רני רהב מפרסם היום (א) בידיעות מאמר ביקורתי על יועצי התקשורת של משה קצב שהתפטרו לאחר הנאום ההוא, אתם יודעים. כותרת המאמר ממצה את טענותיו של רהב :"לא נוטשים פצוע בשדה הקרב". לדעת רהב היועצים המתפטרים היו שותפים מלאים למחדל מכיוון שהיו יכולים, וצריכים, לצפות אותו מראש ולהניא את קצב מלשאת את הנאום. "ואם לא יכולתם להניא את קצב היה עליכם להתפטר לפני ההצגה הכי טובה בעיר", מטיף רהב למוטי מורל ורונן צור. הטענה הזאת קצת מרחיקת לכת, שלא לומר בלתי הוגנת. איך אפשר לחזות מראש, כאשר קצב הבטיח ליועצים "להיות ילד טוב"? הרי לו התפטרו היועצים לפני הנאום, מבלי לתת לקצב צ'אנס - או אז היתה עילה לביקורת עליהם, לא?
אבל מה שיותר משמעותי הוא המשפט במאמר הקובע כי יועצי תקשורת צריכים "לשמור על לויאליות חסרת פשרות ללקוחותיהם". באופן מאד עקרוני אני לא אוהב שום דבר ושום אדם שהוא "חסר פשרות". חוסר פשרות זו קיצוניות, קנאות, פנאטיות.
נאמנות חסרת פשרות היא נאמנות כלבית הדורשת התעלמות משיקולי מצפון ויושרה. כיצד היה נוהג רהב לו התברר לו שלקוחו עבר על החוק, האם היה עוזר לו לטייח את זה?
אבל למה ללכת כל כך רחוק. די בכך שלקוח נוהג בניגוד לייעוץ שנתת לו. ברור שהתנהגות כזאת היא הבעת חוסר אמון ביועץ. האם גם במקרה כזה אמור היועץ להמשיך לשרת את הלקוח שלא מאמין בו? אפילו בתחום המשפטי קורה שפרקליטים מתפטרים מייצוג לקוחות המתעלמים מעצותיהם.
אחר הכל, אי אפשר לצפות מהפרקליט, או היועץ, שיסכים להיות מזוהה עם מחדל הנובע מהתעלמות מעצותיו. זיהוי כזה יכול לגרום נזק למוניטין המקצועי של היועץ. להסכים לכך זה לא "נאמנות", אלא טפשות. לכן, מי שנטש בקרית מלאכי זה לא היועצים את קצב, אלא קצב את עצות יועציו. שזו זכותו המלאה כשם שזכותם המלאה להפסיק במצב כזה את ההתקשרות אתו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
