הנקראות ביותר

הדרך השלישית להתגרש

הדרך להסכם גירושים עוברת דרך בתי דין יקרים או מגשרים סטריליים. הנה דרך אחרת

בפני מתגרשים פתוחות שתי דרכים: דרך אחת היא לפנות לעורך דין ולהגיש תביעות בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, והדרך השנייה היא לפנות עם בן-הזוג להליך גישור.

חסרונות ההליך בבית המשפט ידועים - זהו הליך ארוך ויקר, ואלה עוד מתגמדים לעומת הנזק הנפשי הנורא שהוא גורם לתא המשפחתי, כי במלחמה כמו במלחמה - יש פצועים. לאור זאת, לא ברור מדוע רוב הזוגות המתגרשים לא פונים לגישור, הנחשב להליך זול וקצר בהרבה.

לגישור חסרונות משלו. הוא דורש שיתוף-פעולה בין הצדדים, דבר שלא תמיד מסוגלים לו. בני-הזוג גדושים ברגשות מרירים, סלידה ואיבה עמוקה. המגשר לא מגלה אמפתיה, גם כשאחד הצדדים זקוק לתמיכה, והוא גם לא פותר בעיות, ובסופו של יום מדובר במתווך.

כמעט בכל זוג יש הצד החזק יותר, זה שיש לו יותר ביטחון עצמי, זה שיודע לדבר ברהיטות ולעשות רושם מצוין, וזה שמחזיק בידיו את עיקר המידע והנכסים הכלכליים של המשפחה. הצד החלש, זה שהיה רגיל להיכנע לתכתיביו של בן-הזוג במהלך הנישואים, יתקשה לייצג את עצמו נאמנה גם בהליך הגישור, שאין בו כדי לאזן את יחסי הכוחות.

מכאן שהליך הגישור מתאים בעיקר לזוגות שיש ביניהם כבר הסכמות כלליות, שיש להם יכולות עצמאיות לייצג את עצמם, ושמסוגלים לנהל ביניהם דיאלוג פורה.

בארצות-הברית התפתח הליך המכונה שם collabartive divorce, המצמצם את חסרונות שני ההליכים ומשכלל את יתרונותיהם. לאחרונה גויר ההליך ותפס גם בישראל תחת השם "גירושים בשיתוף-פעולה", ובקיצור - "גש"פ".

בגש"פ בני-הזוג פונים למרכז המספק להם צוות אנשי מקצוע הנדרשים בהליך גירושים. הצוות מורכב משני עורכי דין, שכל אחד מהם מייצג את אחד מבני-הזוג, ושני מטפלים משפחתיים עם הכשרה פסיכולוגית, המטפלים בכל האספקטים הנפשיים של הפירוד במשפחה, עבור בני-הזוג וגם עבור הילדים.

מיד בפתיחת ההליך, שני בני-הזוג חותמים על התחייבות שלא לפתוח בהליכים בבית המשפט אחד נגד השני כל עוד מתקיים הגש"פ, ובכך מנוטרל הלחץ של מירוץ הסמכויות. גם עורכי הדין מתחייבים כי אם הגש"פ בסופו של דבר לא יעלה יפה - הם לא ייצגו אחר-כך את הצדדים בהליכים שיתקיימו בבית המשפט, וכך מובטח לצדדים כי לא ייעשה שימוש בלתי הולם באינפורמציה שהם חושפים במהלך הגש"פ.

עורכי הדין בגש"פ מייצגים צד אחד בלבד, הם נאמנים לו, מקשיבים לו ומייעצים לו, אבל הם לא מנהלים מלחמה כנגד עורך הדין של הצד השני - אלא משא-ומתן. גם המטפלים המשפחתיים מייצגים צד אחד, אך משתפים פעולה ביניהם לפי הצורך.

לכאורה זהו הפתרון האידאלי: אתה מקבל ייצוג כמו בהליך בבית המשפט, אך מדובר בהליך קצר יותר, זול יותר, ובוודאי שמטיב מאד עם המשך הקשר המשפחתי, מכיוון שהוא מטפל גם באספקטים הנפשיים של הפירוד - ומעל לכל שם דגש על נושא הילדים, שפעמים רבות נזנח משהו בהליכים אחרים, העוסקים בעיקר בצד הכלכלי של הפירוד.

אז איפה הקאץ'? ראשית, על אף שהצדדים מיוצגים על-ידי עורכי דין, זהו עדיין הליך שדרוש שיתוף-פעולה מסוים - כלומר אינו מיועד למי שמבקש לפשוט בגירושים את עורו של הצד השני.

כמו כן, מדובר בהליך יקר יותר מאשר גישור, אך מאידך מאחר שמדובר בעסקת חבילה - זה עדיין יוצא זול יותר מאשר הליך בבית המשפט, בו הצדדים מוצאים עצמם ממילא מממנים שני עורכי דין וכו טיפולים פסיכולוגיים יקרים לכל בני המשפחה, לתיקון הנזקים שגרם ההליך.

כיום יש שני מרכזים בישראל העוסקים בגש"פ - מרכז בתל- אביב שנקרא "להתגרש חכם" ומרכז בשרון שנקרא "להתגרש בשלום". למען הגילוי הנאות יובהר כי הכותבת חברה בקבוצת "להתגרש חכם".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתסכנת הגירושים הפיקטיביים