אין אוטוריטה

"אבדן סמכות גורף וכולל, ההורים בבית, המורים בבית הספר, המפקדים בצבא, שרי הממשלה וראש הממשלה. נשברה ההיררכיה ועומעמו מקורות הסמכות בפוליטיקה, באקדמיה, בספרות, באמנות. כבו המגדלורים. אין ראשון ואין אחרון. אין מדרג ואין סולם ניכר לעין, למעט אולי בעולם העסקי, שם די ברור שמי ששווה, על פי 'פורבס' או 'גלובס', 4 מיליארד דולר, מקיים עליונות מוסכמת על פני מי ששווה רק 300 מיליון".

מה הסיבה לאנומנליה הזו?

"אין אוטוריטה בתקופה הפוסט-מודרנית. אוטוריטה ופוסט-מודרניזם לא הולכים ביחד. אם בישראל יוצאים לאור בשנה כ-4,000 ספרים, כותרים חדשים - אז מי יצליח למיין את העשרה שבאמת ראויים לדפוס? אם בשלל כלי התקשורת מתבטאים מדי יום ושבוע מאות כתבים, איך תצליחי לאבחן ולבדל את הטובים באמת? אנחנו, כולנו, סליחה על הביטוי, משתינים לאוקיינוס".

כלומר, הבעיה נעוצה בהיצף?

"כשקיים ריבוי של קולות וצבעים, כשאין סיפור-על - אז אין גם מספר-על. הניסיון לאתר אוטוריטה, בר סמכא, אורים ותומים, בכל תחום שהוא - נדון לכישלון. לא את ולא אני בחרנו את המקום ואת התקופה, שהמיתוג חשוב מהתוצרת והדימוי גובר על המציאות. עידן של אינדיבידואליות, זכויות הפרט, שבו האזרח לא שואל מה אני יכול לעשות למען מדינת ישראל, אלא מה מדינת ישראל יכולה לעשות למעני".

אברמוביץ' יושב בפוזיציה שאין לה מקבילה בתקשורת הישראלית. הוא פרשן העל של חדשות ערוץ 2, הפלטפורמה החדשותית הנצפית ביותר. מה שבנה אותו למעמד העוצמתי הזה הוא ידענות מופלגת, ביטחון עצמי פנומנלי, סגנון דיבור רהוט שזור חידודים ושנינויות, וכמובן הפלטפורמה הכי חזקה בטלוויזיה. מגישים בחדשות, שמנסים לפתח איתו שיחה בשידור אחרי שנשא את דבריו, ימצאו קושי לעשות את זה. אברמוביץ' נעול בטקסטים שלו, מציב כמעט חומה. לפטפוט בנושא וירידה לשפת אנוש יגיב במקרה הטוב בחיוך מקומצן או בניד ראש.

אברמוביץ' הגיע מ"מעריב", שם שימש במשך שנים כפרשן. את סגנון הכתיבה הייחודי שלו המיר לשפת דיבור אופיינית, ובמקביל סיגל לעצמו ביטחון טלוויזיוני מפותח, בוטה, סוג של שואו. הוא יודע לתמצת את המסרים המורכבים לרמה של כותרות מזוקקות. שלא כמו אצל אהוד יערי למשל, אצלו לא יצעק עורך המהדורה באוזנייה "די, נגמר הזמן". מצד שני הוא פחות טוב ב'למשוך שידור', לברבר כדי להעביר את הזמן. מטיבו הוא סוג של צלף. בא לפגוע בול וללכת הלאה. ינסה המגיש במהדורה לחלוב ממנו עוד משפט מעבר למה שתכנן - וייתקל בהחמצת פנים.

צברת מאגר ידע עצום בתחומך, אחרי שנים של תחקורים וטוויית רשת ענפה של קשרים עם מקורות, בסופו של דבר אתה נאלץ לסכם את הפרשנות שלך לאירועים והתפתחויות בשלוש דקות בטלוויזיה. האם זה מקור תסכול? האם אתה לא מרגיש צורך לפרוק את הידע הרב שמצטבר גם בכתיבה עמוקה?

"החיים לא מושלמים, כידוע לך. מי שרוצה להגיע אל ולהשפיע על חצי מיליון אנשים יעדיף דיבור בטלוויזיה על פני כתיבת מאמר או טור בעיתון, הנקרא על ידי עשרות אלפים, ההולכים ומתמעטים. ברור שמאמר בעיתון מאפשר הרחבה, הנמקה ופריסת מכלול, שאינה מתאפשרת בטלוויזיה. ייתכן מאוד שמקומי הטבעי, המתבקש, הוא בעיתונות המודפסת ולא בטלוויזיה. השאלה שאני נשאל היא, מדוע לא גם זה וגם זה. תשובתי היא, אינני מאמין שניתן לעשות הכול, בשלמות ובו זמנית. אומרים לי, אבל הנה, אלמוני או פלמוני עושה גם את זה וגם את זה. אני משיב, וככה זה נראה...".

