גניבה או חופש המידע?

לא יכול להיות שבחורה צעירה שקיבלה גישה למסמכים סודיים תחליט מה טוב ומה לא טוב לנו

על-פי החשד, ענת קם גנבה מסמכים מסווגים ביותר מצה"ל בעת היותה פקידה בלשכת אלוף המרכז יאיר נוה. את המסמכים העבירה לכתב "הארץ", שהתבסס עליהם בכתבה שכתב על חיסולים בגדה. זו השאלה שבוודאי תעסיק את הציבור: האם גניבה כזאת משרתת את הזכות הדמוקרטית של הציבור לדעת, או שיש להתייחס אליה כאל גניבה ממעביד לכל דבר ועניין?

שאלה לא פשוטה. מתבקשת כמובן השוואה עם פרשיות כמו ווטרגייט, אם כי פרשת מסמכי הפנטגון רלוונטית יותר. במקרה זה, פקיד ממשל בשם דניאל אלסברג גנב מחקר שהזמין הפנטגון על גידול המעורבות האמריקנית בווייטנאם. אלסברג העביר את מסמכי המחקר אל ה"ניו-יורק טיימס". מאמצי ממשל ניקסון למנוע את הפרסום לא צלחו. אלסברג הועמד לדין, אבל הנושא לא הוכרע, מכיוון שהמשפט בוטל מסיבות אחרות.

מסמכי הפנטגון סיימו את המלחמה

למסמכי הפנטגון היה משקל רב בסיומה של המלחמה בווייטנאם, מכיוון שהם הוכיחו כי הממשל מוליך שולל את הציבור האמריקני. כלומר, בשורה התחתונה אלסברג עשה שירות חשוב למען ארצו.

בוודאי שמדליפי ווטרגייט תרמו גם הם לניקוי האורוות בממשל ניקסון, אבל בשני המקרים היתה הפרת חוק. וזו הדילמה הגדולה. יש שלטון שהוא בעל אינטרס למנוע פרסום מידע מכל סוג שהוא. מצד שני יש מידע שבהחלט חשוב שייצא לאור. איך מיישבים את הסתירה הזאת?

מפתה לומר שצריך לשקול כל דבר לגופו - כלומר באיזו מידה פרסום המידע הגנוב מזיק או מועיל למדינה. אבל המשמעות של דרך זו היא חוסר שוויון כלפי החוק. כאשר אדם גונב מסמך ומוסרו לפרסום הוא עושה זאת משום שהוא חושב שההדלפה תהיה מועילה, בהתאם לדעותיו ועמדותיו. אבל זה אינו שיקול אובייקטיבי. ואם כל אחד, כל עובד בצה"ל, כל עובד ציבור, יוכל להחליט לעצמו לגנוב מסמכים לצורך פרסומם - באופן כזה אי אפשר לקיים מדינה.

טיפול חמור

אז מה הפיתרון? קודם כל, מי אמר שלכל דבר יש פיתרון? אבל נדמה לי שבמדינת ישראל הטיפול במקרים כאלה צריך להיות לחומרה. בכל זאת, אנחנו במצב מלחמה, קבוע והאיום על קיומנו הוא ממשי.

לא יכול להיות שבחורה צעירה שיש לה נגישות למסמכים סודיים תחליט מה טוב ומה לא טוב לנו. צריך להיות ברור לכולם שבמצבנו הרגיש מאוד, כל פרסום בלתי אחראי עלול לגרום נזק ואובדן חיי אדם. על הפרקליטות ובית המשפט מוטלת החובה להבהיר זאת בצורה חד-משמעית.