חליל הקסם

סר ג'יימס גאלווי - הוא בחור שיודע את העבודה שלו ; גם אשתו, ג'יני - כלומר, ליידי ג'יני - יודעת

ג'יימס גאלווי (Galway) - ליתר דיוק, סר ג'יימס גאלווי - הוא בחור שיודע את העבודה שלו. גם אשתו, ג'יני - כלומר, ליידי ג'יני - יודעת את העבודה שלה. שניהם חלילנים ברמה עולמית, ומאחורי סר ג'יימס יש גם שובל ארוך של מוניטין כאחד מגדולי חלילני הדור. העבודה שלהם היא לענג קהל ברחבי העולם במוזיקה נעימה לאוזן, מתובלת פה ושם בהערות חביבות ובאנקדוטות. גאלווי הוא לא רק חלילן מפורסם אלא גם צ'ארמר מקסים ומלא חיים, והקהל של הקאמרטה הירושלמית קיבל ממנו אמש מנה גדושה של כיף צרוף. לא פחות, לא יותר.

הקונצרט נפתח בסימפוניה מס' 89 של היידן, יצירה חביבה ומלאת הפתעות אך בעלת מנעד רגשי מצומצם למדי. אבנר בירון ניצח עליה בחן והיא זרמה היטב, אך לכולם היה ברור שהמנה העיקרית עוד בדרך. המנה העיקרית, בדמותו של גאלווי, הופיעה מיד לאחר מכן. גאלווי הוא מסוג האמנים שמתקשרים עם הקהל בצורה הכי בלתי-אמצעית, הן דרך אישיותו ודבריו והן דרך נגינתו.

הבעיה העיקרית היא שהרפרטואר לחליל ותזמורת אינו עשיר במיוחד, עובדה שמחייבת פשרות. הפעם נבחרה לקונצרט "פנטזיה לבן אצולה" של חואקין רודריגו, שבמקור חוברה לגיטרה ותזמורת. לטעמי, זו לא הייתה בחירה אופטימלית. העיבוד לחליל נשמע מבריק מדי ולא מספיק אותנטי ומעודן. את העיבוד עשה אמנם גאלווי עצמו והיצירה נשמעה מבריקה וצבעונית, אבל המקור עדיף בעיני בהרבה.

בחלק השני הצטרפה לקונצרט גם אשתו של גאלווי, ג'יני. הוא מבלפסט, היא מניו-יורק, והם נראים צוות די מוצלח יחד. היצירה שנבחרה הפעם הייתה הקונצ'רטו לשני חלילים ותזמורת של דומניקו צימרוזה (Cimarosa), הפעם בגרסה מקורית. זו יצירה חביבה אך שולית למדי, וגם כאן החוויה נשענה על ברק צלילי וחינניות ופחות על עומק רגשי.

לקינוח נתן גאלווי - גם עם אשתו וגם סוליקו - כמה מלהיטיו הגדולים. החמוד ביותר היה הביצוע שלהם ל"רונדו הטורקי" של מוצרט, שעובד לשני חלילים ותזמורת. זה היה אפילו עוד יותר חמוד בזכות הסיפור המקדים שלו על מכשיר הפקס הדמיוני של מוצרט, שהראה שלפעמים סיפור טוב יכול לקרב את הקהל לא פחות מסולו מהמם.

היה משמח לראות שגאלווי שמר על כוחו כחלילן וכפרפורמר, והיה אפילו קצת מרגש לראות את האהדה הגדולה של הקהל כלפיו. ועם זאת, באופן מפתיע, הגיבורה שלי אמש הייתה דווקא התזמורת הירושלמית הצנועה. תזמורת הקאמרטה פועלת בתנאים קשים מאוד - עם מסגרת תקציבית לא יציבה, תמיכות מצומצמות ושלל הבעיות הרגילות שמאפיינות תזמורות קאמריות בישראל. למרות כל זאת, היא נשמעת הרבה יותר טוב ממה שניתן לצפות בשל מצבה.

התזמורת חתמה את הקונצרט בסימפוניה מספר 40 השחוקה של מוצרט, ועשתה זאת באופן מעורר התפעלות. אבנר בירון הוביל ביצוע מצוין, ששיקף הבנה סגנונית עמוקה והציג לראווה צליל תזמורתי נקי, אחיד ומגובש. בהתייחס למצב התקציבי שבו התזמורת הזו פועלת ולרקע הסגנוני ממנו באים נגניה, מדובר בלא פחות מאשר נס רפואי. מסתבר שבירון מקפיד לזכור את מה שהרבה מעמיתיו ביתר התזמורות הקאמריות כבר שכחו מזמן: שבעזרת עבודה קשה של מנהל מוזיקלי חסר פשרות אפשר להגיע לתוצאות מרשימות גם כנגד כל הסיכויים. *

קונצרט פתיחת העונה של תזמורת הקאמרטה ירושלים, חליל: ג'יימס גאלווי, ג'יני גאלווי, מנצח: אבנר בירון, המשכן לאמנויות הבמה תל-אביב, א' 2.11 **מנה גדושה של כיף צרוף