ברקלי, 2010: מרצים יהודים חותמים על עצומות להחרמת ישראל, בשיעורי עברית לומדים עמירה הס

לא רק באירופה מתערערת ההסכמה על זכות הקיום של ישראל. גם בארצות הברית, הידידה הגדולה, זה קורה ■ באוניברסיטת ברקלי קוראים להחרים את ג'נרל אלקטריק ויונייטד "שמוכרות לישראל חלקים של מסוקי אפאצ'י ובלאק הוק ומטוסי אף-15 ואף-16"

סטודנט שהתקבל ללימודי יהדות או מזרח תיכון בברקלי, ומגיע לקומה שתיים בבניין בארוס, עשוי לחשוב שתעה בדרך. על דלת חדרו של אחד מחוקרי התלמוד החשובים בארצות הברית, פרופ' דניאל בויארין, מודבק סטיקר: "עצרו את הסיוע האמריקאי לישראל". כמה דלתות הלאה בהמשך הקומה, מוצמד לקיר המסדרון מסמך בשחור-לבן שנראה כמו הצהרת מס. הטופס בודק כביכול מהי משכורתו השנתית של המתבונן, כדי לחשב איזה שיעור מהמס שהוא מפריש מועבר בלא ידיעתו ל"צבא הכיבוש הישראלי". שתי אצבעות ימינה משם, על דלתה של המורה לעברית רותי אדלר, פוסטר גדול בעברית: "אבא, מה אתה עושה בשטחים?". ומסביב, הזמנות שוטפות למפגשים או להפגנות נגד מדינת האפרטהייד, היא מדינת ישראל.

בשיעורי העברית שוקדים על מאמרים מאת גדעון לוי, עמירה הס ויצחק לאור. מרצים יהודים חותמים על עצומות להטיל על ישראל חרם אקדמי ומסחרי, וקוראים לאוניברסיטה שלהם להתנער מחברות אמריקאיות המקיימות עם ישראל קשר עסקי. שיתופי פעולה הקשורים לישראל מתקבלים כאן בחמיצות, ובאופן כללי קשה לטעות ברוח המפקד. לא שהעולם צריך לחפש מתחת לפנס סיבות לשנוא את ישראל - היא מספקת אותן בשפע, היום יותר מתמיד - אך אם היה נדמה לנו שארצות הברית תישאר מעוז בטוח המעניק לישראל תמיכה אוטומטית, ושהקהילה היהודית תתלכד כדי לצאת להגנתה בחירוף נפש, כדאי לנו לחשוב שנית.

בויארין הוא יהודי מבריק וחוקר תלמוד מזהיר, מעידים גם מבקריו הפוליטיים. העובדה שהוא מצדד במחיקתה של ישראל ומשווה בין מעשי הצבא שלה למעשי הנאצים מייצגת את הקושי העמוק של המדינה היהודית בחוף המערבי של בעלת הברית שלה. כאן גם יהודים משתעשעים ברעיון של עולם ללא מדינת ישראל, וגם אם הם שוליים זניחים, הם אינם אנשים זניחים, והמסר שלהם מחלחל. בפעמים השנייה והשלישית הוא אפילו נשמע פחות מזעזע מאשר בפעם הראשונה, וככה כנראה מכניסים רעיונות לשיח פוליטי. "כאן מדינת ישראל היא כבר לא עובדה, היא סימן שאלה", מתאר את המצב יהודי מסן פרנסיסקו. "היא דבר נתון לוויכוח".

ברקלי, הכפופה לאוניברסיטת קליפורניה, נחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית, ובמחלקות מסוימות גם לאחת הטובות בעולם. דוקטורט מברקלי הוא נקודת זינוק לא רעה לחיים. בשונה מאוניברסיטאות עילית אחרות באמריקה, ברקלי פירושה גם תפיסת עולם חדה וברורה. משעריו של הקמפוס הנרחב והיפה, הצופה על סן פרנסיסקו מהצד המזרחי של המפרץ, יצאה - יחד עם עשרות חתני נובל, מדינאים ושחקני קולנוע נודעים - גם המחאה האנטי מלחמתית של שנות ה-60, שהתפשטה מכאן לרחבי היבשת והוציאה בסופו של דבר את הצבא האמריקאי מוייטנאם.

