דממת המסבירים

לאן נעלמו עשרה יועצים, עוזרים ומזכירות במערך ההסברה של רוה"מ, כשהיה צריך אותם?

אמצע השבוע, מצודת דוד. החום הירושלמי לא מונע מעשרות חברי מרכז ליכוד, שרים וחברי כנסת מלהגיע לחגיגת בר המצווה של בנו של ישראל יהושע, פעיל מרכזי בסניף הליכוד בירושלים.

אלמלא היה האירוע מתקיים ביום שני בצהריים, היה מדובר בעוד אירוע שגרתי שסוחף אליו את בכירי הפוליטיקאים. אלא ששקשוק כוסות היין של צמרת הליכוד, שהשתתפה בחגיגה, בשעה שלכל העולם זורמות תמונות השתלטות חיילי צה"ל המופצות על ידי משתתפי המשט שנע לעבר עזה, מעורר אי נוחות קלה. אבל הפעם קשה להאשים אותם.

באותה שעה באוטווה, ראש הממשלה תופס את הראש. איך זה קורה לו שוב. בעודו מזגזג את עצמו לדעת אם לקטוע את ביקורו בקנדה ולשוב לישראל -בסוף אובמה הכריע עבורו - נזכר ודאי נתניהו באירועי פתיחת מנהרת הכותל, בספטמבר 1996, שתפסו אותו במהלך ביקור באירופה. רה"מ השלים אז את הביקור וכבר בדרכו חזרה לישראל החלה המערכת הפוליטית והתקשורתית בארץ לדון בשאלה מי אחראי למצב שנוצר. נתניהו הוכתר כאשם המרכזי; האירוע סימן את תחילת הסוף עבורו.

לו רק היה נתניהו לומד מהניסיון שלו עצמו. אז, ב-1996, השאיר את מזכיר הממשלה דאז, דני נווה, בישראל, לעמוד בחזית ההסברה. גם אם היא לא צלחה, היה מי שניהל את הקרבות מהקרקע. הפעם, על אף שיציאתו לדרך של המשט היתה ידועה חצי שנה מראש, בחרו לעלות על מטוס ראש הממשלה ראש מערך ההסברה הלאומי, ניר חפץ, ושר ההסברה, יולי אדלשטיין. הסוגיה הזו כשלעצמה מספקת עילה מספיק טובה להקמת ועדת חקירה.

השרים לא ידעו מה לומר

נחזור לבר מצווה. כמה שעות קודם לכן קמו שרי הממשלה וחברי הכנסת לבוקר שחור. על המתרחש בלב הים הם למדו ממהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. חברי קואליציה ואופוזיציה ניסו להתקשר לשרים ולאנשיו של נתניהו על מנת להתעדכן במצב, לשאול איך אפשר לעזור. את רובם לא ניתן היה להשיג. אלה שענו לא ידעו לספק תשובות. "אני לא בקיא בפרטים", ענה להם אחד מחברי השביעייה. 30 שרים ותשעה סגנים, ואף אחד לא ידע מה לומר.

גם השרים ניסו להשיג את אנשי לשכת נתניהו, הציעו להתראיין בכלי התקשורת. הקרב התקשורתי, יודעים כולם, מוכרע בשעות הראשונות, לא ביומיים שאחר כך. אלא שמזכירות הממשלה אסרה עליהם לדבר עד להודעה חדשה. רק ב-14:30 שוחרר הרסן. עשר שעות אחרי האירוע. שרים שביקשו דף מסרים קיבלו אותו שעתיים מאוחר יותר. מי שביקש לא לעשות מעצמו צחוק ברשתות הזרות, נאלץ להמתין עוד שעתיים נוספות עד לקבלת דף עם מינוחים באנגלית, וכשהוא הגיע, התברר שהתועלת היחידה בו היא המינוח המדויק למילה "משט". השאר לא היה ממש רלוונטי. נו, אז מה הפלא שבהיעדר יכולת אחרת לתרום לשיפור המצב, פנו מרבית חברי הכנסת והשרים לבר מצווה. אם כבר אין מה לעשות, אז לפחות שיעשו לביתם הפוליטי.

שתיקה, הלם קרב

לאהוד אולמרט ולאבו מאזן היה קשר ישיר. מספרים שכשראש הרשות הפלסטינית היה מתקשר לראש הממשלה לשעבר ומבקש ממנו לשחרר לו 50 אסירים, כטובה אישית, היה נוהג אולמרט לענות לו - קח 70. שבוע אחר כך הוא היה עוצר 100 חדשים, אבל זה לא העניין כרגע. מיד אחרי המחווה היה נוהג אולמרט להתקשר לאנגלה מרקל, ברלוסקוני ולגורדון בראון, ולייחצן את המהלך. ועוד מבין שני ראשי הממשלה האחרונים נחשב דווקא נתניהו למר הסברה. וזה לא שהוא לא מבין שהתקשורת היא שדה הקרב האמיתי.

