צומת ספרים: יורם קניוק על המותג "ספר"

באכדית, אחת האימהות של שפות העבר, המילה שפר (בשי"ן שמאלית) היא מכתב או משלוח. ניתן לומר שספר שלוח אל מישהו אף כי היה נדמה לי, כנראה בטעות, שספר ביוונית הוא מסע, אלא שלצערי אין זה כך. מסע ומשלוח יכולים להיות זהים בהקשרם התרבותי. הספר הכתוב עבר גלגולים הרבה. כל מה שאנו יודעים על העבר מקורו בספרים או בציורים, אך בעיקר בספרים.

אבל אין דין ספר של פעם לרוב הספרים היום. פעם מי שקרא בעצם יצר כמחצית מן הספר, כי כתיבת ספרים שווה לכתיבת תווי נגינה. הקורא הוא הכנר או הפסנתרן של הסופר. היום כל כך הרבה אנשים כותבים ספרים, שמעטים נשארים כדי לקרוא.

בבר-מצווה שלי קיבלתי לפחות שמונה "כל כתבי ביאליק", וזה היה לפני שביאליק מת. ספר היה מתנת כבוד. היום ספר הוא שניים בשקל. אין משהו פחות-ערך מספר. אבל עדיין קוראים. וישנם גם ספרים אלקטרוניים, שאולי הם המהפכה הגדולה הבאה. אלפי ספרים בכרטיס אחד. ככה ניתן יהיה גם להציל את היערות. ספר הלוא היה משהו למעטים. אחר כך עם בוא הדפוס להרבה אנשים. עכשיו יוכלו רבים לקחת ספר אלקטרוני לכל מקום. המהפכה החדשה נוכח זילותו של הספר היא המהפכה האלקטרונית. מתנה תהיה שוב ספר מאויר או יפה שיעלה מעט יותר, אך ייקנה בחנויות הקטנות הנעלמות והולכות בגלל הקלקול היום בשוק הספרים, והמרכולים של שניים בחצי שקל ייעלמו מעולם הספר כמוצג נחות ועלוב כפי שהוא היום.

המילה נשארה המכשף הגדול. המילה בוראת. אין שום כלל מדעי לקרבה של המילה לברית המילה, אך נראה שישנו איזשהו קשר שמדעני השפות אינם יודעים, כמו שללב יש היגיון שההיגיון איננו מכיר, כדברי פסקל.

בתנ"ך מופיעים שני סיפורי בריאה, אך החשוב שבהם, לפחות לי, הוא כאשר אלוהי העברים בורא את העולם במילה. ספר יוחנן בברית החדשה, שהיה פעם ספר מאוד יהודי, מתחיל ב"בראשית הייתה המילה". כאשר האל בורא במילה הוא בורא את האות קודם שהוא בורא ממשות.

בימי הביניים היהודים למדו קרוא וכתוב, כי המילים היו להם מולדת. היום המילה היא ברירת מחדל בין "יאללה ביי" לבין מילה כתפאורה. בלי ספר אין זיכרון והזיכרון הוא מה שמוליך את העבר אל העתיד, גם אם לעבר המסוים הזה לא היה עתיד. ספר הוא כיף. הוא לשבת ולנסח משהו שמישהו אחר כתב ולשיר או "לד*ב*ר" ספר שמתוכך בא.

היום הספר הוא בעיקר מוצר. מלאכית רדומה של מופעי בידור, כאשר היא מתראיינת היא טוענת בהשתאות איך היא קמה בבוקר וקוראת את "האחים גונקור". כנראה שבאיזשהו מקום ספר מהווה לאלה שאינם קוראים בו איזה ייחוס והשתאות. לכן כל כך הרבה אנשים שעיסוקם בתקשורת וכל העת נמצאים בעיני הקהל חייבים לכתוב ספר, כי הם סבורים שההווה יחלוף, אבל הספר יישאר. אבל הוא כבר לא נשאר. ספר אחד מאלף חוצה את הזמן, וסופרים טובים כותבים רק מפני שאין להם ברירה אלא לכתוב. מי שיכול להמציא סטארט-אפ אינו צריך לכתוב. ובסופו של דבר ספר הוא מה שהוא אם אינו יכול להיות אחרת, או כדברי קפקא במכתבו לפולק: "ספר צריך להיות הגרזן המבקע את הים הקפוא שבקרבנו".

לא. ספר אינו עונש. מי שמכיר ספרים בימי האינטרנט והפייסבוק יודע שאין חוויה מופלאה מקריאה שבה אתה, כאמור לעיל, בורא את הספר שהסופר כתב, וכך אתה העולם והעולם הוא אתה. הוא נכתב במילים שלך. המילה "אוהב" אינה אלא מילה בלבד; אוהב גבינה. אותך. את אמא. את הילדים. אבל כשאתה קורא אתה מכריע לאיזה כיוון המילה הזאת, הנמצאת בכל מילון, היא משהו שנבגדים בה, שמתאבדים בגללה, שמקימים משפחות או יוצאים למלחמות.

ספר הוא מסע בזמן. הוא תבונה וכושר ושמחה וכעס. מי שעושה מילים ומי שצורך אותן בספר ולא רק בעיתון יהיה מופלא יותר לעצמו בבוא היום. שמעתי לפני ימים מספר ראיון עם יהודה אטלס, מגדולי סופרי הילדים שלנו, והוא אמר שאם אמא תחזיק את בנה הקטן ותקרא לו כאשר הוא יושב על ברכיה ושומע את הלמות לבה שהכיר בתשעת חודשי התהוותו, הילד הזה יאהב לקרוא, כי הכוח שיש לאם קוראת ועל רגליה ילד או ילדה אינו דומה לשום כוח פיזי. הוא כוח מה שקראו פעם "רוח". אני לא בטוח שאני יודע מה היא רוח חוץ מרוח סערה, אבל כשאני חווה רוח, אני מרגיש כאילו אני נולד מחדש.

לדירוג מדד המותגים 2010

הכותב הוא סופר ופובליציסט