כיצד משתקפת ההשפעה שלך על דעת הקהל? מתי הרגשת את זה באופן מובהק?

"ההשפעה היא קודם כל על התקשורת, וממנה לציבור. דוגמה, כשנפתחת עוד חקירה פלילית ברעש גדול, בתופים ובמצלתיים - אני מאזכר בחדשות ערוץ 2 חקירות רעשניות קודמות, כיצד התחילו ואיך הסתיימו. כעבור יומיים כל העיתונים משרטטים בדיוק את תרשימי הזרימה הללו, את העקומה היורדת מהר לעכבר.

"למשל, את דוח זיילר בפרשת האחים פריניאן הגדרתי: 'חלם או סיציליה?' וזה הפך להיות הכותרת, המתווה, מסלול הוויכוח. תחת 'חלם או סיציליה' נכתבו המאמרים, נוהלו הדיונים ברדיו ובטלוויזיה, התפתל השיח הציבורי בסוגיה. אני מדווח בטלוויזיה, למשל, שנסראללה הציע לתווך בין ישראל לחמאס בעניין גלעד שליט, או, להבדיל, שעוזרו לשעבר של אולמרט, אלדד רוטמן, נעצר ערב חקירת אולמרט, והעיתונים משלימים ומרחיבים".

מפתיע אותך לראות עד כמה מושג שטבעת ("אתרוג") הפך שגור בפי כל?

"האתרוג היה משל, שהתאזרח, השתקע ואף הגיע לטלנובלה, שם אומרת צעירה לאהוב לבה, 'אתרוג שלי'. האתרוג הפך לשם עצם, תואר ופועל, לשימוש פוליטי ואזרחי, לאומי ופרטי, ביום ובלילה. גם משעשע וגם משמח אותי לטבוע מונח ולייצר שפה, ולא להיגרר אחר מונחים ושפה שיצרו אחרים.

"נוסדה פילוסופיית אתרוג שגויה ומגמתית, שלפיה למען פינוי שטחים מותר לסלוח על שחיתות. זה מעולם לא נאמר על ידי, ולא לכך התכוון המשורר. זה לא היה היפוך שמאלי לאמירתו הימנית של יצחק שמיר, שלמען ארץ ישראל השלמה מותר לשקר.

"משלל התגובות שקיבלתי, מימין ומשמאל, לטוב ולרע, זכורה לי תגובתו של חתן פרס ישראל, הרב פירר, שאמר לי: 'אמנון, זכית למקום בגן עדן, כי בזכותך ילדי ישראל החילוניים יודעים בכלל על קיומו של פרי זה'".

מהפוזיציה שלך כפרשן מומחה בתחומו אין באמת לאן להתקדם. העובדה שאין מסלול מוביליות היא בעייתית מבחינתך?

"תהיה במקום שבו אתה נמצא, ותבצע היטב את מלאכתך. למה צריך לנוע, לחתור להתקדם כל העת, מה רע במקום ובתפקיד שבו אני נמצא? יש משהו מאוד ישראלי, קצר נשימה ובלתי מקצועי, בחתירה קדחתנית לדבר הבא. לכן, בגלל הדבר הבא, אף אחד לא מבצע את המוטל עליו בעת הזאת. לכן, למשל, בפוליטיקה, העוזר הפרלמנטרי משוכנע שהוא ח"כ, הח"כ משוכנע שהוא כבר שר, השר הזוטר שר בכיר, וחבר ממשלה הוא מחר-מחרתיים ראש ממשלה. בבית חולים, למשל, המנקה חושבת שהיא אחות, האחות חושבת שהיא רופא והרופא כבר מנהל את בית החולים".

מהו בעיניך המהלך התקשורתי החשוב ביותר שהובלת, אולי הסקופ הכי גדול, שעליו גאוותך.

"אם תרצי, אספר לך על עשרות ידיעות ואמירות שצוטטו בארץ ובעולם. אבל, ואת הסיפור הזה אני מספר בהרצאות לכתבים צעירים: לפני כמעט 20 שנה כתבתי רשימה על כביש עפר, בית קמה-באר שבע, שטרם נסלל, ושאילו היה ממוקם בגדה המערבית היה מזמן דו מסלולי. לאחר זמן מה מטלפן אליי, נרגש, ראש העיר דאז, יצחק (איז'ו) רגר ז"ל, ואומר לי שהרשימה הזו האיצה את האוצר לאשר תקציב לסלילת הכביש, ושהוא רוצה לקרוא את הכביש על שמי. מה אני רוצה לומר בזאת? כדי להשפיע, כדי להרים תרומה אמיתית, יש ללכת בקטנות.

"אודי סגל, עמית לעבודה, הכתב המדיני של ערוץ 2, הביא לכך שהתקינו חגורות בטיחות באוטובוסים המסיעים ילדים. אני אומר לו, עם כל הכבוד לכיסוי המדיני ולפרשנות הדיפלומטית, כשהולכים בהתמדה על עניין 'אנושי וקטן', יש תוצאות".

