הלקח של דור הבייבי בום

המסקנה הברורה מהמשבר: כדאי לצעירים להיכנס לחובות כדי להשקיע בבורסה

שתי מסקנות חשובות צריכים הצעירים של היום לקבל בעקבות המשבר הכלכלי: צריך לרכוש יותר מניות, וצריך להיכנס ליותר חובות כדי לרכוש אותן. אני לא טוען שממעיטים בערך השוק (איך אני אמור לדעת דבר כזה?) אני רק מציע דרך להפחית סיכונים.

עניין של תיזמון

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על כך רגע. אנחנו יודעים שהמניות הפכפכות. אנחנו גם יודעים שלחלק מהדורות היה יותר מזל מאשר לאחרים בכל הקשור להתנהגות הבורסה. בני דור ה"בייבי בום" (מי שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה), שהחלו לרכוש מניות אמריקאיות ב-1970 ומכרו אותן ב-2000, היו אולי נגעלים מהשוק ה"דובי" של 1974, אך במבט לאחור נראה כי התזמון שלהם היה מושלם - הם מילאו את כיסיהם במניות במחירי מציאה ומכרו אותן בהמשך במחירים גבוהים.

הבת שלהם, לעומת זאת, שנכנסה לבורסה ב-1995 במטרה לפרוש ב-2025, בילתה את 13 השנים האחרונות ברכישת מניות במחירים הנראים כיום גבוהים עד סחטניים. אפשר בהחלט לקרוא לכך "סיכון דורי".

הקשקוש הנפוץ שמוכרים לנו מנהלי ההשקעות

כעת חשבו על ההיגיון הרווח, המנצח בסופו של דבר כשבאים להשקיע במניות, ולפיו מניות נוטות להניב תשואות גבוהות אך מסוכנות. על-פי הרעיון הזה, כדאי להשקיע את רוב החסכונות בבורסה, וכשמתקרבים לגיל הפרישה כדאי לעבור בהדרגה לאיגרות חוב ולהשקעות פחות הפכפכות אחרות. על פניו זה נראה הגיוני; אבל בעצם, זה קשקוש.

קודם כול, אין שום דבר בטוח בהחזקת מניות לטווח ארוך. בין אם תכננתם למכור את תיק ההשקעות שלכם בשבוע הבא ובין אם לשמור אותו עוד ארבעים שנה, הנפילה של 20% בבורסה בשבוע האחרון תוריד את הערך הסופי של התיק כולו ב-20%, בהשוואה לערך שיכול היה להיות לו הייתם מוכרים אותו ביום שלפני הקריסה ומשקיעים אותו מחדש בהמשך.

"הסיכון הדורי"

יתרה מזאת, משקיע לטווח ארוך הפועל על-פי ההיגיון הזה חשוף לסיכון משונה שיש בבורסה. כשהוא צעיר, הוא כמעט לא סובל מהסיכון הזה. אף שכספו המועט מושקע בעיקר במניות, אין ביניהן כאלה שהוא מתכוון לרכוש בסופו של דבר.

זאת החלטה שמרנית. בגיל העמידה, לעומת זאת, הוא מתחיל להיחשף ביתר שאת לסיכון, כשהוא מנסה ליהנות מתשואות גבוהות על המניות שלו. ואז, כשהוא מגיע לגיל הפרישה, הוא חוזר להיות שמרני, כשהוא מזרים את כל מה שיש בתיק המניות שלו לנכסים בטוחים. הדגם המוזר הזה הוא המייצר את "הסיכון הדורי".

הדרך ההגיונית להילחם ב"סיכון הדורי" היא דווקא ללוות כסף בגיל צעיר ולהשקיע סכומים גדולים במניות, ואחר כך, בגיל מבוגר, להשתמש בחסכונות כדי להחזיר את ההלוואה, במקום להיכנס חזק לבורסה בגיל העמידה.

זה נשמע מסוכן, אבל זה בדיוק מה שעושים בשוק הדיור: המשקיעים יודעים שיזדקקו למקום מגורים למשך כל חייהם, ולכן הם קונים בהתחלה בית קטן ובהמשך מגיעים לבית גדול יותר, ואת המשכנתא הם משלמים רק בשלב מאוחר יותר. רובנו גם זקוקים לקרן פנסיה בנוסף למקום לגור בו; הלוואת כספים לצורך התנעת הקרן הזו בשלב מוקדם היא לא משהו מסוכן.

אסטרטגיית המינוף המוקדם ניצחה את ההיגיון

הרעיון הזה הגיוני, ומתברר שהוא השתלם בעבר. האקדמאים מאוניברסיטת ייל שהציעו אותו לראשונה, איאן איירס וברי ניילבאף, ניתחו נתונים על 94 קבוצות משקיעים בבורסה בין השנים 1913-2004.

אצל כל אחת מהן אסטרטגיית המינוף המוקדם "ניצחה" את ההיגיון הרווח, והיא כמעט תמיד ניצחה את אסטרטגיית המהמרים האומרת להשקיע כל שקל במניות עד לרגע הפרישה. רק המשקיעים בני המזל, שפרשו בשנים 1998 ו-1999, הצליחו יותר.

הימורים מסוג זה משתלמים לעתים נדירות בלבד, אז אם אתם בני 20 ורוצים לפזר את הסיכונים שלכם, התייחסו לפרישה שלכם עוד היום כאל סוג של משכנתא.