רוח ברקלי שינתה את כיוונה ומתרכזת בשנים האחרונות בישראל, ובהתחשב בכוח האינטלקטואלי המרוכז במפרץ סן פרנסיסקו, יש לישראלים כמה סיבות לדאגה: ראשית, זוהי הפינה החושבת והיצירתית של אמריקה, שבצדה הצפוני שוכנים הפרופסורים של ברקלי, בצדה הדרומי עמק הסיליקון ובו פייסבוק ואינטל, ובצד המערבי ההיפסטרים של סן פרנסיסקו - עיר ששונאת עשן סיגריות ואחוזי שומן ואוהבת הומלסים והומואים ומיעוטים מקופחים באשר הם, ובאופן כללי יודעת לזהות טרנד בזמן ולרשום אותו על-שמה.

שנית, לא מדובר בהתפרצות יחידה של סטודנטים צעקניים, אלא בהצטברות ממושכת של הישגים פרו-ערביים, שרשמה החודש שיאים חדשים. ושלישית, יהודים וישראלים מתנערים מישראל המצורעת, ומעניקים חותמת כשרות לרעיון שישראל היא מדינה גזענית מעצם הגדרתה כיהודית, מכאן שגם פתרון של שתי מדינות לשני עמים לא מצדיק בהכרח את קיומה, ולכן יש לשאול - ביושר אקדמי כמובן, אנחנו בברקלי - אם היא לגיטימית.

"קסאמים זה לגיטימי"

בשבוע השני של מארס התקיים כאן, במקביל לקמפוסים רבים בעולם, "שבוע האפרטהייד הישראלי", ובכל אותו שבוע נראתה רחבת הכניסה לקמפוס כשדה קרב של הפגנות בהשתתפות ערה של יהודים וישראלים התומכים בחרם על ישראל, מול מפגינים פרו-ישראלים שהציבו כרזות עם ציטוטים של מנהיגי חמאס וחיזבאללה.

בזמן "עופרת יצוקה" הונחו ברחבה הזאת ארונות מתים לזכרם של הילדים הפלסטינים, ובהזדמנויות אחרות הוצבו מחסומי בדיקה כדי להזכיר לסטודנטים ולמרצים מה קורה בשטחים בזמן שהם אוכלים סלט טופו בבית קפה אורגני ובודקים מיילים. ישראלית אחת, שידעה על היוזמה מראש, סירבה לעבור את הבדיקה במחסום וחצתה בכוח, כשהיא משאירה לחוליה הפרו-פלסטינית לקרוא מה כתוב על גב חולצתה: "אכלתם אותה, התפוצצתם".

היא כנראה הצליחה לשכנע בעיקר את עצמה, כפי שעושה בימים אלה מאט ווייט, סטודנט להיסטוריה ופעיל נמרץ בתא "התקווה" הפרו-ישראלי. כמה ערבים כיבו סיגריות על דגל ישראל בהפגנה שארגן, ועכשיו הוא בטוח שהעוברים ושבים בשבוע האפרטהייד "כבר יודעים מי הצד השפוי בסכסוך ומי לא". זאת חתיכת "פארטי", הוא אומר, "מה שהולך כאן בין הסטודנטים שמפוצצים אירועים זה לזה". אבל נראה שהוא די נהנה מהשנה האחרונה שלו בקמפוס, לפני שיעבור למקום אוהד בהרבה ויעלה לארץ.

בזמן שהצד המותקף מנסה עוד גימיק, שקדו חברי קבוצת SJP (students for just Palestine) על המהלך הבא בקידום החרם על ישראל, שבו מתמקד הקמפיין במפרץ סן פרנסיסקו. בשבוע שעבר הם הצליחו במשימתם: בפעם הראשונה בתולדות אוניברסיטה ציבורית אמריקאית, החליט סנאט הסטודנטים לקרוא להחרמת שתי חברות אמריקאיות - ג'נרל אלקטריק ויונייטד - שמוכרות לישראל חלקים של מסוקי אפאצ'י ובלאק הוק ומטוסי אף-15 ואף-16, ששימשו את חיל האוויר בהפצצות בעזה. הלחץ שהפעילו תא התקווה וחוגים יהודיים וישראליים כדי לסכל את ההחלטה לא צלח, והם נחלו הפסד צורב. אמנם זו החלטה הצהרתית, שקוראת לאוניברסיטה למשוך את ידה מהשקעות בחברות האלה ועומדת להציק לה בנושא, אך היא יוצרת אפקט תודעתי, ועוד עשויה להירשם כתחילתו של כדור השלג של חרם על ישראל בארצות הברית.

