הסטטוס של סיזיפוס

אלבר קאמי כתב על אבסורד וחוסר משמעות. פייסבוק מגשימה את זה

א.מה קורה באינטרנט?

אם שואלים את ג'רון לניר, פילוסוף של אינטרנט, ממציא, יזם ומוזיקאי, הרי שהמצב בקקט. לניר המציא פחות או יותר את הווירטואל ריאליטי ולקח חלק חשוב בימיה הראשונים של הרשת כשעוד היתה מובלעת טכנו-היפית למביני עניין בחוף המערבי של ארצות-הברית. הוא היה מהתורמים העיקריים לתנ"ך של אותם ימים, מגזין Wired.

בספרו בעל השם המצוין "אתה לא גאדג'ט: מניפסט", שראה לאחרונה אור בארצות-הברית, הוא טוען טענות חזקות, מקוריות, מבריקות ומנומקות, שאת כולן ניתן לתמצת ב-5 מילים: זה לא מה שהיה פעם.

מה הרבותא, אתם בטח שואלים, הרי שום דבר הוא לא מה שהיה פעם. טבעו של הזמן הוא ללכת קדימה. ובכל זאת יש לו ללניר, רסטפארי מזדקן ומקסים שכמותו, כמה הברקות שגורמות לך לחשוב. בתחילת הספר הוא קובע כי הרוב המוחלט והמכריע של הקוראים בכל קטע שמפורסם ברשת, כולל זה מן הסתם, כלל אינם אנושיים.

מדובר בערב רב של תוכנות רובוטים, אלגוריתמים ומנועי חיפוש הסורקות את הרשת כל הזמן, לא נחות לרגע. לכל אחת אג'נדה; חלקן רוצות לעקוב אחריך, חלקן לקטלג אותך, חלקן לגנוב ממך, רובן רוצות למכור לך משהו.

בני האדם, כך לניר, הם מיעוט מבוטל בין הקוראים. זו אינה מחשבה נעימה במיוחד בהתחלה, אבל אני מוכרח לומר שכשמתרגלים אליה היא לא כל-כך נוראית.

דווקא כשבאינטרנט שולטות מגמות חברתיות, כשהמשתמש עומד במרכז, כביכול, טוען לניר כי הכול אשליה. הלקוח של כל זה, טוען לניר - וזה לא חידוש ענק - הוא לא אתם ואני. הלקוח המיועד עדיין לא הגיע. הכול מחכה רק לו. "כל הרעיון של חברות מזויפת", כותב לניר על הרשתות החברתיות, "הוא רק פיתיון שהונח על-ידי שליטי העננים על מנת לפתות מפרסמים היפותטיים שיום אחד אולי יגיעו".

ב. לניר מתגעגע לאינטרנט של פעם

לא לילד הזה הוא פילל. אני לא שותף לגעגוע הזה. אני חושב שהרשת משתפרת והולכת. ההתחלה היתה כיפית, אבל בינינו, כמה אפשר לגלוש באתרים המוקדשים לסטאר טרק? כשמסתכלים לאחור רואים שהרשת מילאה אחר כל התקוות שתלו בה, והלכה עוד הרבה יותר רחוק ממה שכולם חשבו - לטוב, וגם לרע.

אבל את המניפסט של לניר צריך לקרוא כחלק מגל תגובה, המתגבר והולך, לכל הטרנד החברתי הזה. אם העשור שעבר היה עשור הפריצה של הרשת, שכיכבה בכל סיכום אפשרי, עכשיו, אומרים המבקרים, אמור להגיע העשור שבו אנחנו אמורים להביט על מעשה ידינו ולחשוב איך אפשר לשפר אותו. ויש הרבה מה לשפר.

ג. המאבק על הפרטיות

המאבק העיקרי שצריך להיות נטוש ברשת בזמן הקרוב - ולא רק בה - הוא המאבק על הפרטיות.

הפרטיות היא הקורבן הראשון והגדול ביותר שגבתה מאיתנו הקדמה. בספרי החוקים, באתרי האינטרנט, במאגרי המידע; לאן שלא תביט תראה אותה מופרת. מופרת זו מילה עדינה מדי - נדמה שהפרטיות שלנו עומדת תחת מתקפה מאורגנת היטב. עוד מעט והיא מובסת, אם לא הובסה כבר. הכול רשום, מתועד, מקוטלג, נאגר ומוכן לשימוש, והשימוש הוא תמיד לרעתנו.

הביטו סביב, חברות וחברים. אפס פרטיות, או לכל הפחות פגיעה מוסכמת בה, גם אם אנושה, הוא המודל של מרבית תאגידי המידע הגדולים, שלא לומר סיבת הקיום שלהם, כמו גם של המדינות שאנחנו חיים בהן - מההגדרות הפרטיות החדשות של פייסבוק, שברירת המחדל שלהן היא "שום פרטיות", ועד לחוקים כמו המאגר הביומטרי והדיווח המקוון שכל מהותם היא להקל על העוקבים אחרינו והמקטלגים אותנו.

ואף-על-פי שחשוב להבדיל בין עיקר (כמו מאגר ביומטרי) לטפל (כמו מי יראה את התמונות של הילדים שלי בפייסבוק), הרי שלא תהיה זו הגזמה לומר שהפרטיות מתה.

