שכחו אותנו מול לשכת האבטלה: מאות אלפי מפוטרים - והצמרת הכלכלית בישראל עסוקה בתוכניות-על, הצהרות סרק, מאבקי אגו ותוספות שכר לאנשי שלומה

1.

המובטלים הפכו כלי משחק פוליטי. כל צד מושך לכיוון שלו, מחפש טריקים ושטיקים לממש את האינטרסים שלו ונפגעי מכת האבטלה צונחים בין הכיסאות. כבר חצי שנה שאנחנו נתקלים בפטפוטי פנים הרציניות עד אימה של מקבלי ההחלטות בממשלה, בהסתדרות ובארגונים הכלכליים, רק שהכל דיבורים, במציאות לא נעשה דבר.

המשחק הפוליטי מגיע לשיאו בשתי התכניות הממשלתיות: תכנית החל"ת (חופשה ללא תשלום) ותכנית קיצור תקופת האכשרה לדמי אבטלה. על שתיהן מדברים כבר לפחות 4 חודשים.

2.

תכנית החל"ת היתה יוזמה (יבוא מחו"ל) של עופר עיני ושרגא ברוש וזכתה להתנגדות ראשונית באוצר. הרעיון המרכזי: להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום במקום לפטר אותם. העובדים יקבלו שכר, שימומן על ידי הביטוח הלאומי בגובה דמי אבטלה, המעסיק ישמור על רמה גבוהה יחסית של הפרשות סוציאליות, והעובד יישלח להכשרה מקצועית. כך זה התחיל, כולל כותרות ענק, וראיונות, וכך זה התפוצץ פעם אחר פעם, בחודשים שלפני הבחירות. אולי עיני וברוש ציפו להקמת ממשלה נוחה יותר, אולי האוצר הכניס כל כך הרבה עיזים לתכנית עד שהם ברחו ממנה.

לפני יומיים, לאור הנתונים המחריפים, חזרו החברים לשולחן המשא ומתן. ביום שני השבוע חתמו, ביום שלישי ביטלו. הסתבר שהתכנית שהחלה כגרנדיוזית הפכה, עם המגבלות והסייגים, למשהו שולי ומוגבל. רק באזורי עדיפות לאומית א', רק לתעשייה, רק לאלה עם יותר מ-25 עובדים, רק לשנה, איסור לפטר עובדים ועוד לא החליטו מי ישלח ומי יממן את ההכשרה המקצועית.

בקיצור, האוצר מסתבר יצר סוג של קבוצת זכאים חלשה, כמעט ריקה. ברוש, גם נשיא התעשיינים וגם נשיא הארגונים הכלכליים, טען שמנסים לשחד אותו בזה שנותנים לתעשייה ואילו הוא מייצג את כולם: קבלנים, סוחרים, חקלאים וגם תעשיינים. ובכלל 150 מיליון שקל שהאוצר הקציב מספיקים בקושי ל-10,000 עובדים. עיני תמך בהתנגדות, משרד האוצר נעלב. עכשיו מחכים שהפתרון יגיע מאוריאל לין, נשיא לשכת המסחר, שהפך לגורם מגשר בין ברוש-עיני לבר און. לין מציע להפעיל את תוכנית החל"ת באזורי פריפריה בהם שיעור האבטלה גבוה, אך ללא כל אבחנה בין ענפי המשק וללא כל התייחסות למספר העובדים בעסק.

3.

במקביל, תחת הדגל הרם של הטיפול באבטלה, מתקיימות שיחות על קיצור תקופת האכשרה לקבלת דמי אבטלה. ישראל מדורגת במקום השלישי לפני אחרון ברשימת 17 מדינות מערביות בכל מה שקשור למדיניות דמי אבטלה. התקופה המרבית לתשלום עומדת כאן על 175 ימים בלבד. תקופת העבודה (תקופת אכשרה) המזכה בדמי אבטלה היום היא שנה, מה שהופך דמי אבטלה לבלתי מושגים עבור עובדים זמניים, יומיים ועובדי כוח אדם. (במקביל נציין כי גם פרמיית ביטוח האבטלה בישראל, מתוך תשלומי הביטוח הלאומי, עומדת על 0.25% בלבד, לעומת אחוזים גבוהים בהרבה במדינות המערב האחרות).

