התחליף הרשמי לפלאפל

טוב ורע, גבוה ונמוך, מתוחכם ודבילי - בתוך 10 שנים נהפך הטוקבק לדבר הכי ישראלי שיש

א.

את המונדיאל הזה, או יותר נכון את חוויית הצפייה במונדיאל הזה, אפשר לחלק לשני חלקים, לא כולל כדורגל. מצד אחד עומדת איכות השידורים; ה-HD הזה זה משהו-משהו, לא ככה? מצד שני עומדת הוובוזלה, אותה חצוצרת פלסטיק מקוללת שתופסת הרבה יותר מדי תשומת-לב עם הרעש הבלתי נסבל שהיא עושה, כלומר שעושות עשרות אלפים כמוה כשתוקעים בהן ביחד.

יש משהו בשילוב הזה. בצד אחד טכנולוגיה עילית, עילאית, שמאפשרת לנו לראות משחק כמו שאף פעם לא ראינו קודם - כל אניץ דשא שנעקר, כל פקק בנעל, כל תיקול. ומצד שני דבר פלסטי, טיפשי, נחות, כמעט הייתי אומר בזוי, שהורס לנו - או לפחות משתדל מאוד להרוס - את כל החוויה.

טוב ורע, גבוה ונמוך, מתוחכם ודבילי, שיא ושפל כרוכים זה בזה וביחד הם מגדירים את המונדיאל הזה, או יותר נכון את חוויית הצפייה במונדיאל הזה, לא כולל כדורגל.

ב.

משל למה הדבר דומה? בימים אלה אנו מציינים עשור להקמת ynet, ללא ספק אתר האינטרנט החשוב ביותר בישראל, ויסלחו לי כל השאר. מהו ynet? ממה מורכבת חוויית השימוש ב-ynet? מה התרומה הגדולה של ynet, מה השינוי שהביא האתר לחיינו בעשור בו הוא קיים? יצוין כי מאחר שעשור באינטרנט נדמה כארוך הרבה יותר מנצח, הרי שכאילו ynet היה כאן תמיד. לפניו - רק חול וחול, נייר ודיו.

ובכן, גם את התרומה של ynet אפשר לחלק לשני חלקים. מצד אחד, התוכן: רמה גבוהה, מוקפדת, מגוונת. תמיד יהיה לך מה לקרוא או לראות או לשמוע ב-ynet, וזה כל הזמן רק הולך ומשתפר. אין מספיק מילים טובות לומר על האתר. יש גם ביקורת, אבל זה לא לעכשיו.

מהצד השני עומד הטוקבק, אולי התרומה העיקרית של ynet לשיח הציבורי, שלא לומר לתרבות הישראלית. זה כבר מזמן מעבר לתרומה בלבד, תוך עשור הפך הטוקבק להיות הדבר הכי ישראלי שיש. הרבה יותר מפלאפל.

הנמשל ברור, אני מקווה (אם לא, אז אולי אני לא במקצוע הנכון). הוובוזלה היא בסך-הכול גירסת הפלסטיק מייד-אין-צ'יינה של הטוקבק או הטוקבקיסט מייד-אין-איזראל - צרחה סתמית, אלימה, מחרישת אוזניים, הסטה של תשומת-הלב, הפרעה לסדר הטוב.

כשראיתי ושמעתי את המשחקים בימים הראשונים של המונדיאל לא יכולתי שלא לחוש שאני בעצם צופה בסוג של גירסה טלוויזיונית של ynet, שהרבה פעמים לא משנה מה היתה רמת המשחק, או תוכנו של המאמר, כל מה שנשאר לך אחרי שנשמעה שריקת הסיום זה רק צפצוף באוזניים וגסותו של הטוקבק, שתי תוספות שהפכו לעיקר.

ג.

עוד קצת על הנמשל: כמעט ואין מי שלא התלונן נגד הוובוזלה - צופים, שופטים, שחקנים - וניסה לאסור את הכנסתה לאצטדיונים, אך לשווא. נדמה שהיא כאן כדי להישאר וששאונה המחריש ימשיך לנסר לנו באוזן עוד הרבה זמן אחרי שאיטליה תניף שוב את הגביע. שיטות השידור, לעומת זאת, ימשיכו להשתכלל.

כנ"ל גם לגבי הטוקבק. חדשות לבקרים אנחנו מתבשרים על מאמצים חדשים להגביל אותו ולשלוט עליו. בצנזורה, בחקיקה, בזיהוי, במה לא. אבל דבר לא קורה. הוא כאן כדי להישאר.

התוכן הולך ומשתכלל: ynet מפיק היום וידיאו כמו תחנת טלוויזיה קטנה, משדר מופעים, יש לו שלל ערוצים ושירותים ודואר, אבל בסופו של דבר ומעל הכול הוא אתר של ולמען הטוקבקיסטים וקוראי הטוקבקים - ואין מי שלא קורא את הטוקבקים.

עם הטוקבק, כמו עם הוובוזלה, אתה לא צריך לחשוב, אתה לא צריך לשיר, להשקיע במילים, בלחן או בתגובה הולמת ומנומקת. אתה פשוט עושה הרבה רעש. רעש שמטרתו היא הוא עצמו. הרי מהו הטוקבק הקלאסי, האלמותי, האורגינל? האין זה "אני ראשון!!!", תגובה שאין בה דבר מלבד היותה שם. וובוזלה מילולית.

ד.

10 שנים של טוקבקים, והחברה שלנו השתנתה לבלי היכר. כמובן שאי-אפשר לתלות את הכול בטוקבק או ב-ynet, אבל גם אם הם לא ממחוללי השינוי - הרי שהם מהסוכנים הבולטים ביותר שלו.

אפשר לראות את השינוי הזה כמעט בכל דיון בכנסת שלנו. אפשר לראות אותו בקוצר-הרוח, באלימות רחוב, לא שאי-פעם היינו עם סבלן מי יודע כמה, אבל נדמה שהמצב מידרדר. כל קריאה חייבת הרי להאפיל על קודמתה. בקולניות, בקיצוניות. בקצרנות.

התמכרנו לטוקבק. לחלוטין. כל שרשרת המזון של המוצר האינטרנטי השתנתה כך שתוכל לשרת טוב יותר את הטוקבקיסט ומסריו. הכתיבה בוטה יותר; הכותרות צעקניות יותר ("אני מתבייש להיות ישראלי", הכריזה כותרת טור שלי באינטרנט מלפני שבועיים); תמונות של הכותבים מוצגות לצד הכותרת, כדי שגם אם אין לנו שום דבר חשוב או מעניין לומר על נושא הכתבה או על העובדות שהוצגו בה תמיד נוכל לכתוב להם שהם מכוערים, שמנים, מתולתלים או לחילופין שיעשו לנו ילד; כל אתר מציע לנו קודם כל את הכתבות המטוקבקות ביותר ("מעוררות עניין", קוראים לזה בלשון מכובסת), ויש לא מעט כתבות שהן בעצמן טוקבק.

יש אפילו פרסומות בתוך הטוקבקים, דבר שהיה נראה לכם הכי מוזר בעולם אם היו מספרים לכם את זה לפני כמה שנים. ב"גלובס" ובאתרים אחרים יש אפילו שיטות מעמדיות מורכבות מאוד, שכל מטרתן להבחין בין טוקבקיסט לטוקבקיסט. אין בעולם אח ורע לטוקבק ולטוקבקיסט הישראלי.

הטוקבק הוא הכול. הוא השולטטתתת. הכותב הוא כבר מזמן לא רק יצרן של "תוכן" (הו, מילה שנואה!), יותר מהכול הוא יצרן של תנועה, כלומר: של תגובות. כך הוא נמדד. וזה (מטרתו החדשה של הכותב) קצת מחזיר אותי אל המונדיאל.

כשאני רואה את המשחקים באיכות ה-HD המעולה הזו אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שכל השחקנים האלה עושים את כל הדברים שהם עושים רק בשביל לראות את עצמם בשידור החוזר. עפים לאט, לאט, כל שריר על פרצופם מרוח על פני מסכים של 50 אינץ'.

תפקידם הוא לא רק לייצר גולים או מסירות. לא. תפקידם הוא לשרת את האיכות שהטכנולוגיה יכולה לספק לצופים.

ה.

זה אולי הזמן להבהיר שאני לגמרי לא מהצדקנים הקוראים לבטל את הטוקבקים או לדרוש מהמגיבים להזדהות או דברים מעין זה. חלילה. למרות כמות הזבל האדירה, יש ערך רב לאנונימיות, למיידיות, לעצם היכולת לומר את דברך.

נכון שהרבה פעמים אני נפגע מטוקבקיסטים, אבל זה בסדר. אני חזק מספיק בשביל לעמוד בזה, וכמוני, אני מאמין, רוב הכותבים בארץ. מתרגלים. יש בזה אפילו סוג של הנאה מזוכיסטית.

נכון שפה ושם אני מרגיש שגבולות נחצים ושהאנשים הטובים היושבים באתרים מאשרים תגובות הנוגעות אלי או לכותבים אחרים, תגובות שהם בחיים לא היו מאשרים אם הן היו נוגעות אליהם. תגובות שפה ושם מגיעות לקיצוניות די מטורפת. ותמיד, איכשהו, זה מגיע מימין. מצד שני, מדי פעם מגיעה איזו תגובה שעושה לך טוב על הנשמה.

פה ושם יש כותבים שלא מוכנים לתת את אופציית הטוקבק בטוריהם, או אפילו מתנזרים לחלוטין מכל נוכחות ברשת, אין צורך להזכיר שמות. שימו לב שהרבה פעמים מדובר דווקא בכותבים היותר בכירים בעיתונות הישראלית. בעיני זוהי פחדנות לשמה.

ו.

ה-ynet וה-HD, הוובוזלה והטוקבק. אין טוב בלי רע, אין יפה בלי מכוער. אין גבוה בלי נמוך, ואין שיא בלי שפל. אם זה היה אחרת, היה מה זה משעמם.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

התמכרנו לטוקבק - כל שרשרת המזון של המוצר האינטרנטי השתנתה כך שתוכל לשרת טוב יותר את הטוקבקיסט ומסריו.