מצב שברירי

בתוך שנים ספורות יהפוך הגז הטבעי למקור האנרגיה העיקרי של המשק הישראלי. למעלה מ-50% מהחשמל בישראל ומרבית מפעלי התעשייה הגדולים יהיו תלויי-גז. משמעות הדבר היא שכבר היום יש לשליטה במקורות הגז חשיבות אסטרטגית-לאומית. נכון להיום, יש לישראל רק שני ספקי גז מובטחים: קבוצת EMG שעל בעליה נמצא יוסי מימן, המזרימה לכאן את הגז המצרי, וקבוצת דלק אנרגיה שבשליטת יצחק תשובה ושותפיה, בעלי זיכיונות הקידוח במרי (באמצעות קבוצת ים תטיס), בתמר ובדלית (בשיתוף נובל אנרג'י וישראמקו).

גם בהנחה שלא יצוצו קשיים בלתי צפויים ושני הספקים יעמדו בהתחייבויותיהם במלואן, מדובר במצב שברירי ולא רצוי למשק הישראלי. בטווח הארוך, קיים סיכון שייווצר דואופול שיכתיב מחירים. הקמת מתקן הגז הנוזלי היא אחד האמצעים לגיוון מקורות האנרגיה של ישראל. אמצעי אחר הוא לפנות לגורם שלישי, דוגמת בריטיש גז, המחזיקה עדיין במאגר מול חופי עזה.

רכישת הגז מהחברה לא תדרוש סבסוד, אך תהיה מושפעת מההתפתחויות הפוליטיות והיחסים עם הרשות הפלסטינית, השותפה בשדה. ההיתכנות הכלכלית של חלופות אלה איננה נראית כרגע אטרקטיבית במיוחד, אך לאור המשמעויות מרחיקות הלכת של התלות בגז, נראה שהשיקול הכלכלי לא יהיה השיקול היחיד.