הנקראות ביותר

"תמיד הלכתי נגד ההיגיון הכלכלי. זו הטרגדיה שלי"

האדריכל רם כרמי: "היזמים של היום לא רוצים הוצאות. כולם, בלי יוצא מהכלל, צריכים לשבת בכלא. כולם נותנים שוחד למי שצריך בשביל הזכויות והזכיות"

האדריכל רם כרמי, מבכירי האדריכלים במדינה, מדבר על הכל - על הקריירה שלו, על פרויקטים, יזמים, קולגות - ולא חוסך מילים חריפות.

ציון אפס באדריכלות

"צעיר מאד פניתי ללמוד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בקושי מלאו לי 20. הורו בה אז 15 מקצועות, שרק אחד מהם היה ארכיטקטורה. במשך השנה הייתי מהבולטים בתלמידי המחזור - למדו איתי, בין היתר, צבי הקר (שכונת רמות בירושלים, 'הבית המשוגע' ברמת גן), דן איתן (מוזיאון תל אביב, הכור האטומי). בבחינת הגמר בסוף השנה התבקשנו לתכנן שני מבנים: תחנת משטרה ובית קפה על הכרמל. הורו לנו להגיש את התוכניות, בתוך שלוש שעות, משורטטות בסרגל. אני, שהכרתי קצת ארכיטקטורה מהבית וידעתי שתכנון מתחיל בסקיצות, הגשתי סקיצות על נייר ביד חופשית, וקיבלתי אפס בבחינה. הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו: זה לא בית ספר בשבילי".

הרבה על כלום

"אדריכל צריך לתזמר: לחבר בין המהנדס, החשמלאי ואיש האקוסטיקה. בעלי המקצוע יודעים הרבה על דבר אחד ואילו האדריכל, כמי שיודע קצת על הכול, צריך להוציא מתחת ידם בניין עומד. הטכניון בימי לימודיי, ובתי ספר לאדריכלות בארץ היום, מלמדים את האדריכלים הרבה מקצועות, כמו בבית ספר תיכון, במקום ללמד אותם לחבר בין דברים".

פרוטקציה

"אבא, דב כרמי, מעולם לא דחף אותי לבחור בארכיטקטורה כמקצוע. אבל כשעזבתי את הטכניון, אחרי שנת לימודים אחת, הוא הפעיל קשרים כדי להכניס אותי לבית הספר לאדריכלות AA בלונדון. בדרך כלל מי שמגיע לשם מבית ספר אחר 'נשאר כיתה'. התביישתי להראות להם את הפרויקטים המצחיקים שעשיתי בטכניון ובמקומם הצגתי ציורי פחם שציירתי בגיל 14, בסדנא של 'אבני'. וועדות הקבלה זיהו פוטנציאל והסכימו שאתחיל לימודים עם תלמידי שנה שנייה, על תנאי, לחודש אחד, שבו הוכחתי את עצמי".

שושלת כרמי

"חייתי עם ארבע נשים. אני לא פרפר, אני נאמן במשך עשר שנים ואז עוזב - חוץ מהאישה האחרונה (רבקה) שאיתה זה מחזיק כבר יותר מ-20 שנה. יש לי שישה ילדים, הבת הראשונה, טל - חזרה בתשובה, הבן הבכור, דב, למד אדריכלות ממני, אבל אין לו תואר. בני השלישי, אריאל, למד כמוני ב-AA בלונדון והוא ארכיטקט מדופלם. הוא לא חי בארץ היום, הוא עובד וחי בלונדון. במשך שנים התנכר לי וכפר בקשר בינינו, סירב לשאת את שמי וכינה את עצמו 'אריאל אריאל'. אם היה מתגשם כל מה שהייתי רוצה שיתגשם, אריאל היה חוזר לארץ ומצטרף לדוב ויחד היו ממשיכים את משרד 'דב כרמי'. לכול אחד מהם יש מה שחסר לשני. דב הוא מעשי, אריאל הוא אמן. במחשבה שנייה, אני לא כל כך בטוח שהם יצליחו לעבוד יחד".