"בברקלי מתחילים דברים שמתפשטים לארצות הברית כולה", אומר יצחק סנטיס ממועצת הקהילה היהודית. "ברקלי מייצגת את העתיד", מסכים פרופ' חנן אלכסנדר, יליד העיר שמכהן כאן במשך שנתיים כמרצה אורח בחוג לחינוך. להערכתו, "את מה שקורה כאן נראה בהמשך במקומות אחרים, משום שאנשים לומדים פה לדוקטורט, ומעבירים את התורה אל המקומות שבהם ילמדו בעתיד".

הבון-טון שמחייב יהודים להשמיץ את ישראל כדי להבטיח את מקומם באליטה האקדמית זכה אפילו לגרסת תיאטרון - המחזה "לוחמי החופש" מאת הפרופסור הישראלי-אמריקאי דורון בן-עטר מאוניברסיטת פורדהאם, שעלה אשתקד בחוף המזרחי.

באחת ההפגנות הרבות שנערכו נגד המלחמה בעזה, הובילו לסביות יהודיות בכניסה לרובע קסטרו מיצג, ובו בובות בד של גוויות ילדים פלסטינים. מולן ניצבו המפגינים התומכים בישראל, והקריאות ההדדיות איימו להפוך לתגרות. אחד היהודים שתמכו בישראל מספר כי דוקטורנטית בתוכנית של פרופ' בויארין ניגשה אליו, הציגה את עצמה כיהודייה לסבית ופתחה איתו בדיאלוג ספונטני. "אני אמרתי לה שגם אם ישראל נוהגת בחוסר מידתיות בעזה, צריך לזכור שקודם כול היו קסאמים", הוא מספר, "והיא אמרה שקסאמים זה לגיטימי. מבחינתה, הנקודה שממנה אנו יכולים לפתוח בדיאלוג היא ביטולה של מדינת ישראל, ואחר כך שאלת הפיצויים שהיא צריכה לתת לפלסטינים על שנות הסבל שהיא גרמה להם".

"אל תקנו מוצרים ישראליים"

בויארין, שהוא יהודי אנטי-ציוני, אומר שהוא תומך בחרם על המוסדות האקדמיים הישראליים, "אך לא על יחידים ועל מלגאים". סטודנטים כבר שמעו ממנו שמעשיה של המדינה בשטחים אינם שונים ממעשי הנאצים בגרמניה.

הם גם שמעו ממך שלמדינת ישראל כבר אין זכות קיום. האם זה משפיע על גישתך כלפי שיתוף פעולה שלך ושל המחלקה עם יוזמות ישראליות?

"כן. ברצוני רק לתקן: אני לא חושב שלשום מדינה תיאוקרטית או אתנוקרטית יש זכות קיום, ובכלל זה גם ישראל. אם היא תהיה מדינה לכל אזרחיה, אתמוך לחלוטין בקיומה ובשגשוגה".

יש אפשרות לדוברים פרו-ישראלים, או לאורחים ישראלים, להתארח במחלקתך ולהציג את הצד שלהם בסכסוך?

"אני תומך לחלוטין בחופש ביטוי ומזמין כמובן ישראלים לדבר כאן, ואיני עוסק בשום בדיקת ציציות פוליטיות. אינני עורך פגישות פוליטיות באשר הן בין כותלי האקדמיה, לא בעד הציונות ולא נגדה".

מרצה יהודי בברקלי אומר כי כאן "צריך להיות חכם ולא צודק" בניסיון ללכת בין הטיפות הפוליטיות. "פרו-ישראלים מגלים שקשה להם כאן", טוען סנטיס, המכנה את המקום London on the bay בגלל הרוח העוינת. "המסר שמתחיל לחלחל לאקדמיה הוא שלא רק המדיניות הישראלית ראויה לביקורת, אלא עצם הנוכחות הישראלית. ללא ספק, הרעיון הזה בולט יותר בברקלי מאשר בחלקים אחרים של ארצות הברית, וזהו אחד המרכזים העולמיים של דה-לגיטימציה לישראל. אחת המטרות של הפעילות האנטי ישראלית היא לתקוע טריז בין ישראל לארצות הברית, בטיעון שהיא מבצעת רצח עם, שהאומה האמריקאית אינה יכולה להיות מזוהה איתו".

