ה"אני מאמין" של וינשטיין: פיצול תפקיד היועמ"ש הוא רעיון רע

ב-7 החודשים שחלפו מאז נכנס לתפקיד היועמ"ש, יהודה וינשטיין - לשעבר סנגור פרטי - רואה את עצמו כיועץ משפטי של הציבור, ולאו דווקא כעורך דינם הפרטי של שרי הממשלה

לפני שיהודה וינשטיין מונה על-ידי הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא לא נועד ולו לשיחה אחת עם שר המשפטים, יעקב נאמן. רק אחרי המינוי, בסדרת שיחות ביניהם, החלו השניים לשוחח על עניינים מקצועיים, על תפיסת התפקיד, על מהלכי מדיניות מתוכננים.

בכל אלה לא עלתה, ולו פעם אחת, תוכניתו של נאמן לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשניים - ליועץ משפטי מוחלש, חסר סמכויות פליליות, ול"תובע כללי" שימונה מעל ראשו של פרקליט המדינה.

כבר אז, סיפר וינשטיין בסוף השבוע שעבר בשיחה שקיים עם כתבי משפט, הוא חשב שרעיון הפיצול הוא רע מאוד. רמזים לכך ניתן היה לשמוע בדברים שהשמיע וינשטיין בטקס חילופי היועץ המשפטי לממשלה לפני 7 חודשים במשרד המשפטים. וינשטיין דיבר שם על הצורך בשימור מעמדו ואי-תלותו של היועץ המשפטי, והוסיף: "אינני יכול להבטיח כי אראה עם השר בכל דבר ועניין עין בעין".

ב-7 החודשים שחלפו מאז וינשטיין התחזק מאוד בדעתו שהפיצול הוא רעיון רע, אך לראשונה שוחח על כך עם נאמן עצמו רק בחודש מאי, לאחר שנאמן דיבר בכנס פומבי של לשכת עורכי הדין על כוונתו המחודשת להוציא לפועל את תוכניתו.

מוטרד מתופעת הסכינאות

באותה שיחה השמיע וינשטיין את עמדתו הנחרצת נגד רעיון הפיצול, שנאמן הכניס להקפאה בשלהי כהונתו של היועץ הקודם מני מזוז, בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו, והתכוון לחדשו לאחר שהיועץ החדש יתמקם בכסאו.

וינשטיין מודע לטיעון שבשל כובד התפקיד, ריבוי המשימות המוטלות על היועץ והקושי במילוי כולן, כדאי לפצל את התפקיד. אחרי 7 חודשים הוא מסכים כי מדובר בתפקיד קשה, אך לטענתו זו איננה סיבה מספקת לפיצולו. גם תפקידו של ראש הממשלה קשה, ואיש איננו מציע לפצל אותו.

נאמן לא השיב במישרין לוינשטיין, אך הציע להניח לעניין. היועץ הבין שהשר זונח את תוכנית הפיצול, לפחות בעתיד הנראה לעין.

שינוי מעניין עבר על יהודה וינשטיין, בין ימיו כסנגור צמרת בשוק הפרטי המגן על נאשמי צווארון לבן ושועי ארץ אחרים, לבין המשקפיים שהוא עוטה בימים אלה על עיניו, משקפיו של יועץ משפטי לממשלה.

דוגמה לכך ניתן יהיה לראות בהצעת החוק שפירסם משרד המשפטים בשבוע שעבר, שתאפשר לשוטר לבצע חיפוש על גופו של כל אדם במקומות בילוי, מרפאות ובתי-חולים, גני-ילדים, בתי-ספר ואוניברסיטאות, אף אם אין כל חשד נגד אותו אדם. מעניין לדעת מה היה אומר וינשטיין הסנגור על הפלישה הבוטה לפרטיותו של אדם בלא חשד סביר, ועל הפגיעה הגלומה בהצעת החוק הזו לא רק בזכויות חשודים - אלא בזכויות אדם בכלל.

וינשטיין היועץ, לעומת זאת, הוא אביו מולידו של החוק. מה שעומד לנגד עיניו הוא תופעת הסכינאות המתרחבת, האלימות הפושה בחברה ובקרב בני-נוער וקוצר-ידה של המשטרה מלטפל במוקד אלימות זה.

לדבריו, ראשי המשטרה שישבו בלשכתו נאבקו לקבל סמכויות מרחיקות לכת עוד יותר, ואולם הצעת החוק שפורסמה בסופו של דבר משקפת לדעתו איזונים נכונים. עד היום היה החיפוש שעורך שוטר על גופו של אדם שאיננו חשוד מותנה בהסכמתו של האדם. סירובו לביצוע החיפוש יכול היה להטיל עליו חשד - ולאפשר את החיפוש בכל מקרה, או את מעצרו והובלתו לתחנת משטרה. וינשטיין אמר שביקש להפסיק את משחק העמדת הפנים, ולאפשר לשוטר לערוך חיפוש בלא צורך לשחק משחקים.