הטרגדיה שלי

"בהרבה מקרים בתכנון המקורי שלי, אחרי שהשגתי זכויות בנייה, השארתי יותר מדי שטח ציבורי, לדעת היזם. זה למשל מה שקרה בסי אנד סאן (מלון הדירות לחוף הים במצוק שמצפון להרצליה). היזם בא, ביטל את התוכנית, פיטר את האדריכל, ובנה מה שרצה. זה הסיפור החוזר בחיי המקצועיים. הטרגדיה שלי. בכל הבניינים שבניתי, הלכתי נגד ההיגיון הכלכלי. השגתי אחוזי בניה, והיתרים, ותכננתי - ובתכנון שלי היה שטח ציבורי עצום, מצב שפירושו עבור יזמים, הפסד. אצל היזם החשבון מאד פשוט - כל מה שפרטי הוא יכול למכור ולהרוויח, כל מה שציבורי זה רק הוצאות. מי רוצה הוצאות? בטח לא היזמים של ימינו, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, צריכים לשבת בכלא, כי כולם נותנים שוחד למי שצריך, בשביל הזכויות והזכיות. אז זה מה שקורה, אני מתכנן - ואז בא היזם ומפטר אותי, או שבא המזמין ומשנה תוכניות כי נגמר הכסף בתקציב. הכי קל לפטר את האדריכל, לשנות תוכניות, כדי לחסוך ולהרוויח".

מבצרים

"אני אוהב לבנות 'בומבות'. אני מדור האדריכלים שמרד באדריכלות הלבנה. היינו צברים, לא למדנו בבאוהאוס. רצינו לבנות בגדול, להגיד שאנחנו פה וששום דבר לא יזיז אותנו ובנינו בניינים שנראו חצי-מבצרים: קירות בטון, בתים ששייכים למקום, שצומחים מהאדמה שעליה הם קמים".

אריה, זאב ודב

"לאבי, דב, הייתה נשמה של אמן. בניגוד למלך אריה שרון (מתכנן תוכנית האב למדינת ישראל), ולשועל הזריז זאב רכטר (שותפו של כרמי בתכנון היכל התרבות), שהיו חברי תנועת העבודה, דב היה נטול בית פוליטי. אלה שלוש החיות. הזאב והאריה היו אידיאולוגים ומשומנים, בנו רעיונות עבור קליינטים תיאורטיים ובייצור המוני. הדוב, בנה לאנשים בשר ודם ולא הפך שום בניין שלו לשטנץ בפס ייצור. גם אם זה היה בית משותף (אידלסון 18 ת"א, גורדון 9 ת"א) - המזמין היה בעל המגרש, אדם עם פנים, ולא 'משרד השיכון לפרולטריון'. אחר אבי השתרך שובל אנשי מקצוע שנדדו איתו מבניין לבניין - כמו בימי הביניים. מהקליינטים שלו כבר לא נשאר איש בין החיים, אבל כשמדברים עם בעלי המלאכה שעבדו איתו, מאלה שעוד נותרו חיים, הם בוכים מהתרגשות".

עדה כרמי

"עדה היא ארכיטקטית מעולה, היא ירשה את העדינות שהיתה לאבי, הארכיטקטורה שלה יותר לירית. היא חברה טובה, היא הכירה לי את אחת מנשותי ועד היום היא המבקרת הכי טובה שלי, כמתכנן ובונה".

בית הוועד הפועל

"זה היה הבית הציבורי הראשון שבנה אבי והוא הבניין הכי תרבותי בעיר תל אביב. בהגדרה 'תרבותי', איני מנסה לומר עליו שהוא בית יפה בעיני, אלא שבהשוואה לבנייני הציבור שעומדים היום, שבכולם יש שמץ הצטעצעות שיוצרת אווירת קרנבל המוני, לבית ועד הפועל - אירוני ככול שזה יישמע - יש שיק אריסטוקראטי".