בשיחות, דיונים וויכוחים הציגו משרד הרווחה והביטוח הלאומי דרישות מפליגות. הרעיון המרכזי: נבקש כמה שיותר, נכניס כמה עדרי עיזים למשא ומתן, כדי שנקבל בסוף משהו. לדוגמא: הדרישה התמוהה של הביטוח הלאומי להאריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה רק לבני 28-35. האוצר התקומם וטען: למה לצעירים? אם כבר אז למובטלים מבוגרים. אז הביטוח הלאומי נסוג.

בסופם של דיונים רבים ומתישים "הגיעו" הצדדים להסכמה לקצר את תקופת העבודה המזכה לדמי אבטלה ל-9 חודשים. האוצר התכונן לניסוח "הוראת שעה" התקפה לשנה אחת, בתקווה, כך נאמר, שהמשבר יסתיים אחרי שנה.

אבל משרד הרווחה והביטוח הלאומי הרי התכוונו, מלכתחילה שבהזדמנות הזו יהיה ניתן לשנות את כל חוקי דמי האבטלה של מדינת ישראל.

כך קרה שכשהלכו לקבל אישור ועדת העבודה והרווחה בכנסת צצה הצעה להעביר את העניין בחקיקה ראשית. עכשיו דורשים שר הרווחה בוז'י הרצוג ומנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, רק חקיקה ראשית.

האוצר מזדעק: אין זמן לחקיקה, אין כנסת, יש המוני מובטלים, אסור לעכב את התכנית. אלא מה, האוצר עצמו מעכב את התכנית. על פי דרישתו, שהביטוח הלאומי ומשרד הרווחה נענו לה, קיצור תקופת האכשרה, כלומר מימוש התכנית, תחל אך ורק כאשר רמת האבטלה תגיע ל-7.5%.

וזה יקרה, על פי תחזית בנק ישראל, רק בסוף השנה. מכאן שהמהירות שהאוצר חוגג עליה, כלל איננה הסיבה לעיכוב בתכנית. הסיבה היא שבעוד הביטוח הלאומי רוצה לנצל את המשבר הכלכלי כדי לבצע שינויים לעולמי עולמים, משרד האוצר בורח משינויים כאלה ורוצה להגביל את ההטבות לשנה אחת בלבד. רק שבינתיים, כפי שאמרנו, המובטלים נופלים בין הכיסאות.

4.

בינתיים, האבטלה במשק גוברת, ורק השירות הציבורי ממשיך לחגוג. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, לדוגמא. מצד אחד הוא היועץ הכלכלי הבכיר של המדינה. הדמות הכלכלית הבכירה ביותר.

מדבר על איפוק בתקציב המדינה. יוצא מרוני בר-און, עובר לאהוד אולמרט, נכנס אצל בנימין נתניהו, שותף בכיר למהלכי התכנון לצמצום, הקפאה או הפחתה, בעלות הכבדה של המגזר הציבורי שנותר חסין מפני המשבר הכלכלי.

מצד שני, פישר הוא האחראי על בנק ישראל, האיש החזק, על פיו ישק דבר. והנה בדיוק החודש, פישר החליט לשלם לשליש עובדיו מה שמכונה "בונוס הצטיינות". מדובר בתוספת תמוהה (בנוסף למשכורת 13) ובלתי חוקית, הניתנת באופן בכל שנה לשליש מ-700 עובדי הבנק.

יותר מזה, הנגיד חותם כבר החודש על העלאת דרגות לשליש מעובדי הבנק, רטרואקטיבית מינואר. זאת בניגוד לשירות הציבורי בו ניתנות העלאות דרגה, במהלך כל השנה, על פי המועד הייחודי לכל עובד. וכך, ברגע שפישר, המנהל, מאשר את ההעלאות המזכות את העובדים בתוספת שכר של אלפי שקלים, הוא בעצם מבריח את העובדים שלו החוצה, אל מחוץ להקפאת השכר המתוכננת ע"י בנימין נתניהו.

סטנלי פישר מצוי בניגוד עניינים בולט. הוא יודע את זה, ועד העובדים יודע את זה, עובדי בנק ישראל הדשנים והמלאים נהנים מזה והציבור, על מובטליו, משלם את זה.