בכל זאת, נאלץ היועץ לתקן משהו במהלך תוך כדי תנועה. על-פי הודעת משרד המשפטים, היתה אמורה הצעת החוק, שזכתה לכינוי "חוק המישוש", להיכלל במסגרת חוק ההסדרים - מתכונת שהיועץ הקודם, מזוז, יצא נגדה פעמים רבות.

לוינשטיין יש כנראה הסבר מניח את הדעת כיצד השתרבבה הצעת החוק, שאין בינה לבין התייעלות כלכלית ולא כלום, למסגרת חוק ההסדרים, אך הוא שומר את ההסבר הזה לעצמו.

בכל זאת, לאחר המחאה הקולנית שהשמיע יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, ניאות וינשטיין להוציא את ההצעה ממסגרת חוק ההסדרים ולהעבירה למסלול החקיקה הרגיל - תחילה בוועדת השרים לחקיקה ובהמשך בדיון נפרד בכנסת. את הכללת ההצעה בחוק ההסדרים מגדיר היועץ כתקלה שיצאה תחת ידיו.

אפשר שהאינטרס הציבורי בכללותו בעד כאש בעצמותיו של וינשטיין בכל שנותיו הארוכות כעורך דין בשוק הפרטי, ואפשר שהתפקיד הציבורי שלקח על עצמו לפני כחצי שנה גרם לו לאמץ אג'נדה ציבורית היאה למי שהתחנך, בתחילת הקריירה שלו, במסדרונות הפרקליטות.

אך השורה התחתונה היא שוינשטיין, כמו רוב קודמיו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רואה בתפקידו יועץ משפטי של הציבור, של המדינה - ולאו דווקא עורך דינם הפרטי של שרי הממשלה, איש סוד לגניבת סוסים.

כך רואה וינשטיין את תפקידו - מי שאמון על האינטרס הציבורי, וגם כשהוא נותן את עצתו המשפטית לממשלה, הוא עושה זאת רק בשל הקושי לספק עצה משפטית באופן ישיר לכל אחד ואחד מאזרחי המדינה בנפרד.

תפיסת התפקיד של וינשטיין היא גם זו העומדת ברקע יוזמתו להקמת נציבות תלונות על הפרקליטות; היועץ כל-כך מעריך את איכות העבודה הנעשית בפרקליטות, ובאמצעות הקמת גוף שכזה הוא מאמין כי ניתן יהיה לגרום גם לציבור - ולתקשורת - לאמץ את אותו מבט.

סבור כי הציבור זכאי לדברי הסבר

מבטו של הציבור באשר לאופן קבלת ההחלטות ברשויות התביעה תקף גם באשר לגישתו של היועץ בנוגע לסגירת תיקיהם הפליליים של אנשי ציבור. לוינשטיין היועץ טרם נזדמן להחליט אם בדעתו לפרסם "דו"ח ציבורי" בצמוד להחלטתו לסגור תיק חקירה של פוליטיקאי - תיק החקירה של שר החוץ אביגדור ליברמן עדיין מתמהמה על שולחנו של היועץ. ואולם בעבר, כסנגור פרטי, הוא הביע עמדה בלתי מתפשרת נגד הנוהג לפרסם דו"חות ציבוריים שכאלה.

היום וינשטיין כבר מבין: אם מחליטים להגיש כתב אישום - אין צורך בהנמקה; נוסח כתב האישום מדבר בעד עצמו. אלא שאם מחליט היועץ לסגור תיק חקירה נגד שר, חבר כנסת או ראש ממשלה - עליו לנמק את העילות המשפטיות להחלטתו.

וינשטיין עצמו טוען כי הציבור זכאי לכך שהיועץ יכתוב לו כמה דברי הסבר. אלא שבניגוד לדו"חות הציבוריים מתקופת מזוז, ועוד יותר מכך מתקופת אליקים רובינשטיין, על מסמך ההנמקות להימנע עד כמה שניתן מהטפות מוסר, אלא להתמקד בתיאור העובדות שעלו בחקירה.

ועם זאת, וינשטיין איננו מוכן להתחייב כי לא יהיו מקרים שבהם גם הוא ימצא עצמו מביע עמדות ערכיות. דברים שרואים מסלאח א-דין, שם ממוקם בניין משרד המשפטים, מתברר, לא רואים ממקומות אחרים.