להתיישר עם הקו הירוק

ישראל רוצה להפוך 20% מתצרוכת החשמל במדינה לירוקים עד 2020 ■ קשה לראות את זה קורה כשלא יודעים אפילו להעריך כאן את פוטנציאל הפקת אנרגיית הרוח או את כמות המפעלים המזהמים ■ חברת IDC ישראל מנסה לעשות סדר - ומציעה 10 צעדים בדרך ליעד הירוק

לפני כחודשיים עמד נשיא המדינה, שמעון פרס, מעל בימת ועידת האקלים בקופנהאגן של האו"ם. היה זה מעמד מרגש משהו, אפילו עבור שועל ותיק כמו פרס. "קופנהגן היא תקווה שחייבת להתממש", אמר פרס. "אנחנו כאן כדי להתנתק מאופן החשיבה הישן שלנו, של תעשייה מזהמת והאינטרס הלאומי. אנחנו כאן כדי להוכיח מחויבות להצלת הסביבה". פרס הצהיר כי ישראל מחויבת לצמצם 20% מפליטת גזי החממה שלה עד 2020 ולמעשה, תסתמך באותם אחוזים על אנרגיה נקייה.

על הנייר, הנאום של פרס נשמע טוב ויפה. אבל עברו כבר חודשיים, ונראה ששום דבר לא מתקדם. במשרדים הממשלתיים מתווכחים עם התעשייה על הפוטנציאל של ישראל מהפקת אנרגיית רוח. את רשימת המפעלים המזהמים במדינה די קשה לאתר. והסמכויות להחליט בנושא אנרגיות מתחדשות בישראל מתחלקות בין לא פחות משבעה גופים ממשלתיים, כשלכל אחד אינטרס משלו. ככה, כנראה, לא בונים סביבה ירוקה.

בחברת המחקר הבינלאומית IDC מנסים ללכת צעד אחר צעד. במסגרת כניסת החברה לתחום הקלינטק אשתקד, היא החלה לפרסם פרופילים של חברות בתחום עבור משקיעים פוטנציאליים, וכן מחקרי חתך הסוקרים תחומים שונים בתעשיית הקלינטק. סקירה שנעשתה שם לאחרונה, ומובאת כאן על-ידי דני לב, מרכזת תחום טכנולוגיות בצמיחה (Emerging Technologies) ב-IDC ישראל, מפרטת עשרה צעדים שעל ישראל לבצע כדי ליישר קו עם היעד הלאומי שעליו הכריז פרס.

1. ריכוז סמכויות

ב-IDC ממליצים לרכז סמכויות בנושא האנרגיות המתחדשות בידי רשות אחת. לדברי לב, "הבעיה היום שתחום האנרגיות החלופיות מפוזר בין הרבה גופים בעלי אינטרסים מנוגדים: המשרד להגנת הסביבה, משרד התשתיות, משרד האוצר, משרד החקלאות, משרד הביטחון, משרד התמ"ת ורשות החשמל. הוקמה עכשיו ועדה בינמשרדית לתחום אנרגיות מתחדשות, אבל היא צריכה להיות בעלת סמכויות ושיניים".

2. תקצוב ייעודי

הוועדה שתקום צריכה להיות לא רק בעלת סמכות רגולטורית כלפי המשרדים המשיקים, אלא גם בעלת סמכות תקציבית. לב מדגישה כי "הוועדה צריכה להיות מתוקצבת על ידי האוצר, עם תקציב ייעודי שתוכל לנתב לצורכי התחום, כהבנתה. הכספים צריכים להיות מנותבים, בין השאר, לתיקון נזקי הזיהום והפליטות".

3. הצבת יעדים

יש להכריז על תחום האנרגיות החלופיות כמטרה אסטרטגית ארוכת טווח, ולהגדיר יעדים אופרטיביים לטווח הארוך, הבינוני והקצר. "צריך להסדיר את עניין התשלומים על אנרגיה ירוקה בחסות מדיניות רגולטורית יציבה לטווח ארוך", מציינת לב. לדבריה, "דרושים שלושה סוגי רגולציה: חקיקה נטו, בנוסח 'אסור להשתמש בחומרים האלה'; סובסידיה ותמחור פליטות פחמן; ומיסוי מוצרים פולטי גזי חממה וגזים מזהמים או פליטה מעבר לרף מסוים".

4. למידה מניסיון

ישראל צריכה ללמוד ממדינות מנוסות בתחום. "שיפור יושג על-ידי התבוננות בניסיון של מדינות ירוקות בולטות כמו גרמניה, והסדרת שיתוף הפעולה עימן. צריך ללמוד מטעויות והצלחות של מדינות שכבר עושות את זה 10 שנים ויותר", אומרת לב.