ותעשו לי טובה ואל תרגיזו אותי עם הטיעון של "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לדאוג", טיעון שמעצבן אותי בכל פעם מחדש. הנה, לי אין מה להסתיר ויש לי הרבה מה לדאוג. וכך גם לכם. ובכל מקרה, העניין הוא בכלל לא מה יש לך להסתיר, העניין הוא זכותך להתנהל מבלי שיפרו את זכויותיך. העניין הוא חובתם של אוגרי המידע לא לעשות בו שימוש לא ראוי.

ד. יורצייט לאלבר קאמי

השבוע לפני 50 שנה נהרג בתאונת דרכים הסופר והפילוסוף אלבר קאמי. אני זוכר איך הרגשתי כשקראתי בפעם הראשונה את "הזר", ובעקבותיו את "המיתוס של סיזיפוס": כאילו מישהו שלח לתוכי יד והפך אותי כמו סוודר. ואף שהיום זו קצת פדיחה לקרוא לעצמך אקזיסטנציאליסט, הרי שעמוק בפנים אני חייב להודות ש(גם) זה מה שאני. מקום של כבוד שמור לאיש הזה בלבי. אם אני בניין, הוא קומה בי. וחוץ מזה, שנינו שותפים בגורל מתוק: אבות לתאומים. נזכרתי בו כשקראתי את המניספט של לניר: הקדמה היא מחלה, אמר קאמי, אבל מחלה נוחה. צדק הבן אדם, לא? באיזו קלות אנחנו נכנעים לה, ואיך בכלל אנחנו יכולים שלא.

הקדמה היא סוג של אבסורד, האין זאת? והאין אתרי האינטרנט - ובמיוחד הרשתות החברתיות - מייצגים מושלמים של האבסורד הזה, שעמד במרכז הגותו של קאמי, עם הפער בין חוסר התכלית הזועק לשמיים של כל זה לבין האנרגיות והזמן שאנחנו משקיעים בזה?

בכל יום אנחנו נכנסים לפייסבוק בידיעה עמומה שהדבר חסר כל משמעות, ובכל זאת אנחנו - לפחות 350 מיליון מאיתנו - ממשיכים: מגדלים כבשים, מעלים תמונות, מדווחים על חיינו. ועדיין, בתוך האבסורד אנחנו מצליחים, או משכנעים את עצמנו שאנחנו מצליחים, למצוא משמעות. דברים כמו חברות, כמו שמחה. כמו סיזיפוס אנחנו מגלגלים את הסלע הזה אל ראש ההר עוד פעם, ועוד פעם, והכול משום שאיזה אחד רוצה להיות מיליארדר.

ה. עולם בלי אלוהים

האבסורד, או חוסר המשמעות של החיים, על-פי קאמי, נובע מכך שאין בעולם אלוהים או קוד מוסרי בלתי תלוי, והאדם עומד לבדו ונאלץ לבצע את ההחלטות שלו מבלי להיות מחויב לכלום.

אבל חוסר המשמעות בחיים המקוונים שלנו, שקאמי מת לפני שהספיק לקחת בהם חלק, נובע דווקא מההיפוך הגמור. בחיים המקוונים שלנו יש קודים קשיחים ומיני אלוהים שונים. בעולם המקוון אנחנו לא עומדים לבד ומבצעים החלטות. זו האשליה שנותנים לנו, אבל למעשה אנחנו מובלים באף מטרנד לטרנד, מאתר לאתר.

האבסורד נובע מזה שכל הזמן טוחנים לנו במוח שהכול בשבילנו ולנוחותנו, שיש לנו כלים כאלה ואחרים, שיש לנו יכולת בחירה בלתי מוגבלת, אבל למעשה כל מה שאנחנו עושים ברשת ומחוצה לה משרת גורם כזה או אחר. אנחנו לא העיקר ואנחנו לא המטרה, אנחנו חומר הגלם. הידיעה הזו היא לב הקיום האבסורדי של ההווה.

בעולם של קאמי לא היה אלוהים, אבל העולם שלנו מכיל לפחות אלמנט אלוהי מובהק אחד: השגחה פרטית. לאן שלא נלך ומה שלא נעשה, יש מישהו שעוקב אחרינו. כאן אנחנו חווים אבסורד כפול: התרבות שלנו מקדשת את החופש ואת הבחירה, ומצמצמת אותם בו בזמן.

באלוהים הזה, המשגיח תמיד, קשה הרבה יותר לכפור. להבדיל מהאלוהים ההוא, את האלוהים הזה אתה רואה בכל מקום, הוא נגלה אליך - כמו נס - כשהוא מצמיד פרסומת למחרוזת החיפוש שלך, כשהוא מציע לך חברים חדשים בפייסבוק, כשהוא רושם את השיחות שלך ומאכן את מיקומך במרחב, כשהוא מקטלג את העסקות שעשית וממליץ לך על מאמר שאולי תרצה לקרוא. פתאום אתה יכול להרגיש שמישהו ממש מבין אותך, מכיר אותך. ואתה נוגס שוב בפיתיון.

דרור פויר
הרהור:
בעולם המקוון אנחנו לא מבצעים החלטות. זו האשליה שנותנים לנו, אבל למעשה אנחנו מובלים באף מטרנד לטרנד.

g@globes.co.il