשחקי מקסיקו סיטי 1968. לחץ של 40 מדינות שאיימו לא להגיע לא הספיק, ורק איום סובייטי שכנע את הוועד האולימפי להשאיר את החרם על כנו.

ההצלחה של ספורטאיהן במשחקים הגדילה את כוחן והשפעתן של מדינות אפריקה השחורה. ב-1972 היתה אמורה רודזיה, שזה עתה זכתה לעצמאות, להשתתף עם משלחת מעורבת, אבל לחץ אפריקאי כופף את יד הוועד האולימפי והמשלחת הרודזית חזרה הביתה.

ב-1976 הובילה "מועצת הספורט האפריקאית" את החרם הגדול עד אז על המשחקים האולימפיים, מאחר ונבחרת רוגבי ניו זילנדית שיחקה בדרום אפריקה. האילן הזה היה גבוה מדי. הוועד האולימפי סירב לפסול את ניו זילנד, ועשרים נבחרות אפריקאיות שהיו בטוחות בהצלחת החרם חזרו הביתה מקנדה והצטרפו ליוזמותיו, טנזניה וגויאנה.

18 מדינות החרימו את משחקי מוסקבה 1980, ושתיים, אתיופיה ואנגולה, את משחקי לוס אנג'לס. אתיופיה נשארה היחידה שנעתרה לקריאה של צפון קוריאה להחרים את משחקי סיאול 1988, ומאז 1992 לא מחרימות מדינות אפריקה יותר משחקים.

מקסיקו סיטי 1968 - הכוח השחור

מהומות סטודנטים בצרפת, "מהפיכת התרבות" של מאו בסין, רצח מרטין לותר קינג, הפיכה צבאית בפרו והדיכוי של צבאות ברית ורשה את "האביב של פראג" היוו רקע למשחקים. גם הפגנות הסטודנטים במקסיקו עצמה, והדרמה עשרה ימים לפני פתיחת המשחקים בכיכר 'שלוש התרבויות' בעיר הבירה, בה נהרגו מאות מפגינים ואלפים נפצעו מירי הצבא, לא עצרו בעד קיום המשחקים. הניסיון להחזיר את דרום אפריקה למשחקים רק הוסיף למתח.

אבל מי שהגיע לכותרות היו הספורטאים השחורים מארצות הברית. בטקס הענקת המדליות לגמר ריצת 200 מטר, הניפו הזוכים בזהב ובארד, טומי סמית' וג'ון קרלוס, אגרופים עטויי כפפות שחורות בסימן 'הכוח השחור', והרכינו את ראשם לשמע ההמנון האמריקני. הוועד האולימפי רתח, איים בסילוק משלחת ארצות הברית, וזו שלחה את "המורדים" הביתה, שם הפכו השניים למוקצים והוחרמו.

האצנים שזכו עבור ארה"ב בשלוש המדליות בריצת 400 מטר, עלו לדוכן עם בארט שחור, וחגגו אחרי ההמנון עם 'הכוח השחור'. אפילו שמיניית החתירה הלבנה של ארצות הברית פירסמה הודעת תמיכה בסמית' וקרלוס, אבל לא רק שהמחאה לא השיגה את מטרתה, השניים נאלצו לסבול שנים בשל החרם.

סגירת חשבונות

כבר למשחקי אתונה 1896 היה משקל פוליטי. כך מימנה יחידה ממשלת הונגריה את נסיעת ספורטאיה למשחקים, כדי להפגין עצמאות בתוך הקיסרות האוסטרו-הונגרית. הזוכה בטורניר הטניס הראשון, ג'ון בולנד, הביא עימו דגל אירי במחאה על השלטון הבריטי והדיכוי של אירלנד. הספורטאים הגרמנים, מצדם, שילמו מחיר כבד על אמונתם ברעיון האולימפי. בגרמניה הקיסרית הוא נחשב כ'לא-גרמני' ומזיק, וכל ספורטאי שנסע למשחקים סולק ממועדונו - כך שלא התאפשר לו יותר לעסוק בספורט בפומבי.

ב-1908, במשחקי לונדון, הגיעה האיבה בין האנגלים לאמריקאים לשיאה. תחילה לא התנוסס דגל ארצות הברית בין שאר הדגלים סביב האצטדיון, משום 'שלא מצאו אותו'. בטקס הפתיחה סירב נושא הדגל, ראלף רוז, ממוצא אירי, להרכין את הדגל בפני מלך אנגליה כנהוג ומחה בכך על דיכוי מולדתו. בהסברו, טבע את האימרה "דגל ארצות הברית לא יורכן לעולם בפני מלך בשר ודם". במהלך המשחקים סבלו האמריקנים משיפוט עויין והטיית תוצאות, שהגיעה לשיא בריצת 400 מטר, בה התמודדו שלושה אמריקאים ואצן בריטי. אחרי פסילות, חרמות, התפרצות קהל לאצטדיון וקיום מירוץ חוזר, ניצח לבסוף הבריטי כשהוא רץ לבדו. מאז הונהגו שופטים נייטרליים למשחקים האולימפיים.