מהי פעילות אנטי ישראלית? סנטיס טוען שהוא לא מתייחס לביקורת גרידא על ישראל, אלא רק ל"הגדרתה כמדינה לא לגיטימית שאינה זכאית להתקיים". לדבריו, יש עשרה עד 15 אירועים כאלה בחודש במפרץ סן פרנסיסקו - הפגנות בקמפוס, מצעדים, דרשות בכנסייה וכו', מקצתם בהשתתפות יהודים וישראלים "שנמאס להם ממה שישראל עושה".

ברשימה שהוא מציג יש 65 ארגונים הפעילים באזור ומתמקדים בפעילות נגד ישראל, שלרשותם עשרות עובדים, מאות מתנדבים ומימון של מיליוני דולרים בשנה. פעילותם נרחבת, החל במדבקות "אל תקנו" על מוצרים ישראליים הנמכרים בסופרמרקטים, דרך תעמולה ועד פעילות לוביסטית. גם לכנסייה כבר הגיעו הקריאות לשקול את ההצדקה לקיומה של ישראל ואת הדיאלוג היהודי-נוצרי, כפי שאירע בכנס בכנסייה הפרסביטריאנית בסן מתאו בחודש שעבר. המטיף הירושלמי נעים עתיק ניהל את הכנס, שהקליטו פעילים יהודים, ואשר דוברים שונים - בהם יהודים - הציגו בו את הצורך בחרם השקעות ודנו בשאלה אם ישראל היא מדינת אפרטהייד שהוקמה בחטא.

ישראל, קובל סנטיס, אינה משכילה להתמודד בזירה. "המצב הזה דורש טיפול אסטרטגי בדיוק כמו האיום האיראני. אם ישראל מפסידה ברחוב האמריקאי והופכת למדינה לא לגיטימית, זה Game over. בעוד עשרים שנה נגיד, 'חבל שאין יותר ישראל, שיש רק פלסטין'. כשהפלסטינים אומרים לנו 'אתם הורגים תינוקות', והנציגים הישראלים אומרים בגאווה 'אנחנו מדינת היי-טק ויש לנו להקת בת-שבע', צריך להיות מתוחכמים יותר".

איראן? "על מה אנחנו בוכים"

רותי אדלר מגדירה את עצמה כישראלית-אמריקאית. היא ילידת תל אביב, עזבה את הארץ ב-1967 ("בלי קשר למלחמה, אבל זו אחת הסיבות שלא חזרתי") ומלמדת בברקלי כבר 22 שנה, כאחראית על לימוד העברית כשפה זרה. הסטודנטים שבאים ללמוד אצלה אל"ף-בי"ת ובניינים יוצאים עם ידע רב על העוולות שמעוללת ישראל לפלסטינים (ולערבים ישראלים, למזרחים ולחרדים, רשימה חלקית). כמה מהתלמידים היו מעדיפים להתרכז בלימודי השפה באופן ניטרלי, אך אדלר לא מתכוונת להעניק להם את המוצר שהם מחפשים.

למה סטודנט שרוצה ללמוד עברית נקלע לכל זה?

"אתה לא חושב ששפה היא תרבות?".

חושב שכן.

"אתה לא חושב שתרבות זה פוליטיקה?".

היא יכולה להיות גם פוליטיקה. מכל מקום, מה עם נעמי שמר, למשל?

"אני לא מלמדת אותם לשיר. אני מלמדת מה שקשור לחיים במדינת ישראל, כמו הוויכוח אם לאפשר לישראלים כמוני להצביע. בנושא שאתה לא מלמד עליו ולא פותח את הדיון לגביו, אתה הולך עם הממשלה".

ואם עושים את זה, זה נורא?

"נורא ואיום. אתה לא יכול להתכחש למה שהולך במדינת ישראל. אתה חייב ללמד על אפליה נגד מזרחים, ונגד חרדים, ונגד חילונים, ונגד ערבים, וזה חלק מהמערך של שפה ותרבות. חובתי, כחושפת תרבות, לחשוף כל דבר, ואין שום דבר שלא צריך להיות על השולחן - גם בכיוון הימני".

ויוצא לך לשים דברים על השולחן מכיוון ימני?

"אני מביאה מה שלדעתי יכול לעורר שיחה בכיתה. הסטודנטים שמתלוננים לא זוכרים שקוראים גם את אתגר קרת, וכל מיני שטויות במיץ עגבניות, אבל אתה יכול בהחלט לומר שהכיתה שלי פוליטית. בכיתה יש לכל סטודנט זכות להביע את דעתו, גם כשהיא מנוגדת ב-180 מעלות לשלי. דעתי לא טובה משלהם, גם כשלעתים קרובות אני רוצה להקיא".