5. מערכת תמריצים

המדינה צריכה לבנות בחוכמה את מערכת התמריצים והסייגים, אומרת לב, ומזהירה מפני הטעות שלמדה על בשרה ממשלת ספרד. ב-2007 יצאה הממשלה הספרדית עם תעריף של 44 סנט לקוט"ש (בהשוואה ל-4 סנט בייצור פחמי רגיל). התעריף היה מיועד לפרויקטים של 100 קילוואט ומטה, אבל יזמים זיהו הזדמנות, והתקינו מערכות בממדים גדולים יותר על-ידי צירוף מודולים רבים של 100 קילוואט.

התוצאה לא איחרה לבוא: ספרד תכננה להקים 400 מגוואט, אבל מצאה את עצמה עם 3 ג'יגוואט. בסוף ספטמבר 2008 חתכה ספרד את התעריף ל-32 סנט והשוק קרס. מחירי המערכות וחומרי הגלם צנחו ב-30%-40%, ומניות החברות נפלו ב-60%-70%. אלפי משרות אבדו - בספרד ובמדינות ששגשגו עקב הביקוש (בעיקר גרמניה וסין).

"זה לא שהסובסידיה לא הוכיחה את עצמה, אלא שהיא לא תוכננה כראוי. המדינה לא יכולה הייתה לעמוד בהתחייבויות נוספות, ויצרה מצב שבו למרות שהניעה את השוק, היא גם הפילה אותו", אומרת לב. " לא רק צריכת האנרגיה צריכה להיות בת קיימא, אלא גם המדיניות שמאחוריה".

6. השקעה בחדשנות

ב-IDC מאמינים שעתיד האנרגיות המתחדשות נמצא באקדמיה. לפיכך, המדינה צריכה להעניק תקציבים לאקדמיה ולגופי מסחור של טכנולוגיות ניסוי לשם קידום חדשנות. "הצפי בישראל הוא שהחידושים יגיעו משני תחומים עיקריים: אנרגיה סולארית לאור המומחיות בארץ בתחום האופטיקה, השבבים ומדעי החומרים; ותכנות יצירתי, הרלבנטי לתחום הסמארט-גריד (רשת החשמל החכמה, החסכונית בצריכת חשמל - מ.א.). פה ישראל יכולה להוציא את הצ'ק פוינט הבאה", מהמרת לב.

7. מחסור בנתונים

בדיקת נתון כמו פוטנציאל הפקת אנרגיית הרוח בישראל מעלה תוצאות שונות בגופים שונים. במשרדים הממשלתיים כמו המשרד להגנת הסביבה או התשתיות מעריכים את ההספק המותקן של טורבינות רוח בישראל בכ-850 מגוואט, בעוד בתעשייה מדברים בכלל על אפשרות להפיק 10,000 מגוואט בשנה מאנרגיית הרוח.

ב-IDC מצדדים בגרסת התעשייה אבל לב משוכנעת כי הגרסאות הסותרות דורשות הסדרה יסודית בנושא המדידות של השמש והרוח בישראל. "צריך למדוד את הרוחות ולפרסם מפת רוחות מסודרת", לדבריה.

ב-IDC מדגישים כי הבעייתיות היא לא רק בנושא מדידות פוטנציאל הפקת האנרגיות, אלא בכלל במחסור חמור בנתונים. "האם ייתכן שלא קיימת מפת המפעלים הכי מזהמים בארץ?" שואלת לב, שכנראה לא תשבע רצון מכך שמשרדי הממשלה החלו רק השנה בפיילוט של בדיקות בנושא.

8. הסדרת הביורוקרטיה

יש להסדיר את תחום מעמד הקרקע בעיקר בהיבטים של הסבת קרקע לשימושים של ייצור אנרגיה. "צריך למנוע את הבלגן שנוצר בכל פעם שרוצים להקים בארץ פרויקט סולארי או אחר", אומרת לב.

9. השבחת חברות קיימות

ב-IDC רוצים לראות יותר סיוע לחברות סטארט-אפ בקיום פיילוטים בתשתיות קיימות כמו במקרה של חברת ווטק. במקרה הזה, החליטה חברת מקורות להקים בווטק מסגרת, בין היתר, כדי לאפשר בדיקות של טכנולוגיות במתקנים קיימים של החברה.

10. שקיפות בהתנהלות

נדרשת יותר שקיפות בהתנהלות הרגולטורית בכל נושא מיסוד הפעילות הפקת האנרגיה הנקייה בישראל. בין היתר, מדובר על מקרים כמו הודעת חברת החשמל כי נגמרו המכסות להתקנת מתקנים סולאריים בהיקף ייצור של 50 קילוואט, בדיוק כשהשוק היה בתנופה של התארגנות ועשייה. החלטה זו טרפה את הקלפים לעסקים רבים.

לדברי לב, "התעשייה והציבור צריכים לדעת מה ההתפתחות של הענף, איזה היקף ייצור חשמל נותר פתוח לייזום, ושאלות רלבנטיות נוספות, כדי שחברות לא ישקיעו סתם ויישארו בפני שוקת שבורה".