קוביות

"באוהאוס לא היה בית ספר לאדריכלות, אלא בית ספר יוקרתי ויקר לעיצוב מוצר. אבא שלי הלך ללמוד ארכיטקטורה בבלגיה, כי זה היה הכי זול. אריה שרון, הקיבוצניק והקומוניסט, קיבל מימון מהתנועה - ושלחו אותו ללמוד בבאוהאוס. ושם לימדו אותו לתכנן קוביות. שרון לא למד תכנון עירוני, ולא היה לו מושג בתכנון סביבת מגורים עירונית. וכך, כאדריכל הראשי של משרד השיכון, הוא זרק את אותן קוביות מגורים, בכול מקום בארץ: מדן ועד אילת, קופסאות מגורים בתפזורת, שנוצרו בסרט נע, שאיש לא נתן את דעתו למקום שבו הן ניצבות - הן לא היו קשורות למקום ובקושי קשורות לזמן. התוצאה המביכה היא שלא צמחה בארץ הזאת שום עיר ראויה לשמה".

חיק האדם

"אם אנשים לא היו מחפשים זה את חברתו של זה, לא היה נולד שום תהליך אורבניסטי. אנשים שחיים בעיר ויתרו על חיק הטבע כדי לחיות בחיק האדם. כמו שאנשי העיר רוצים להיות יחד, גם הבניינים צריכים להיות יחד. רעיון 'עיר הגנים' - שלאורו תוכננו ישובים רבים בארץ, המתיימרים להיות ערים, הרעיון שנלמד בטכניון ולפיו סביב כל בית צריך להיות 'אוויר', הוא אידיוטי ואנטי עירוני. הבניינים צריכים להיבנות צמודים זה לזה וברצף, זה מה שיוצר את הקצב וזה מה שיוצר את החלל הציבורי - כמו ברחובות פריז, לונדון ורומא".

ימי משרד השיכון

"בשנות ה-70 החלטתי שאני רוצה להקים את החיק-העירוני. הבנתי שבתור משרד פרטי לא אצליח לעשות זאת והתיישבתי במשרד השיכון. פיטרתי את כל האדריכלים שהביא לשם אריה שרון, והתחלתי להניע בנייה עם 100 משרדי אדריכלים שחשבו אחרת. במחסנית משרד השיכון עוד היו התוכניות של שרון - ובאדריכלות אי אפשר 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', הייתי צריך להמשיך את התוכניות שלו, כך יצא שגם מה ששרון תכנן, רשום בכול מיני מקומות על שמי. אני התחלתי להניע פרויקטים גדולים, שחלקם התבצעו בגילה, ברמות, במעלה אדומים - אז עיקר המאמצים הוסב להתרחבות ירושלים. כשנכנס דוד לוי למשרד, והתחיל מהלך העברת הבנייה הציבורית לידיים פרטיות, התפטרתי".

רחבת רבין

"80% מהחלל העירוני הם בתי מגורים, רק 20% הם בנייני ציבור, ורק האחרונים צריכים לעמוד לבדם. ההפרדה בין בתי המגורים גרמה לכך שאין לנו בישראל אפילו כיכר עירונית אחת טובה. המכונה כיכר רבין (תכנון יסקי ורכטר) למשל - אינה כיכר, זו רחבה. ב'כיכרות' שלנו, לכול היותר אנשים עוברים, בדרך אל מקום וממקום. אל כיכר טובה, אנשי העיר יוצאים, הולכים אליה, נפגשים בה ומתיישבים. בכיכר טובה לעולם נמצא קהל גדול, היא תמיד תהיה הומת בתי קפה ויונים. הטובות בעולם במובן זה הן סנט מרקו בוונציה והכיכר בסיינה".

רחובות תל אביב

"אם נעים ללכת בתל אביב, זה לא בגלל הבתים, אלא בגלל העצים שצמחו לגובה הבתים ומסתירים אותם. בוונציה - אין עץ ואין פרח לרפואה, ונעים להלך בה עד מאוד. בישראל לא פותח חלל עירוני ראוי והראייה היא שאנשים רוצים לברוח ממנו בכול מחיר. כששואלים תושב ישראל טיפוסי איפה הוא רוצה לגור, מקבלים אחת משתי תשובות: או שהוא רוצה לברוח הצידה מהחלל העירוני, ולגור בוילה אי-שם באחד הפרברים, או שהוא רוצה לברוח למעלה מהחלל העירוני, דהיינו להתמקם בפנטהאוז בגובה רב. אף אחד לא שואף לגור בקומה רביעית או חמישית ברחוב עירוני מצוי".

