שנת הקאמבק שלי

טיפ קטן לחנויות המתמחות במוצרי תינוקות, חינם, עליי: ליד הצעצועים שעבדו עליהן מיטב הפסיכולוגים ההתפתחותיים, ליד המוצצים שעבדו עליהם מיטב המעבדות המשוכללות, ליד ספרי ההדרכה שכתבו מיטב הנודניקיות המקצועיות, תתלו דף בגודל A4, ועליו רשימת התאריכים והשעות של משחקי פלייאוף ה-NBA. יש סיכוי גבוה שזה יהיה המצרך המבוקש ביותר שלכם לתקופה זו של השנה. כי כן, זו תקופה נהדרת לאמהות טריות שבן זוגן בדרך כלל לא מסוגל, או לא מעוניין, לקום כדי להאכיל או לטפל בתינוק הקטן שלהם שמתעורר באמצע הלילה בבכי. סדרות הגמר האזוריות של ה-NBA הן תירוץ נהדר להראות שאתה בעל תומך ועוזר, מוכן לקום, להפשיל שרוולים, לחמם בקבוקים, לדחוף מוצצים, ולנענע תינוק קטן שלא כל כך ברור מה הוא רוצה אבל הוא בוכה עכשיו, כל עוד משחק מהפלייאוף הנהדר הזה משודר ברקע.

לא ברור למה, אבל השנה זה אחרת. אני חייב להודות, שכבר די הרבה שנים ה-NBA איבד אותי בתור אוהד. אני איבדתי אותו בתור משהו שבאמת מעניין אותי. כבר די הרבה שנים אני צופה מרחוק, מסתפק בתקצירים, לא עוקב אחרי התפתחויות או טריידים. מופתע כל פעם מחדש כשאני מגלה שחקן מסוים שמשחק בקבוצה מסוימת. "מה, שאקיל בפניקס?", זה לא משפט שמומלץ לומר אותו בקול רם בחדר בו נמצאים ערן סורוקה או ירון טלפז. אני עדיין תקוע בתקופת מנחם לס. מה לעשות, התשוקה עברה לה איפשהו במרוץ החיים. אני הותרתי את הליגה לבני הנוער שעוקבים אחריה בעיניים מצועפות, וקניון מבחינתם זה מרטין ולא עזריאלי. הם יכולים לדקלם לכם סטטיסטיקות של רשארד לואיס מתוך שינה, כמו שאני דקלמתי את אלו של קווין מקהייל.

הליגה ויתרה עליי מחוסר פוטנציאל מסחרי. אבל 2009 תירשם כשנת הקאמבק הגדול. השנה הצלחנו להתאחד. היא חיכתה לה שם, אטרקטיבית ומפתה לפתע, או אולי היא היתה כזו כל השנים ורק אני הייתי עסוק בלהסיט את מבטי ממנה, ועכשיו, ממש כמו ג'ורג' מלורי שנשאל מדוע הוא רוצה לטפס על האוורסט, "כי הוא שם", ענה, גם אני טיפסתי עליה כי היא פשוט היתה שם. בלי לבחור פייבוריטית (אחרי שבוסטון הודחה), בלי דעות קדומות על כרמלו אנתוני, בלי לדרוש את הבלתי אפשרי מלברון ג'יימס, בלי להתפעל מהצורה הנהדרת בה קובי בראיינט כופה על חבריו לקבוצה הישגיות ותחרותיות. זה רק אני והיא, כמו אז, בריקוד רומנטי של שעת לילה מאוחרת, קצת יותר איטיים, כי יש עכשיו גם ילד קטן שצריך לנענע. מעבירים את הלילות שלנו, עד שעולה הבוקר. ובבוקר עולות המסקנות:

1. יותר מכל, אורלנדו היא הקבוצה של טורקוגלו. ההתקפה עוברת דרכו כי האיום שהוא יוצר נותן חופש פעולה לאחרים. השחקנים האחרים מקבלים את זה באהבה, ואם לברון ג'יימס לא שודד ממנו את סל הניצחון במשחק מספר 2, הסדרה הזו היתה נגמרת בסוויפ. טורקוגלו משחק כדורסל של יורוליג וגורם ליבשת הישנה ולגרורתה המזרח תיכונית לחייך בסיפוק וגאווה.

2. דקה אחרונה של משחק מספר 6, אורלנדו ביתרון דו-ספרתי, קליבלנד מכירה בעובדה שלא תזכה באליפות השנה, הקהל באולם בטירוף אמיתי, שר את הגרסה האמריקאית ל"שלום לך מכבי" (hey, hey, hey, goodbye...), ורק טבעי שסטן וואן גנדי יתחיל להוציא את כוכביו כדי להודות להם על המאמץ, לפחות את הווארד על 40 נקודותיו. אבל שום כלום. ואן גנדי, אנטי גיבור, נראה כמו סוחר רכב יד שנייה, עם שפם שנכחד באייטיז, רוצה לוודא ששום דבר לא יברח לו מהידיים. עם הקרבות שהוא מנהל מול כל אלה שלא האמינו בו, מול הליגה, העיתונאים, השופטים, השחקנים שלו ושל היריבות, והאקזיסטנציאליות הקיומית בכלל, אל תצפו ממנו להיות מהטמה ואן גנדי.

3. למרות הניסיונות של ואן גנדי לא לחגוג יותר מדי, וקשה לשפוט מהטלוויזיה, אבל החגיגות בלוס אנג'לס על הזכייה באליפות המערב נראו מאופקות יותר מהאקסטזה שפרצה באורלנדו באולם ומחוצה לו. למרות שהבעלים של הקבוצה, וגם דווייט הווארד הקפידו לציין שיש עוד עבודה לעשות, נדמה לי שמערבה משם התרווחו להם קובי בראיינט ופיל ג'קסון על כורסאות הטלוויזיה, איש איש בביתו, ושיחררו לעצמם איזה חיוך קטן.

4. לא נעים לומר, אבל הסרט שעשה ספייק לי על קובי בראיינט ושודר ב-ESPN, משעמם. בראיינט לא מפסיק לקדוח קלישאות, אמנם המצלמה נכנסת למקומות שהצופה הסביר לא זוכה לראות, אבל ספייק לי, ואולי בעצם קובי בראיינט, יצר אוסף של סיסמאות שחוקות על עבודה קשה, התמדה, הצבת מטרות וכו' וכו'. זה ג'וינט של ספייק לי? לא נדלק.

5. מישהו חייב להגיד לכריס אנדרסן מדנבר, האיש, התספורת והקעקועים (וגם החסימות) שהוא נראה מגוחך. אה, אמרו לו כבר? שיגידו שוב. היתה ציפור אחת בליגה והיא לבשה ירוק באייטיז ובניינטיז.

6. מישהו באמת מרגיש רע בשביל לברון? כן, אולי קצת. אבל זה עוד יגיע לברוני, זה עוד יגיע. זה חייב להגיע.

7. אני לגמרי בעד אורלנדו. כן, בגלל טורקוגלו.