מהו חלקו של הספורט בצרות של יוון ופורטוגל?

יוון ופורטוגל, שקורסות בימים אלו מבחינה כלכלית, אירחו ב-2004 אירועי ספורט עצומי-ממדים. בעוד שמאליפות אירופה בכדורגל הצליחה פורטוגל לצאת יחסית ללא נזקים, המשחקים האולימפיים ביוון מוזכרים היום כטעות פיננסית ש"פוצצה את הבנק"

מצב השווקים הפיננסיים ביוון מזכיר את האגדה על הרקולס. אחת המשימות שהוטלה על הגיבור המיתולוגי היתה לנקות את הרפתות של אאוגיאס מזבל של 3,000 פרות, אחרי שלושים שנה בהן הן לא נוקו. לצורך העניין, חיבר הרקולס שני נהרות ששטפו את האורוות לחלוטין - וגם באתונה של היום מקווים לזרם של אירו שלא יותיר שאריות מהזבל הנוכחי.

אבל מה הקשר של כל זה לספורט? או, הרקולס המשיך הלאה, ולזכר האירוע ייסד את המשחקים האולימפיים. בדיוק אותם משחקים שהגיעו כמה אלפי שנים מאוחר יותר שוב ליוון, ליתר דיוק ב-2004, לאולימפיאדת אתונה.

ההפסד בקרב על אירוח משחקי 1996 לאטלנטה וקוקה קולה, כמו גם הבחירה בסידני כמארחת משחקי 2000, עלבו ביוונים. אלא שהוועד האולימפי הבינלאומי עדיין חשש להעניק ליוונים את המתנה, בגלל חוסר בתשתיות בעיר הזקוקה למודרניזציה. כדי לזכות סוף סוף באירוח שהובטח לתושבים, הסכים השלטון המרכזי של המדינה הקטנה ביותר שאירחה משחקים לשורה של הבטחות וערובות לקראתם, כולל התחייבויות כלכליות אדירות. תחום התחבורה, כמו גם תשתיות התיירות בעיר שעוצבו באמצע המאה ה-19, עברו הסבה למאה ה-21. עשרים ושניים אולמות ואצטדיונים נבנו ושופצו כדי שיתאימו לדרישות ההתאחדויות הבינלאומיות. הבעיה היתה שאת ההתחיבויות של השלטון היה נוח לנצל: העלויות זינקו מעלה במאות אחוזים, ולוועד המארגן לא היתה ברירה - הם היו חייבים למלא את כל התנאים. אחרי אזהרות חמורות ב-2003, נאלצו ביוון להשלים עבודות בסדר גודל של נס דומה לאלה שחולל הרקולס.

‏המשחקים זכו לתשבחות. סאלי ג'נקינס, פרשנית הוושינגטון פוסט, הגדילה לעשות, כשהציעה לתת למשחקים מדליית זהב. ראש הוועד האולימפי האמריקני, פיטר אוברות, טען "שהמשפחה האולימפית קיבלה שיעור מהעם היווני". ג'נקינס ציטטה נהג מונית שאמר לה "המשחקים האולימפיים בשבילנו הם לא עבור כסף, זה סביב רעיון", לפני שגבה ממנה מחיר כפול. בעיות? למה אנחנו חייבים להתערב, שאלה ג'נקינס, "בכנות, זה העסק שלהם. זה לא העסק שלנו, מאחר ואנחנו לא נהיה בסביבה כדי להתחלק בעלויות". ובכן, טעות. האיחוד האירופי משלם עשרות מיליארדי אירו, השווקים הבינלאומיים מתרסקים, ולמשחקים האולימפיים יש בכך חלק נכבד.

***

קודם כל, העלות. בסביבות 15 מיליארד דולר עלו המשחקים ליוון, שמומנו כרגיל באמצעות הלוואות. בין השאר נבנו לאתונה נמל תעופה חדש והוקמה רכבת תת קרקעית בעיר. ב"אקזמינר" טוען איבן וויינר שהעלות האמיתית כלל לא ידועה, גם לא ליוונים עצמם. לא שליוון לא היו חובות לפני כן, אבל מאז 1999, כפי שמציין כלכלן הספורט האמריקני הידוע, ויקטור מאת'יסון, ירדה מצבת החובות. פתאום ב-2004 היא זינקה שוב למעלה בערך של 7.5 אחוז מהתמ"ג - כשעלות המשחקים היא כ-5% מהתמ"ג.

"המשחקים האולימפיים פוצצו את הבנק", אמר מאת'יסון. פיליפ סאבוקו, הכלכלן האחראי על יוון בבנק ‏‏BNP‏ מסכים: "למשחקים היה אפקט של הגברה על החוב".