עם כניסתו לתפקידו בקדנציה הראשונה, המציא נתניהו את "אגף ההסברה" במשרד ראש הממשלה. אחרי דו"ח וינוגרד קיבל האגף שדרוג והפך את העומד בראשו ל"ראש מערך ההסברה הלאומי" של ישראל, והקנה לו שכר של מנכ"ל משרד ממשלתי, 34 אלף שקל בחודש, נהג ומזכירות.

כיום מונה מערך ההסברה המנופח במשרד ראש הממשלה, האחראי על ניהול האסטרטגיה התקשורתית של המדינה, כעשרה יועצים ועוזרים. אלא שרף היכולות שלו מסתכם בלהוציא לתקשורת ברכה מצולמת של ראש הממשלה לנבחרת הכדורסל.

ביום שישי בבוקר, כשהמשט כבר היה מתוכנן לצאת לדרך, צפצפו הביפרים של הכתבים המדיניים. ראש מערך ההסברה הלאומי, ניר חפץ, עדכן כי ראש הממשלה, השוהה בפריז לרגל הצטרפות ישראל ל-OECD, התקשר למאמן אלופת המדינה בכדורסל, עודד קטש, ובירך אותו על הזכייה באליפות. ערב קודם, הופצה לכתבים הודעה, הנושאת את לוגו מטה ההסברה הלאומי, כי ראש הממשלה ורעייתו הפתיעו את החייל יונתן פדר בעוגת יומולדת במטוס בדרך לפריז. להודעה צורפו קורות חייו של החייל הבודד, כאילו היה מדובר במבצע צבאי. מרביצים פה עבודה החבר'ה.

ביום שני, אחרי שהתבררו ממדי התקרית על הספינה, נאלמו הביפרים דום. שתיקה, הלם קרב. התמונות של אל ג'זירה השתלטו על המסך. בסיטואציה הכי קריטית, אל מול האתגר האמיתי, נכשל מערך ההסברה כישלון חרוץ. גם עקבותיו של שר ההסברה נעלמו. רגע לפני שיצאה הודעה על תחילת החיפושים אחריו, 12 שעות אחרי האירוע, הפציע אדלשטיין לראשונה. מתברר שלאורך כל הזמן הזה שהה יחד עם נתניהו. כנראה שנגמרו קופסאות הלבן, ואדלשטיין התקשה להגיע לטלפון הציבורי באזור. בציבור נשמעה אנחת רווחה.

בכל מדינה מתוקנת, השתלשלות האירועים המצערת הזו, ודאי היתה גורמת לביטולם של מערך ומשרד ההסברה. אצלנו, סביר להניח, במקום לצמצם תקנים, רק יוסיפו עוד בטענה שחוסר התפקוד נבע ממחסור בכוח אדם. גם בצה"ל ודאי יקפצו על המציאה ויבקשו תוספת תקציב לשעת חירום. עדיף שמשרד ההסברה יתרכז עכשיו בדברים החשובים: המשימה הכי גדולה שעומדת לפתחו היא להסביר איפה הוא היה.

אוסף התקלות של השנה האחרונה בתוך לשכת רה"מ מעיד על כך שאין שום עבודת מטה מסודרת שבה יושבים סביב שולחן אחד ראש הלשכה, המזכיר הצבאי, ראש מערך ההסברה, היועץ המדיני וראש המועצה לביטחון לאומי. ואם זה לא מספיק אז משרד ראש הממשלה מנותק מהצבא: ראש המל"ל (מועצה לאומית לביטחון) עוזי ארד מסוכסך עם הרמטכ"ל ועם המזכיר הצבאי, שר הביטחון ממדר את הדרג המדיני מהצבאי ובין לשכתו ללשכת דובר צה"ל יש נתק. אפילו על מסיבת העיתונאים אתמול לא היתה הסכמה. היחידים שמקיימים שיחות ישירות הם נתניהו וברק.

כששלוש הלשכות המרכזיות מסוכסכות מבפנים וגם זו עם זו, בימים של שגרה זו רכילות. ברגע שיש משבר, ההתנהלות הזו הופכת סכנה לביטחון המדינה.

צרו איתנו קשר *5988