שרי אריסון עשתה זאת בדרכה

כמו שזה נראה כרגע, בנק הפועלים ובנק ישראל יצליחו לגבש פשרה ביניהם במחלוקת על ראשו של דני דנקנר, ואי-אפשר לומר שהתוצאה - דנקנר בחוץ, לא היתה ידועה מראש. מהלך העניינים, לעומת זאת, היה דווקא די מפתיע. מפתיע במובן זה שהוא חשף שרי אריסון אחרת, שרי אריסון שלא הכרנו. אריסון התגלתה כאן כאישה עצמאית, דעתנית, שכשהיא מחליטה משהו, היא הולכת איתו עד הסוף. או כמעט עד הסוף.

"אל תטעו בה", אומר אחד ממקורביה. "היא לא מה שחושבים. עם כל הרוחניות שלה, היא אדם עם רגליים על הקרקע, שיודעת מה היא רוצה והולכת עם זה".

אריסון החדשה, מיצבה את עצמה - במיוחד אחרי הקרב האחרון - הרחק מדמות היורשת העשירה שמבלה את שעותיה על היאכטה. אריסון החדשה היא אישה עצמאית, שלא מהססת לומר את דעתה ולהילחם עליה.

רמזים לדמותה הנחושה, אפשר היה למצוא כבר לפני כשנתיים, כשניהלה מאבק עיקש לביצור ולהרחבת השליטה בבנק, על ידי רכישת מניותיהם של שותפיה האמריקניים, מתחת לאף של נוחי דנקנר, שביקש אז להיכנס לבנק הפועלים. הרוחות סערו אז, מ"התרגיל" שעשתה אריסון לדנקנר: מצד אחד דיברה מעדנות, באומרה כמה תשמח לקבל אותו כשותפה. בד בבד, ניהלה מו"מ עם האמריקנים לרכישת מניותיה, במקביל למו"מ שדנקנר ניהל איתם.

שותפיה האמריקניים זלזלו בה עד אז. הפליא לעשות מייקל שטיינהארט, שאמר בפומבי שאריסון רחוקה מאוד מאביה, כאשת עסקים. סביר להניח, שהאפיזודה ההיא הבהירה להם כי טעו.

במערכה ההיא, אריסון לוותה ביועצים לאורך כל הדרך. היא לוותה ביועציה גם כשהחלה המערכה הנוכחית, מול בנק ישראל. עו"ד פיני רובין, למשל, היה איתה בפגישה הראשונה אצל הנגיד, סטנלי פישר. גם עו"ד רם כספי, שרשמית מוגדר כיועץ לדירקטוריון, ולא לאריסון, ליווה אותה במערכה. מהר מאוד הם הבינו, שמהמלחמה הזו רק רע יכול לצאת. כספי גם לא ניסה להסתיר את רצונו בגיבוש פשרה, מתוך הבנה שאף אחד מהצדדים לא ירוויח מהליכה לבית משפט.

בנקודת זמן כלשהי - לא ברור בדיוק מתי - אריסון החליטה שהיא ממשיכה הלאה, בדרך שבה בחרה, אבל לבד, עם האמת שלה. "אמרו לי", היא הצהירה בנאום שנשאה בלובי הבנק שלה לפני שבועיים, "תהיי חכמה אל תהיי צודקת, כי אי אפשר לנצח את הפיקוח. זו לא דרכי". "זו לא דרכי" - זה המפתח. אריסון החליטה לעשות את זה בדרכה שלה. כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל העצות שקיבלה מיועציה, היא התייצבה בלובי הבנק ונשאה נאום מלחמתי כנגד הנגיד והמפקח, שאותו ניסחה לבדה. היא הגיעה רעננה, מחויכת, לגמרי לבדה, למעט יועצת התקשורת שלה. ברור למה היתה לבדה - זו היתה הדרך שלה.

גם לשלב הבא בחזית המלחמתית, שלב מבקר המדינה, היא הגיעה לבדה, מלווה רק במקורבתה, אפרת פלד, בלי עוזרים, בלי יועצים, בלי מניירות. יועציה שמעו ממנה על הכוונה לעלות למבקר וניסו להניא אותה מפני מהלך כזה, שמשמעותו החרפת המלחמה. אך היא בחרה ללכת בדרכה שלה.

אפשר להבין אותה, מודה אחד ממקורביה. "היא הבינה שהמלחמה כאן היא לא על הראש של דנקנר. היא על הבנק, על המשך השליטה שלה בבנק. היום זה דנקנר, מחר זה משהו אחר".

היא התייצבה מאחורי דנקנר ללא חת. ביום שהודיעה על גירושיה מעופר גלזר, התבדח בכיר ברגולציה, ש"במקום להעיף את דנקנר, היא מעיפה את גלזר". אריסון המשיכה להתייצב מאחורי דנקנר, גם כשלכולם מסביב היה ברור שפשרה מבחינת בנק ישראל, היא פשרה בלי דנקנר.

בדרך, כנראה, משהו התבשל גם אצל דנקנר, שהבין, אולי מאוחר בהרבה משהיה צריך להבין, שכל התסריט הזה לא רק מזיק לאריסון, הוא מזיק גם לו. כיום, שבועות אחרי שנזרקה לחלל האוויר דרישתו של בנק ישראל להדיחו, הוא יוצא לא רק כשעננה מעל ראשו, אלא גם חבוט ומוכה.

אריסון בסופו של דבר יצאה לא צודקת ולא מנצחת מהקרב הזה.זה כנראה כי העובדות לא היו לטובתה. בקרב אחר היא כן ניצחה - בקרב על העצמאות שלה.