הקלף של נתניהו

כדי לאמוד את חשיבותם של אירועים, כדאי לפעמים לעשות תרגיל אינטלקטואלי כזה: בואו ננסה לשער איך תיראה תקרית ג'ו ביידן (המביכה והמיותרת) בעוד עשר שנים. תרגיל כזה אינו בבחינת נבואה הניתנת רק לשוטים, גם אם ברור שהתוצאה שלו אינה יכולה להיות מדויקת באופן מדעי, כי יש דברים שאי-אפשר לחזותם מראש.

אבל יש כמה נתונים שהם כן ברורים ומדויקים: בעוד עשר שנים, אובמה כבר לא יהיה נשיא ארה"ב, וביידן לא ישמש כסגנו; שכונת רמת שלמה כבר תהיה בנויה, כולה או בחלקה הגדול; ביחס לנתון השלישי - נתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה - לא בטוח שניתן לסווג אותו כוודאי, אבל זה לא הנתון הקובע. הדבר החשוב בתרגיל הזה הוא ההמחשה שממשלים ואנשים באים והולכים, בעוד שבנייה מסיבית נותרת עובדה קיימת בשטח.

יהיו שיטענו כי בעוד עשר שנים, ישראל אולי בכלל לא תהיה קיימת - בגלל מדיניות ומעשים מן הסוג הימני של הממשלה הנוכחית ודומותיה. אבל אם רוצים להקצין עד כדי כך, אז האמת היא שקיומה של אף מדינה אינו מובטח בעולם המשוגע הזה, שחיים בו אחמדינג'אדים ודומיהם, ומי יודע אם לא יצוצו מנהיגים נוספים כאלה במקומות שונים (ראו מקרה גרמנה הנאצית). אבל בכל ניסיון לדמיין את העתיד צריך להישען על נתונים, שלפחות בשעה זו נראים סבירים.

העכשיו או העתיד?

והנה קורה כאן דבר מוזר. מצד אחד, אנחנו דורשים מממשלות ומוסדות שיעשו תוכניות מרחיקות לכת כדי שנדע לאן אנחנו הולכים. מצד אחר, אנחנו נוטים לחרוץ דעה על פי מה שקורה כאן ועכשיו, תוך התעלמות מהמטרה ארוכת הטווח. במה דברים אמורים? ובכן, לבחירות האחרונות הלך הימין עם עמדה ברורה: המשך הבנייה בשטחים, בירושלים, בכל מקום שרק אפשר. מבחינת הדוגלים בתוכנית זו, ככל שנרבה לבנות, כך יגברו ביטחוננו וכוחנו (אחרים מוסיפים לכך את הממד האידיאולוגי-מורשתי). העמדה הזאת, שיש בה ללא ספק ראייה ארוכת טווח, קיבלה רוב בבחירות.

עכשיו, כשממשלת הרוב הזאת באה ומיישמת את מצעה המוצהר - קמות צעקות ומוטחות האשמות. הטענה המרכזית של המבקרים היא שזה הורס כל חלקה טובה ביחסי החוץ שלנו, ובתמיכה הנחוצה לנו של מדינות רבות, בעיקר ארה"ב. זה כמובן נכון, אבל לכל דבר יש מחיר. בואו נודה שגם לאי-עשייה, להימנעות מבנייה, לגישה מתונה - גם לאלה יש מחיר. הרי לא ראינו שממשלות פחות ימניות מהנוכחית הגיעו לפתרון כלשהו עם השכנים-אויבים. מי יכול לומר, לכן, שמדיניות פייסנית היא הדרך הנכונה יותר? אם בכלל, אז יש דוגמאות למכביר שלפעמים ההיפך הוא הנכון, לפעמים הכוונות ה"טובות" יכולות באמת להוביל לגיהינום קיומי. שוב, מי בכלל יכול לקבוע שכוונות פייסניות הן "טובות" בעוד שכוונות בנייה הן "רעות" בטווח הארוך, כמובן?

הבנייה כקלף מיקוח

אם תשאלו אותי מה, אם כן, נכון יותר - להמשיך לבנות ולהרגיז או להפסיק ולרצות - התשובה תהיה "לא יודע". אבל אני כן יודע שהעם בחר בעמדה הזאת, הימנית. אני כן יודע שהיו כבר בעבר המון ביקורים של ביידנים למיניהם, היו משברים בביקורים כאלה, היו משברים גם בלי קשר לביקורים. מה נשאר מהמשברים בסופו של יום? רק העובדות שנקבעו בשטח. ואם תאמרו "יישובי סיני ועוטף עזה נהרסו ונמסרו", ובכן, קיבלנו תמורה מסוימת עבור הרס העובדות האלה, אולי תמורה לא מספקת, אולי כל המהלך היה לא נכון - אבל היתה תמורה. באופן קצת ציני, אפשר לומר שהקלפים של האויב הם חיילים חטופים. הקלף שלנו הוא הבנייה. יכול להיות שיום אחד נצטרך לוותר על חלק מהקלף הזה, אבל התמורה תהיה הסדר שלום. ואם הסדר כזה אינו אפשרי, אז לפחות נישאר עם העובדות שנקבעו.

matigolan@globes.co.il