איזו אווירה נוצרת בקרב סטודנטים שיודעים שהחוג שלהם מזוהה עם השמאל הרדיקלי ושמרצים מדברים על אפרטהייד?

"רגע, למה שלא נדבר על אפרטהייד? אילו היית מלמד פרסית, לא היית מלמד על המדיניות המטופשת של אחמדינג'אד?".

יש הבדל בין מטופשת לבין אפרטהייד.

"הם לא מדינת אפרטהייד, אנחנו כן".

מה שישראל עושה חמור ממה שאיראן עושה?

"מה איראן עושה? ישראל הכניסה את הגרעין למזרח התיכון, על מה אנחנו בוכים?".

בעניין זכויות האדם ישראל זוכה כאן לקיתונות רותחין ושופכין, שסוריה או סודן לא יזכו להם פה.

"כשנוח לך, אתה משווה את ישראל לסוריה. ישראל רואה את עצמה כמדינת עולם ראשון, ומשווה את עצמה לאנגליה או לשוודיה. אני לא רוצה לחיות בסוריה. אני חושבת שלישראל מגיעים היום כל קיתונות הרותחין שאפשר לשפוך עליה. היא הולכת לכיוון של התאבדות, וזה כואב לי. גדלתי בישראל אחרת".

את מאמינה שישראל היא מדינת אפרטהייד?

"כן".

כמו דרום-אפריקה?

"למה 'כמו' משהו? לי אין מילה אחרת לתיאור המצב מלבד אפרטהייד. ישראל היא מדינה דמוקרטית ליהודים, שהערבים בה מופלים לרעה, ושקיימים באזור הגיאוגרפי שהיא חולשת עליו שלושה מיליון אזרחים שהיא ממררת להם את החיים 24 שעות ביממה. איך לקרוא לזה, 'המבורגר'?"

אולי כיבוש?

"זה כבר לא מספיק. הכיבוש לא מדבר על הישראלים הערבים, וגם לא על הבדואים ומה שאנו עושים להם".

אם יום אחד ישראל תחזיר את השטחים עד המילימטר האחרון, היא עדיין תישאר עם אוכלוסייה ערבית גדולה. אם זו תדרוש 'מדינת כל אזרחיה', את מבינה שרבים יתפסו זאת כקץ המדינה היהודית?

"אני לא יכולה לפתור לך את הבעיה. ביום שבו ישראל תעשה את הצעד הנבון ותצא מהשטחים, ותשווה בין יהודים לערבים, אני לא חושבת שהפלסטינים הערבים ירצו לעבור לפלסטין. הם רואים את עצמם כאזרחים ישראלים כמוני וכמוך".

ואיזו מדינה יהודית זו תהיה?

"אתה אמרת יהודית. אני חושבת שצריכה להיות מדינה ישראלית".

את מוכנה לחיות בעולם שבו אין ליהודים מקלט?

"זה בכלל לא מטריד אותי. יותר כואב לי שאני חיה במדינה שבה יהודים עושים מה שהם עושים. זו לא יהדות, מה שמדינת ישראל עושה היום. זה לא מגנס, גרשם שולם ומרטין בובר. זה אפילו לא בן-גוריון וגולדה. בחלומות הכי פראיים של מנחם בגין, הוא לא חשב על זה".

מצד שני, יהודים יודעים שמישהו יגן עליהם.

"בארצות הברית יש להם יותר ביטחון. כאן, הסיכוי שמישהו יפוצץ מכונית נגד יהודים יותר קטן מאשר בישראל, והמשטר בישראל גרם לכך שישראל היא אחת המדינות הכי פחות בטוחות ליהודים בעולם".

אם לא תהיה מדינה, ובברקלי יהיה אירוע אנטישמי, אולי תרגישי את ההבדל.

"אני לא רוצה לבטל את המדינה. אבל העולם הוא כפר גלובלי ששונה מאוד ממה שהיה ב-48'. ואגב, יש כאן מיעוטים ששונאים אותם הרבה יותר מאשר אותנו".

את מחפשת בני שיח מהצד השני, שיש להם ביקורת עצמית משלהם?

"כשאנחנו ננקה את הבית שלנו, הם ינקו את שלהם".

מהו החטא הקדמון?

"החטא הוא עכשיו, הוא לא קדמון. היהודים כעם, כבני דת נרדפת, היו צריכים למצוא פתרון לבעיה שלהם. הבעיה היא שהפתרון הציוני התנגש ועדיין מתנגש באנשים שהיו בארץ ונפגעו מזה. ולכן אני קוראת לזה טרגדיה. הפלסטינים משלמים את המחיר על מה שאירופה עשתה לנו אלפיים שנה".