שימור

"זה יצא מפרופורציה. לא בוחנים אם הבית ראוי או לא - אדריכלות לבנה, אסור להרוס. ומה אם הבית מכוער? ומה אם עבר זמנו מכל בחינה אחרת? אי אפשר לתרגם כל בניין מגורים מתקופה לתקופה, הצרכים משתנים, הדרישות מתחלפות, הסגנון מתיישן".

מגדלי מגורים

"אסון. זה לא קנה מידה לעיר. בתי מגורים צריכים להיות מקסימום בגובה 6 עד 7 קומות, מעל לזה מאבדים את הקשר עם הקרקע. גובה הבית צריך לא יותר מגובה העץ הקרוב - שאפשר יהיה לקרוא מהמרפסת לילד לבוא ולאכול ארוחת צהריים. אם הייתי מהנדס עיר והיה בא אלי יזם ואמר לי שהוא רוצה לבנות 40 קומות לגובה, הייתי נותן לו אפילו 50, אבל דורש שישאיר את 6 הקומות התחתונות, במתנה, לעיר ולתושבים. אדריכלי מגדלים לא עושים כלום. לוקחים קומה טיפוסית ומשכפלים, כמה שצריך - 30, 40, 50 פעם. ובתוך הקומה הטיפוסית מסדרים מקום למעלית ומדרגות".

אברהם יסקי

"אחד הפושעים הגדולים של האדריכלות הישראלית. והוא אדריכל מעולה, אלא שהוא הממשיך הרעיוני של אריה שרון - בונה פונקציונאלי, פראקטי, ובעיקר עושה הכול כדי שהקליינט יהיה מרוצה. יסקי ירד מהפסים. הבומבה ההיא - בניין היו-יו (מגדלי YOO) - זה אדריכלות? את הבפנים עשה לו פיליפ סטארק, את החוץ תכנן אדריכל נוף, מה עשה שם יסקי? מעטפה. זה מה שנשאר ממנו, יצרן מעטפות".

הולילנד

"מה שעומד שם היום זה חרא. אבל זה לא מה שאני תכננתי. אחרי התב"ע (תוכנית בניה עירונית) שאישרו לי, הגיש היזם עשר תב"עות אחרות. בתכנון שלי התרוממתי לגובה, אבל לא יותר מקו השטרונגולים האחרים שיש באזור. אני התכוונתי לעשות מסגרת לגינה ציבורית וכיכר פתוחה שבה יוצב מודל ה'הולינד' - לא נשאר מזה כמעט דבר. 7 שנים לפני שהתחילו לבנות פוטרתי וכיום בנויות שם 5 קומות יותר ממה שתכננתי".

תחנה מרכזית חדשה

"לכו שמה ותראו כמה אנשים עוברים בה, כמה פעילות מסחרית מתרחשת בה. אם זה לא זארה וסטימצקי, וזה לא המיליונרים של רמת אביב ג', אז זה אומר שזה לא עובד? התחנה היא לא קניון ב-3 קומות גובה, יש בה 8 קומות, עם רמפות ומדרגות נעות, זו עיר קטנה. כשנכנסים לקניון רגיל, הכול פתוח בפני הנכנס והוא רואה מיד הכול. משעמם. בתחנה המרכזית החדשה ההולך מגלה כל פעם דבר חדש. אפשר לומר שנוצר בתחנה המרכזית לבירינט (מבוך). אבל ללבירינט יש גם יתרונות - הוא מעניין. גם העיר העתיקה בירושלים היא לבירינט. זה לא טוב? תכננתי את התחנה בשביל הקליינט שהיה הכי אהוב עלי, אברהם פילץ. עשינו ספונג'ה: גרפנו את כל האוטובוסים שהתפשטו מהתחנה המרכזית הישנה והציפו את רחובות שכונת נווה שאנן וזיהמו אותה, ושפכנו אותם לג'ורה אחת. אחר כך בא לשם בועז יונה, שיושב היום בכלא, ושינה בתוכנית מיני דברים שהגדילו את השטח המסחרי. מאשימים את התחנה בטינופת, בהרס ובעוני שסביבה - כל המצוקות שהיו שם לפני שהתחילו לבנות את התחנה. מכיוון שהיינו 'פרטיים', העירייה החליטה שאת התכנון הסביבתי היא משאירה מחוץ לפרויקט, וכך נווה שאנן עומדת בזוהמת בנייניה והזנחתה עד היום".

הפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים

"בניתי את משרדי הפרופסורים כמגדלי מגורים, ואת החלק התחתון בבניין כרחוב שמחבר ביניהם. כדי לעבור מ'מגדל מגורים' אחד ל'מגדל' אחר, היה צריך לרדת במעלית 'לרחוב'. סידרתי מעלית לכל מגדל, אבל בגלל שלא נשאר להם כסף הם הסתפקו במעלית אחת לכול הבניין - וכך הלכו להם הפרופסורים לאיבוד בהר הצופים. תכננתי גם טיילת על הגג - פתוחה לציבור ומשקיפה אל נוף מדבר יהודה, אבל מטעמי ביטחון היא סגורה. זה לא יצא כמו שתכננתי".

בית המשפט העליון

"בוועדת שופטי התחרות שאלו אותנו שאלות מכשילות. השופט העליון מאיר שמגר שאל למה בנינו בית משפט בסגנון כל כך מינורי. עניתי לו שהבניין יושב דומיננטית מעל גן סאקר שבו מתקיימות בכול שנה חגיגות המימונה, ושהדיאלוג בין הבניין לבין המימונה צריך להיות כמו בינו, כשופט, לבין הקהל, כלומר לא בצורה מתנשאת. ישב בוועדה יהושע ברלין, הפילוסוף. ואני פחדתי פחד מוות מתגובתו. כשראיתי שברלין מחייך, נרגעתי. לימים התפתחה מערכת יחסים נהדרת עם שמגר, הוא אדם מאד יסודי, למד את הבניין מלמטה ועד למעלה, הכיר כל בורג, והיה מגיע מדי יום שישי לראות את ההתקדמות. מכל בנייני, אותו הכי נהניתי לעשות. את כל בנייני אני אוהב, אך מכולם בית המשפט העליון הוא כמעט היחיד שיצא כמו שמלכתחילה רציתי ותכננתי".

הבימה

"הבימה הייתה ועודנה אתגר עצום: המבנה המקורי בנוי עבור תיאטרון אחד, שלא יכול לגדול, לא לרוחב ולא לגובה. לתוכו דחפו 3 תיאטראות נוספים, על כל המתלווה - חדרי שחקנים וכו'. נוצרה בתוך הבניין קופסת סרדינים מהודקת וצריך היה לסדרה מחדש, ליצור תנאי עבודה נורמאליים לשחקנים. יעקב אגמון הבין את הצרה ולקח על עצמו משימה - לרפא את המצב. האירוניה היא שכול מי שמשתתף בפרויקט פושט רגל, גם האדריכל. הקבלן נתן מחיר נמוך כדי לזכות במכרז, ועכשיו הזמין מהנדס שיגיד שהבניין הולך להתמוטט, כדי שיוכל לצאת מהעסק בלי להפשיל מכנסיים. לי יש מהנדס שאומר שברעידת אדמה בתל אביב, כשכול הבניינים ייקרסו, הבימה יהיה האחרון ליפול. מתלוננים שהמבנה סגור. אחת ההצעות שלי הייתה לפתוח את החלק התחתון של הבניין כרחבה פתוחה לרחוב שעוברים ושבים יחלפו בה, אבל התקציב לא הספיק. הוספתי אלמנטים דרמטיים: בתוך אולם רובינא הגדול, אותו ייצבעו בכחול עמוק, תשקע בתחילת כל הצגה לאיטה שמש מלאכותית. ביום שיסתיים השיפוץ נגלה אם הבימה עונה על הצרכים, ואז נראה מה יגידו כולם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות