כרטיס אדום: השופטת בדימוס גבריאלה לוי פסקה נגד צ'רלטון

בשבוע שעבר הגיע סוף-סוף לסיומו הסכסוך המר בין ההתאחדות לכדורגל וחברת ספורטפייב לבין חברת צ'רלטון, מפעילת ערוצי ספורט 1 וספורט 2, בנוגע לזכויות השידור של חלק ממשחקי ליגת העל בכדורגל.

הסכסוך פרץ לאחר שההתאחדות העניקה לערוץ הספורט ולערוץ 10 זכויות שידור בסכומים פחותים בהרבה מאלה שלהם היתה מחויבת צ'רלטון על-פי ההסכם שכרתה עם ההתאחדות ב-2007.

צ'רלטון, שחשה כי היא משלמת מחיר מופקע בעבור השידורים הודיעה להתאחדות כי היא מוותרת על זכויות השידור, הפסיקה להעביר תשלומים בגינן וביקשה לצאת מהסכם זכויות השידור. ואולם ההתאחדות סירבה לכך, והעניין הועבר לבוררות.

את פסק הבוררות, שהביא לסוף ההתנצחות המשפטית בין הצדדים, נתנה השופטת בדימוס גבריאלה (דה ליאו) לוי, שקבעה כי על צ'רלטון להמשיך ולשלם להתאחדות את מלוא הסכום שנקבע בהסכם זכויות השידור שעליו חתמה ב-2007, וכי ההסכם יישאר בתוקף עד המועד המקורי שלו - תום עונת 2011/12.

בסך-הכול חויבה צ'רלטון לשלם להתאחדות 11.13 מיליון שקל, בגין כספים שלא העבירה במועדים שנקבעו. כמו כן חויבה צ'רלטון לשלם להתאחדות 1.3 מיליון שקל שקוזזו על-ידי הטוטו-ווינר, בגין הפרות שיוחסו לצ'רלטון בעת שידוריה.

החלק המשמעותי יותר הוא העובדה שהבוררת דחתה את התביעה של צ'רלטון להחזיר את הזכויות לידי ההתאחדות וקבע כי ההסכם יהיה תקף עד המועד המקורי - תום עונת 2011-12.

לפסק הבוררות יש משמעות גדולה מבחינת ההתאחדות וספורטפייב. השארת ההסכם עם צ'רלטון בתוקף עד 2012 תבטיח להתאחדות כ-52 מיליון שקל בשנתיים הקרובות ממפעילת ספורט 1 וספורט 2.

יש כבר מי שמכנה את פסק הבורר של לוי "הוצאת כרטיס אדום", וזאת ממספר סיבות.

משרת הבורר נחשקת במיוחד בקרב שופטים שמסיימים את כהונתם בשירות המדינה ויוצאים, אם מטעמי גיל ואם מטעמים אחרים, לשוק הפרטי. מעטים מהם מצליחים לשרוד בתפקיד לאורך שנים ולנהל קריירה שנייה ומשגשגת בתחום הבוררויות והגישורים. מעטים עוד יותר זוכים לקבל לשיפוטם תיקים תקשורתיים בעלי משמעות משפטית וכלכלית אדירה, כמו התיק של צ'רלטון וההתאחדות לכדורגל שאותו קיבלה לוי.

ריב פומבי עם עמיתיה

לוי, 56, היא אם לשניים וזוגתו של עו"ד פרופ' יובל לוי, מהליטיגטורים המובילים בארץ. את ההתמחות עשתה בשעתה אצל השופט בדימוס יוסף חריש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בשנת 1979 קיבלה רישיון עריכת דין, ומאז עבדה 17 שנה כעורכת דין - מתוכן 11 שנה כעצמאית.

ב-1996 מונתה לוי לשופטת, ובמשך 12 שנה כיהנה כשופטת בבתי משפט השלום בתל-אביב, בכפר-סבא וכן בבית המשפט המחוזי בנצרת. במהלך שנותיה כשופטת דנה לוי בעניינים ובנושאים רבים ומגוונים, בעיקר בתחום האזרחי-מסחרי, וחלק מהחלטותיה פורסמו בהרחבה בכלי התקשורת.

בין החלטותיה המתוקשרות ניתן למנות את החלטתה לזכות את דוד אקסלרוד, שהואשם בעבירות טרור בעקבות ראיון טלוויזיוני שנתן לאחר רצח יצחק רבין ז"ל שבו שיבח את הרוצח יגאל עמיר. החלטה מתוקשרת נוספת שלה ניתנה בפרשת התמוטטות גשר שפירים שגרמה למותם של 3 אנשים. המשפט הסתיים בהרשעת הנאשמים בגרימת מוות ברשלנות.