אז שנצא מהמדינה?

"אני לא מטומטמת. אני לא חושבת שהצדק לפלסטינים צריך לבוא על חשבון הצדק ליהודים. אמרתי לעמית פלסטיני שלי שרוצה לחתוך את המצב ל-48', שאני חותכת ב-67' כי נוח לי. אני מתנגדת לזכות השיבה".

מי שחי הרבה זמן בברקלי מתאים את עצמו לרוח המקום?

"ממש לא. אני משלמת מחיר על זה שרוב הישראלים לא סובלים אותי. אם זה מייל שמגדיר אותי כ-Bitch from Buchenwald עם צלבי קרס, או פתק שמישהו משאיר לי על האוטו, ובאופן כללי אני מוקצית. רוב היהודים בברקלי אינם מחזיקים בדעות שלי - הם איפא"ק".

לא מפחיד אותך ששאלת קיומה של ישראל עולה על השולחן?

"זה לא מטריד אותי, ואתה יודע מה? גם מכחישי שואה לא מטרידים אותי. החסרת משוגעים אנוכי? אני לא מבינה את החגיגות בארץ כשאחמדינג'אד מכחיש את השואה. ממשלת ישראל הייתה צריכה להגיד לו: 'בי מיי גסט, תכחיש', ולשמוט מתחת לרגליו את השטיח".

מתי הישראלים יתפכחו?

"לעולם לא. האמריקאים יתפכחו קודם".

ייתכן שהברית הנצחית תתקעקע?

"גם על הברית עם צרפת חשבנו שהיא נצחית. ארצות הברית אוהבת אותנו רק מ-67'. מה שהדור הצעיר פה מרגיש לגבי השואה ותחושת האשמה ביחס אליה זה 'די כבר'".

וחרם הוא דרך להיאבק בישראל? גם חרם אקדמי?

"בכל מאבק פוליטי יש נפגעים על לא עוול בכפם. אבל גם פלסטיני בן 10 בדהיישה משלם על לא עוול בכפו. אני מענישה אותך על השתיקה של החברה שלך".

גזענות בישראל? "זאת עובדה"

יש להדגיש כי ישראל לא איבדה את כל אוהדיה במפרץ סן פרנסיסקו, ואפשר ששיעורם עדיין עולה עשרת מונים על היקף מחנה שונאיה. אך אם חייבים להכליל, רוח ברקלי אוהדת את הצד הפלסטיני ומתרחקת מציונות כמו מאש. מעל הקמפוס מרחפות התיאוריות הביקורתיות, הניאו-מרקסיסטיות והפוסט-קולוניאליסטיות, שחוגים למגדר וללימודים קוויריים, כמו גם מרצים מסוימים להיסטוריה וליהדות, מוצאים בהן מכנה משותף, סיפור של עוול שיש להילחם בו עד חורמה כדי להביא צדק לעולם. מי שהחליט להצמיד לציונות את התווית "אפרטהייד", עם חותמת כשרות של יהודים באקדמיה, עשה עבודת מיתוג לא רעה בכלל. כרגע, נדמה שהאסוציאציה המיידית לשאלה "מיהי מדינה גזענית" תהיה אחת בלבד. דיקטטורות איומות ונוראות ברחבי הגלובוס חומקות מהמיתוג שזכתה בו ישראל, גם אם ביושר חלקי.

פרופ' אלכסנדר, מרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה, הוא בן ברקלי מבטן ומלידה. הוא נולד בה למשפחה יהודית מושרשת בקהילה, עוד בימים שבהם בברקלי היו מכסות מקסימום ליהודים, ומסביר שבניגוד לאוניברסיטאות מובילות אחרות, ברקלי תמיד הצטיינה בשמאל קיצוני שהיהודים נדרשו להתמודד איתו. אלא שפעם הייתה בקמפוס קבוצה חזקה של יהודים, והדור הוותיק ההוא פרש.

"גם באוניברסיטת קולומביה בניו יורק יש טון חזק של פוסט קולוניאליזם, אדוארד סעיד הרי לימד שם. אבל בקולומביה יש קבוצה יהודית חזקה, והקהילה היהודית בחוף המזרחי לא תאפשר לטון כזה להשתלט. כך גם באוניברסיטת פרינסטון. צריך לזכור שהקהילה היהודית בחוף המזרחי היא קהילה מסוג אחר. יהודים באו לכאן כדי לברוח מהיהדות".