למה לדעתך עומעמו מקורות הסמכות בתחומי החיים השונים, הרי אנחנו חיים בעידן של התמחויות?

"אנחנו לא חיים בעידן התמחויות, אלא בעידן של שיווק בהיצף. בעידן כזה, בתוך נחשול כזה, אין הבדל בין השכלה אמיתית לבין איסוף תארים ותעודות, בין כסף אמיתי לכסף ממונף, בין שיזוף טבעי לשיזוף מלאכותי, או בין בלונד טבעי לבלונד צבוע. זה ישים לפוליטיקה, לתקשורת, לספרות, לכל תחום מתחומי החיים".

האם בגלל ההסטה של האידיאלים שלנו מהתחום הקולקטיבי לפרטי והחומרני, יש עלייה בקרנם של אנשי הממון, שהפכו מושאי סגידה תרבותית?

"שורש הרע הוא בהעתקה שטחית וחפוזה מאמריקה. את הקליפה קל לחקות, את התוכן קשה יותר. לכן קיימת אצלנו ריצה מהירה אל השורה התחתונה. כאשר השורה התחתונה היא הקובעת - אין יחס שונה ליצרן של ממש, תעשיין מקורי וחרוץ, כמו סטף ורטהיימר, למשל, לבין מתווך, סוחר נדל"ן שהרביץ מכה, כמו רוני מאנה".

ציפי לבני כמשל - עד כמה בולט הפער בין מה שאנשי המקצוע, הפוליטיקאים והעיתונאים הפוליטיים, חושבים עליה ובין איך שהציבור תופס אותה? מה אומר הפער הזה על המשקל של הדימויים במציאות שלנו?

"מבלי להתייחס לציפי לבני, שהיא בעיניי מהדמויות היותר אידיאליסטיות בפוליטיקה, אומר לך דבר עקרוני: אי אפשר לקיים פער גדול ומתמשך בין מהות לדימוי. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, שרשרת ההיכרויות קצרה, והתקשורת נטולת חמלה. אם קיים פער דרמטי בין מה שחושבים פוליטיקאים עמיתים, אנשי מקצוע ועיתונאים על דמות ציבורית מסוימת, לבין הדימוי והמעמד הציבורי של אותה דמות - סביר להניח שהפער הזה יצטמצם עד ייסגר תוך זמן לא רב".

התקשורת, לדבריך, היא נטולת חמלה. האם זה בסימן של הקצנה לעומת העבר, או שכך היה תמיד?

"גם העבר התקשורתי וגם ההווה לוקים בחסר. אולי בעתיד יימצא שביל הזהב. בעבר הייתה העיתונות מפלגתית, אמנם ברמה אינטלקטואלית גבוהה יותר ואף חדורת שליחות, אך חד צדדית ועיוורת צבעים. היום זה ביזנס, בעל סדר עדיפות מסחרי משוער, מעין ניחוש פופוליסטי, שלא באמת מצליח לגעת באנשים וללכוד את הלבבות. קיים ניפוח מלאכותי של סוגיות משניות, והתחמקות מעיסוק בסוגיות יסוד. זאת ועוד, אין גם הנחת יסוד, שמדינת ישראל היא מסגרת הקיום היחידה שלנו הישראלים".

האם אתה מרגיש שהעיתונות היום ניזונה ממניעים לא ענייניים יותר מבעבר באופן שיוצר הטיה בדיווח על גבול ההטעיה?

"בסך הכול, העיתונות, התקשורת בישראל, היא ברמה מקצועית נאותה בהשוואה לעיתונות במדינות המערב. היא בוודאי לא נופלת ברמתה מהגופים והממסדים שהיא מכסה ומבקרת - הממסד הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי או המשפטי. ישנם בעיתונות הישראלית כותבים ברמה הגבוהה ביותר, שיכלו לכתוב במקום של כבוד בכל עיתון בעולם. אציין רק אחדים מהם, כמו נחום ברנע, דורון רוזנבלום, סבר פלוצקר או יואב קרני.

"בעיית הבעיות נעוצה בכך, שתוך שנים אחדות צצו ברחבי ישראל מאות מקומונים ואחר כך אתרי אינטרנט, טלוויזיה רב ערוצית, עשרות תחנות רדיו. כל כלי התקשורת הללו נאלצו לשאוב ומהר, כמו משאבת ואקום ענקית, מאות כתבים, שלא עברו הכשרה מקצועית ולא הכשרה נושאית. נוצר מצב שתואר פעם על ידי דורון רוזנבלום בפרפרזה: 'כולם היו עיתונאים חוץ מנעמי, וגם היא מזכירת המערכת'. או באמירה שלפיה עיתונות זה המקצוע היחיד שבו אין צורך בתעודה למעט תעודת לידה. או בבדיחה המספרת על אלברט איינשטיין, היוצא מכנס מדעי במכון ויצמן, נשאל על ידי כתב צעיר, 'פרופסור, מה חדש במדע?' ומשיב לו בתגובה, 'ומה ישן במדע אתה כבר יודע?'...".