אך שלא בטובתה, התיק המתוקשר ביותר שבו שפטה לוי היה דווקא זה שהכתים קשות את הקריירה המפוארת שלה.

ב-2006 היתה לוי חברה בהרכב השופטים של בית המשפט המחוזי בנצרת, בראשות השופט אהרן אמינוף, שאמנם הרשיע אב שאנס את בתו המאומצת, אך תוך שתהה אם הנאנסת לא נהנתה ממעשי אביה האנס. אמינוף כתב בהכרעת הדין כי "ייתכן שבמשך השנים, משהיתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, ולכן היא לא התחמקה מן הנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשיו". השופטות לוי ונחמה מוניץ הצטרפו להכרעה מבלי שהסתייגו מדבריו.

הפרשה, שכונתה "הנאנסת שנהנתה" ושהותקפה בתקשורת, עוררה סערה במערכת המשפט ובציבור. בבירור שערכה הנהלת בית המשפט הוחלפו האשמות קשות בין שופטי ההרכב.

השופטות לוי ומוניץ האשימו את אמינוף - במכתב שכתבו למנהל בתי המשפט דאז, השופט בועז אוקון - ב"הגנבת" הפסקה הבעייתית להכרעת הדין בלא ידיעתן ולמרות התנגדותן המוקדמת. לטענתן, הן הסכימו לחתום על פסק הדין רק לאחר שאמינוף הסכים כי הפסקה הבעייתית תוצא ממנו.

בתגובה טען אמינוף כי לוי ומוניץ אינן דוברות אמת, וכי בניגוד לטענותיהן, הן כלל לא סיכמו איתו על הוצאת הפסקה מהכרעת הדין. אמינוף ציין כי הוא העביר את טיוטת ההכרעה, כמקובל, לעיון השופטות, והן לא העירו לו דבר בנוגע לפסקה הבעייתית.

"טענת השופטות לוי ומוניץ איננה נכונה, אם לנקוט לשון המעטה והנימוס", כתב אמינוף לאוקון, ובאשר לשופטת לוי הוסיף כי היא פנתה אליו וביקשה כי יבדוק שוב את הנוסח, אך בשום אופן לא ביקשה ממנו למחוק את המשפטים הבעייתיים.

עוד טען אמינוף נגד לוי כי בניגוד לטענתה במכתב ששלחה לאוקון, אישר באוזניו הנשיא מנחם בן-דוד כי היא לא פנתה אליו בעניין ביום מתן הכרעת הדין, אלא רק שבוע לאחר מכן.

"לוי ומוניץ קיבלו רגליים קרות לאחר שהפרשה פורסמה בתקשורת, ומיהרו להתנער מהאחריות הרובצת עליהן ולנסות להטילה על כתפיי בלבד", סיכם אמינוף.

העליון מתח ביקורת

ביולי 2006 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה בפרשת "הנאנסת שנהנתה", החמיר את עונשו של האב למאסר של 20 שנה, ומתח ביקורת נוקבת על שופטי המחוזי: "דבריו של בית המשפט המחוזי, אף שלא כוונו לפגוע במתלוננת, עלולים להישמע באוזני הזולת כמשפילים את המתלוננת ופוגעים בה בלא משים, ועל כן מוטב היה להימנע מאמירתם. כאשר מדובר בעבירות מין, על בית המשפט להיזהר בטרם יעלה השערות וסברות מסוג זה".

מאוחר יותר המליצה נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן, לנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, לנזוף באמינוף, במוניץ ובלוי. נוסף לכך שהנציבה הוטרדה מניסוחו האומלל של פסק הדין ומהאחריות למה שנכתב בו, כאבה לה התגלגלות הפרשה לריב פומבי בין השופטים, והיא כתבה בחוות-דעתה כי "השיח בין שופטי ההרכב התנהל מעל דפי התקשורת - תחת שיתנהל באופן ענייני ורציני בין חברי ההרכב עצמם". ברק קיבל את המלצתה.

עם או בלי קשר להכרעת הדין השנויה במחלוקת ולנזיפות שאותן קיבלה בעקבותיה, פרשה השופטת לוי מכס המשפט בתחילת 2009, בהיותה בת 54 בלבד.

בשבוע שעבר הוכח כי פרשת "הנאנסת שנהנתה", שקטעה כנראה את קריירת השיפוט שלה, לא תמנע מלוי להמשיך ולהכריע בסכסוכים משפטיים רבי-חשיבות ואפיל תקשורתי - דוגמת זה שבין צ'רלטון להתאחדות הכדורגל.