לדעתו של אלכסנדר, שהוא גם רב קונסרבטיבי, האווירה האנטי ישראלית מסתירה לעתים קרובות נימה אנטישמית סמויה, אלא ש"לפעמים קשה להפריד את האנטישמיות מהטענות הצודקות". אירווין קוטלר, משפטן שעוסק בזכויות אדם והיה שר המשפטים של קנדה, ניסח את המשפט Israel is the jew among the nations. בכך התכוון לומר שהיום מותר לבטא כל טענה אנטישמית, אך לא נגד יהודי כפרט או נגד היהדות - אלא נגד מדינת ישראל. והדוגמה הטובה ביותר קרתה כאן בשבוע האפרטהייד האחרון".

"אני לא טוען שאין גזענות בישראל. זאת עובדה", ממשיך אלכסנדר. "אני לא טוען שאנחנו יותר טובים. לפעמים אנחנו הרבה פחות טובים מאחרים. אבל אין שום מקום להשוואה בינינו לבין דרום אפריקה של האפרטהייד. הרי יש קשר מוכח בין העם היהודי לארץ ישראל, אף על פי שמערערים עליו מתוך בורות היסטורית, כאילו מדובר באותם הולנדים שבאו לדרום אפריקה בלי שום היסטוריה במקום, והתיישבו כדי לקחת את המשאבים הקיימים ובנו מה שבנו על גבה של האוכלוסייה המקומית. זה לא מה שאנחנו עשינו. נכון, עשינו הרבה רע ויש הרבה גזענות נגד ערבים, אבל אין מה להשוות. הטענה 'ציונות היא גזענות' נשמעה כבר בשנות ה-70, זו אותה גברת בשינוי אדרת".

מדוע הטענה הזאת יכולה להיקלט במקום כמו ברקלי?

"כי יש סיפור אנטישמי עתיק, שאומר שהיהודים שונאים גויים. 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. הקביעה שישראל היא מדינת אפרטהייד נשענת על האמונה הזאת, שאנשים רוצים להאמין בה. איך זה עובד? לוקחים אמירה נכונה, 'יש גזענות בישראל', ומקצינים אותה כדי ליצור את הטענה שהיא מדינת אפרטהייד. זו לדעתי אנטישמיות, שמסתתרת מאחורי רטוריקה של צדק חברתי. אני יכול ללכת ראש בראש עם בויארין, שהוא חבר טוב ואנחנו נהנים להתעמת זה עם זה; 99% מהסטודנטים לא יכולים לפרק את זה ולראות את האנטישמיות".

קצת משונה שדווקא בחוג ליהדות תישמע עמדה כמו של בויארין ורבים מעמיתיו.

"אפשר היה לצפות שזה יהיה אחרת, אך ברקלי היא מרכז אינטלקטואלי בינלאומי לנושאים אלה. אפשר היה לצפות שברקלי תחפש מרצים שעוסקים בתיאוריות האלה, ואכן, חיפשו ומצאו. בויארין הוא אחד מחוקרי התלמוד הטובים בעולם ובאים לכאן כדי ללמוד איתו, אם מסכימים איתו ואם לאו".

אם ישראל תצא מכל השטחים האווירה תשתנה?

"אני לא חושב. עשינו זאת בעזה, וזה לא עזר. מי שעומדים מאחורי המגמה הזאת בקמפוס רואים בעצם הקיום של מדינה יהודית איום על המצב שלהם, ומנצלים את התיאוריות הביקורתיות כדי למצב את עצמם כחלשים, כדי לדחוף את הזולת החוצה. המגמה הזאת היא אנטישמית, מכוערת ומסוכנת. אויבי ישראל מנסים ליצור מצב מורכב, בזמן שהסיפור פשוט מאוד: העם היהודי סבל אלפיים שנה, ואחרי שכמעט השמידו אותו, הוא קיבל מדינה. האם זה פגע באנשים אחרים? כן, וצריך לתקן זאת. האם עשינו טעויות? כן. האם הפלסטינים זכאים למדינה? כן. זה סיפור פשוט, שמנסים לסבך אותו בסיפורים על חזק וחלש".