אבל גם בעיות עקרוניות הכבידו על הכלכלה היוונית. העבודה השחורה ללא פיקוח, העלמת מסים וכספי שוחד גרמו להשקעת הענק להיעלם בלי לתרום לשגשוג. בגלל אתרי הבנייה הענקיים וקשיי התחבורה לא הגיעו תיירים ליוון בשנה שלפני המשחקים, וגם התחזית לעלייה בתיירות לאחריהם התבדתה, הסביר מאת'יסון. במקביל התפרסם שסימנס, למשל, שיחדה בעשרות מיליוני אירו פקידי ממשל יווניים, כדי לקבל את תקציב מערכת הביטחון למשחקים. שוב, כסף שבוזבז ונעלם.

‏גם מאז הם הסתיימו, עולים המשחקים כסף. חצי מיליארד דולר, היתה ההערכה של ה'אינדיפנדנט' הבריטי ב-2008, היא עלות אחזקת המתקנים. 21 מהם, מפרט העיתון, נטושים וסגורים. הקומפלקס האולימפי בפאלירו ביי משמש היום כמגרש חניה, כמזבלה וכמתחם מגורים לצוענים. המגזין 'כריסצ'ן סיינס מוניטור' מצטט תושבים ופקידים בעירייה שמתלוננים שמאז המשחקים לא קרה כלום, שאין תכניות לשימוש במתקנים. הממשלה מסבסדת את התחזוקה, אבל ארגוני ספורט לא משתמשים במתקנים. ריבים פוליטיים על אופי שינוי הייעוד רק מוסיפים שמן למדורה. "התחייה העירונית" אליה כיוונו המארגנים, גוועה בטרם התחילה.

‏‏***

באותה שנה עם המשחקים האולימפיים באתונה התקיימה גם אליפות אירופה בכדורגל. אירחה אותה מדינה אחרת השקועה בבעיות כלכליות, פורטוגל. מקרה? כנראה שכן. אמנם ההוצאות על אירוח האליפות עברו ב-40% את התכנון והגיעו לכ-800 מיליון דולר, ואליהן התווספו עוד יותר ממאה מיליון דולר השקעה בתשתיות. אבל אלה סדרי גודל שונים לחלוטין. לא שזה עוזר לרשויות המקומיות והמועדונים שכורעים תחת נטל האצטדיונים. עשרה כאלה שימשו את האליפות, לא ברור למה הם היו נחוצים - וחלקם ייהרס בקרוב, כדי לחסוך.

בלייריה, עיירה קטנה בפורטוגל, נותרו 55 מיליון אירו חובות על האצטדיון, המועדון ירד השנה לליגה השנייה. עבור האצטדיון של אלגארבה משלמות הרשויות בפארו ובלולה אלפי אירו ביום על תחזוקה סתם: האצטדיונים לא בשימוש, בשתי הערים יש רק קבוצות חובבים בליגה השלישית ועבור אלה השכירות של האצטדיון גבוהה מכל הכנסה אפשרית מצופים.

‏אבל יש גם דוגמא הפוכה: בבראגה הוכפל מספר הצופים מאז האליפות והגיע לעשרת אלפים, ההכנסות הגבוהות בחמישים אחוז משל כל מועדון אחר סייעו לבניית קבוצה רצינית שהשנה אפילו התמודדה על התואר. וגם התיירות לפורטוגל זינקה אחרי האליפות, בעיקר באיזורים של פורטו וליסבון, שזכו לעליה של 12% במספרי הלינות ועברו את חופי האלגרבה. התחזית לעליה של 6% בתיירות בתוך שש שנים התגשמה, וב-2009 ביקרו בפורטוגל 12.8 מיליון תיירים, והתיירות הגיעה ל-5% מהתמ"ג (בהשוואה ל-3.7% ב-2004).

***

את הנעשה כמובן אין להשיב, פורטוגל ויוון נמצאות 6 שנים אחרי אותם אירועי ספורט גרנדיוזיים שאירחו. השאלה היא כמובן במבט קדימה: האם מדינות "קטנות" יילמדו לקח מיוון, כשיחשבו על אירוח של אירוע ספורט?

"ככלל", כמו שאמר ראש העיר נשוויל והיום מושל טנסי פיל ברדסן, "כל סופרמרקט שווה יותר מאצטדיון בהשפעה כלכלית", מה שלא הפריע לו לבנות אצטדיון ולהביא לעיר קבוצת ‏‏NFL‏. דובאי מצידה, השקיעה מיליארדים במתקנים ואירועי ספורט, למרות חובות ענק ובעיות פיננסיות. כי לספורט יש ערך מוסף מעבר להשפעה הכלכלית. ובכל זאת, הדוגמא היוונית מראה עד כמה הסיכון הכרוך בכך הוא גדול.

צרו איתנו קשר *5988