מה רציתם, חארקירי?

בארה"ב, וגם אצלנו, התרגלו שאיש ציבור שסרח מכנס מסיבת עיתונאים ומתנצל עמוקות ובאופן דרמטי ככל האפשר על חטאו שנחשף. המחילה הציבורית הפכה לפקטור של כישרון המשחק של האישיות שבמוקד הסקנדל. המציצנות הפכה את בקשת הסליחה הפומבית לאקט שבו היכולת לייצר דמעה בזווית העין חשובה בהרבה מכל דבר אחר.

כך מקבלת התקשורת את ליטרת הבשר שלה, הדמות זוכה בהיטהרות בפריים טיים, ונושא השיחה עובר מהדבר עצמו לאפקט הרגשי של סצינת הדמעות של האיש. לא משנה אם אתה מושל שקשריו עם נערת ליווי נחשפו ברבים, אם אתה נשיא שניהל קשר אסור עם מתמחה - העיקר שתדע לשחק את הסליחה שלך.

אקיו טויודה, מנכ"ל טויוטה היפנית, חטף השבוע מכל הכיוונים בגלל שהוא התמהמה מלהתייצב בפני הלקוחות ולהתנצל בפניהם על התקלה הבטיחותית שגרמה לחברה לקרוא ל-8 מיליון בעלי מכוניות טויוטה להכניס אותן למוסך בדחיפות.

העניין הוא שבעולם, בארה"ב בעיקר, שכחו שביפן התרבות קצת שונה. זה לא שיש ליפנים בעיה להתנצל, להיפך. טויודה אכן התנצל ביום ו' שעבר, כמעט חמישה ימים לאחר שהחברה הודיעה על התקלה.

טויודה, נכדו של מייסד החברה, שלח לתקשורת את סגן הנשיא האחראי על בקרת האיכות. הוא עצמו העדיף להתרחק מהמצלמות, וכשעשה זאת, הוא בחר לדבר בשפת אמו, ולא באנגלית.

הפער התרבותי הזה דווקא מבטא משהו עמוק בהרבה מחדוות הדמעות של ההתנצלויות שאנחנו מכירים. ביפן האחראי בודק את המצב, לוקח אחריות על התקלה ודואג לעשות את כל מה שצריך כדי לתקן. כל אלה, אם תחשבו לרגע, הם עניינים הרבה פחות זוהרים ופוטוגניים, אבל לאין שיעור יותר חשובים מהתנצלות מרובת מחוות.