אלכסנדר, איש נעים הליכות המקיים יחסים חמים עם חוגים פרו-ישראליים ואנטי ישראליים בקמפוס, חושב שישראלים ויהודים הבאים ללמוד בברקלי משתתקים נוכח הביקורת על ישראל, כי מעולם לא העלו על דעתם שישראל היא פחות ממושלמת. "לרוב, הסטודנט מגיע לכאן עם תפיסות די פשטניות באשר לישראל", הוא אומר. "זאת ציונות רומנטית, של הישראלי הטוב, של התשובה לשואה. ואז נתקלים פה בביקורת על ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית, וזה מפחיד. הרבה סטודנטים ישראלים ויהודים לא יודעים איך להתמודד איתה. ישנם מי שטוענים שאסור להגיד דברים כאלה, ושביקורת אנטי-ישראלית היא אנטישמיות; יש מהצד השני השמאל הקשה, שמזדהה עם הביקורת ומצטרף אליה. ואין כמעט מי שנמצא באמצע".

הוא מדגיש כי למרות האמירות האנטישמיות שהוא שומע בין השורות, והעוינות הבולטת לישראל בקמפוס, ברקלי אינה מקום אנטישמי. הראיה, לדבריו, היא שלמרות הקיצוץ הכבד בתקציב האוניברסיטה עקב המשבר הכלכלי בקליפורניה, לא ביטלו את התקן שלו כמרצה אורח, אלא הסתפקו בקיצוץ שכר בלבד.

"הקהילה ספגה אכזבה"

כאשר באחת השנים האחרונות חלו יום השואה ויום הנכבה באותו תאריך, בוטל טקס יום השואה בברקלי כדי לא להכאיב לצד השני. יוזמות תרבותיות "רכות" מצד ישראל אינן מוצאות בהכרח אוזן קשבת בקמפוס, גם כשמדובר בבית ספר עם מורים יהודיים - ואולי דווקא משום כך. למשל, הסופר סמי מיכאל, המכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בארץ, בא לברקלי בחסות הקונסוליה, אך בחוג שאליו הגיע העבירו מסר כי אם הופעתו נעשית ביוזמת המדינה, מוטב לוותר עליה. לקראת מצעדי הגאווה בסן פרנסיסקו, הסוחפים עשרות אלפי משתתפים מכל המינים והצבעים, התברר שגורמים רדיקליים בקהילה היהודית מעדיפים להתנער מישראל שנואת נפשם, ושהם מסתייגים נמרצות מהאפשרות שדגליה יתנופפו ברחובות העיר.

"הקהילה היהודית במפרץ חמה מאוד", מדגיש אלכסנדר, "אבל היא יושבת בתוך הסבך האנטי-ישראלי וצריכה להתמודד איתו. חלק ממנה גם שייך לשמאל הקיצוני. הקהילה ספגה אכזבה".

בעוד כשבועיים, ב-13 באפריל, יערוך אלכסנדר כנס על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בהשתתפות פרופסורים ישראלים ובהם מרדכי קרמניצר ורות גביזון. "אני לא רוצה לענות למארגני שבוע האפרטהייד. באקדמיה יש להתמודד ברמה האינטלקטואלית. הרוח שלפיה ישראל צריכה לצאת מהתמונה מנשבת כאן, והיא מקשה עלינו לפתוח את הדיון ולהשיב. אני נלחמתי ואפשר להגיד שאני מצליח עכשיו. אני רוצה שיגיבו לטיעונים שלי, שהם יהיו בצד המתגונן לשם שינוי".

אלכסנדר רואה זאת כנקודת שיא בשהותו בברקלי, ונוכח המצב אכן מדובר בהצלחה, אבל חלקית בלבד. מה שהוא לא מספר, ושנודע ל-G ממקורות אחרים, הוא שמרצים בחוג שלו הביעו התנגדות עזה לקיום כנס על ישראל, ולכן הושגה פשרה שקטה: חצי מהכנס יועתק לבית הספר למשפטים. נכון לשבוע שעבר, דבר הכנס גם לא הופיע בלוח האירועים באתר האינטרנט של החוג.

יותר קל להיות כאן אנטי-ישראלי ולהצליח פה?

"אני לא יודע מה נקרא להצליח, אבל בלי להתייחס למונח 'הצלחה', התשובה היא כן. העבודה של אנשים כמוני היא מאמץ לשנות את השיח, כדי שישראל לא תאבד את הלגיטימציה שלה. הלגיטימציה היא תמצית הרעיון של המדינה היהודית".

מדהים שזה קורה בארצות הברית, לא?

"כן. זה מדהים ומדאיג".

g@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988