המפונים מגוש קטיף אשמים

באביב 1982 פוניתי מפתחת רפיח עם משפחתי. באוגוסט 2004 פנה אלי יותם, הפסיכולוג של אוגדת עזה דאז, וביקש שאעזור לו ולצה"ל לגבש תכנית הכנה לחיילים שיועדו לפנות את מתיישבי גוש קטיף. הפנייה נעשתה ארבעה חודשים לפני שעברה החלטת הממשלה על ההתנתקות בכנסת, אבל צה"ל התכונן לכל אפשרות.

במשך שנה שוחחתי עם חיילים ברחבי הארץ והעברתי מסר פשוט שנבע מניסיון אישי: זכרו שמדובר באנשים שעולם חרב עליהם, טפלו בהם בעדינות והכילו עד כמה שתוכלו את הכעס שיפנו כלפיכם. עלו שאלות, היו וויכוחים, אבל ברגע האמת הם היו מוכנים היטב. רוב לקחי העבר מהפינוי ההוא, הטראומטי, מסיני, הדריכו את המפקדים בשטח.

המתיישבים, לעומת זאת, לא למדו דבר.

במשך השנה ההיא ניסיתי שוב ושוב ליצור קשר עם מנהיגי המתיישבים בגוש כדי לנסות ולשוחח איתם, לעזור להם להתכונן, עד כמה שאפשר להתכונן לרגע שבו יעקרו מבתיהם. כל הניסיונות הישירים והעקיפים נתקלו בחומה בצורה. לא יהיה פינוי לכן אין צורך לשוחח עליו, אמרו. לא ויתרתי, התראיינתי בכל כלי תקשורת שהיה מוכן לתת לי לדבר והתראתי בפני ההדחקה, בפני חוסר תשומת הלב לעתיד, בפני הכוונה לתת לילדים להיות חלק מהפינוי, מה שעתיד היה לפצוע את נפשם באופן בלתי הפיך.

מולי עלו לשידור נערים ומתיישבים וניהלנו שיח חרשים. המילים שלי לא הצליחו לסדוק את חומת האמונה. עכשיו, ארבע שנים אחרי, הם משלמים את המחיר, וכשהם מחפשים במי לתלות את האשם, כדאי שיביטו בראי.

שנה וחצי עברה מהרגע שבו התחיל להתגלגל רעיון ההתנתקות עד למימושו בפועל, פרק הזמן, פחות או יותר דומה, עבר מגלגול רעיון פינוי סיני ועד למימושו. במשך התקופה הזאת פעלו רוב המתיישבים בשני מישורים מקבילים. הראשון, הפרקטי, היה להחליט איפה יגורו, לחתום על הסכם הפיצויים, למצוא בית, לחפש פרנסה עתידית, ובמקביל, בלי שום סתירה, התמסרו למחאה האידיאולוגית, למלחמה על הבית, מתוך אחריות לחייהם ולחיי הילדים. והיו גם יוצאי דופן, הקיצוניים שלא לקחו שקל ומצאו את עצמם תלושים ואבודים שנים אחר כך.

בגוש קטיף היתה התעלמות, אפילו בוז, לפרקטיקה, והתמסרות טוטאלית לאידיאולוגיה, מתוך אמונה שאם מישהו יחשוב על העתיד הוא יחבל בסיכולה של תכנית הרשע. בפועל קרה שביום הפינוי אנשים מצאו את עצמם מתפללים בדבקות לאלוהים, אבל בלי מושג קלוש איפה הם וילדיהם יגורו מחר.

עכשיו הם באים בטענות למדינה, שאין ספק שכשלה, אבל הכשל הגדול מוטל על המפונים עצמם. הציפייה שמדינה תקלוט בין לילה 8600 אזרחים, ותשתכן אותם בבתי קבע, היא לא רק לא מציאותית, היא מכעיסה. במקום להתכונן, הם הטילו את האחריות על המדינה: אנחנו מגורשים. דאגו אתם לנו.

אז גם אני הייתי "מגורשת" וכמה שבועות לפני "הגירוש" ההורים שלי העבירו אותנו, הילדים, לבית שבנו מבעוד מועד בכספי הפיצויים שקיבלו, ולמחרת כבר הלכנו לבית הספר. היה כעס על המדינה ועל ראשיה, הייתה טראומה לא פשוטה שליוותה אותנו ימים רבים שגרמה לפטירתו של אבי חצי שנה אחרי הפינוי. אבל לנו - היה עתיד.

מתיישבי גוש קטיף חיים במציאות שהם יצרו לעצמם. ומי שיקרא את דו"ח הביניים של ועדת מצא ימצא בין משפטי הביקורת הנוקבים על התנהלות המדינה, משפט אחד, חזק, שאומר את אותם הדברים בדיוק: "האחריות לעיכוב שחל בהליך השיקום אינה רובצת רק לפתחן של הרשויות, אלא מוטלת גם על חלק ניכר מהמפונים".