דרוש: בעל בית (או אולי שניים? שלושה?)

המחלוקת בין מוני הראל לאלי טביב מבהירה שמודל הפיפטי-פיפטי לא יכול לעבוד במועדון ספורט. אבל האם יש בכלל בעולם מודל אופטימלי? אלון זנדר בדק 7 מודלים שונים

ברור שהשותפות בין אלי טביב ומוני הראל סופה להיפרד, אחרי הרבה ברקים ורעמים, כשהמפסיד הגדול הוא המועדון. למרות קולות הרגיעה של הימים האחרונים, ברור שמתישהו זה יקרה מטבע הדברים. שותפות של אנשי עסקים שונים זה מזה בתכלית, שעניינם במועדון שונה. זה המקום לעשות חושבים, מהו בעצם סוג הבעלות האידיאלי עבור הכדורגל?

תשובות אפשריות יש מכאן ועד מחר. ההצלחות של ברצלונה בשנים האחרונות אומרות אולי שמודל ה"סוסיוס" הוא הנכון. אבל עובדה שבריאל מדריד זה לא עובד. אז אולי "המודל הגרמני", עם בעלות של 51% בידי האוהדים? או שלטון היחיד של אברמוביץ' (צ'לסי) או שייח' מנצור (מנצ'סטר סיטי) שמאפשר רכישת כוכבים בסיטונאות?

1. בעלות יחיד

אין ספק, זוהי הבעלות המושלמת. אין חיכוכים בין הבעלים, יש אדם אחד שמתווה דרך. היחסים עם המועדון הם לאורך זמן, והעבודה יכולה להיות מתוכננת לטווח ארוך. אז זהו, שלא. יש כל מיני סוגים של בעלים יחידים למועדונים. לאחרונה יש יותר ויותר בעלי הון שרוכשים קבוצה למרות שאין להם שום קשר רגשי אליה, וכל מטרתם היא לגזור קופון כלכלי או לגזור קופון בדמות מוניטין אישי.

בעלי ההון האמיתיים הם הבעלים הטובים ביותר לכל מועדון. באר כסף בלי תחתית עבור כל גחמות המאמנים, המנהלים, הרופא, הפיזיולוג, איש התחזוקה, הנהג, הפסיכולוג, מאמן הנוער. דוגמא קלאסית, ועד היום נר לרגלי הבעלים החדשים, היא זו של רומן אברמוביץ' בצ'לסי. רק שגם החסרונות של סוג הבעלות הזה גלויים לעין. עד היום אין חיבור אמיתי בין הבעלים לאוהדי הקבוצה. פיננסית אפילו אברמוביץ' לא הספיק, וצ'לסי נאלצת לקצץ ולחסוך. כי יחד עם מבול הממון הנופל על המועדון עולה גם הדרישה אליו, כידוע מכל ספר לימוד כלכלי. השכר עולה, פתאום נחוצים גם אסיסטנטים לאיש התחזוקה, הגרין-קיפר דורש מכסחת דשא מתקדמת והאוטובוס המשמש להסעת השחקנים צריך להיות של שישה כוכבים לפחות. וזה לפני שדיברנו על רכש נוצץ ועל דרישות השכר המתעצמות של הכוכבים.

סילביו ברלוסקוני, מילאן, פיליפו אינזאגי, סרייה A / צילום: רויטרס
 סילביו ברלוסקוני, מילאן, פיליפו אינזאגי, סרייה A / צילום: רויטרס

ברלוסקוני. בעלות יחיד טובה או לא טובה? (צילום: רויטרס)

זה היה יכול להיות המודל המושלם, אלמלא היו פלאטיני ואופ"א מחליטים להגביל את המודל מאוד בשנים הקרובות עם חוקי הפייננשל פייר-פליי. השייח מנצור צריך להזדרז עם מנצ'סטר סיטי כדי להספיק לשנות את ההיסטוריה. לשאר, זו כבר לא אופציה רלוונטית.

הצד השני בבעלות היחיד הוא הגרוע מכל: בעלי הון שנכנסים למגרש של הגדולים כשבכיסם "רק" כמה עשרות מיליונים מיותרים ככסף משחק, אותו הם מאבדים עוד לפני שהעונה החלה. פורטסמות' היא הדוגמה האחרונה - בתוך חודשים ספורים הצליחה שורה של בעלים, כל אחד בתורו, לקחת מועדון פאר ותיק עם קהל אוהדים גדול ונאמן, והשאירו אחריהם איי חורבות ושרידים פושטי רגל של המועדון.

גם מודל בעלות יחיד שבו בעלים הם אוהדים של הקבוצה ויעשו הכל עבורה לא בהכרח עובד. משפחת סנסי החזיקה במועדון א.ס. רומא 15 שנה, למרות שהיא נקלעה לחובות. "על הקבוצה אנחנו לא יכולים לוותר, זה בדמנו!" אמרה הנשיאה רוסלה סנסי בשנה שעברה. השנה עבר המועדון לידי הבנקים.

2. בעלות בשניים

הנה הפיתרון. "צ'קס אנד באלאנסז", קוראים לזה. תמיד יש אופוזיציה, דעה שנייה שיכולה לתת תמונה כוללת יותר ואספקטים חדשים של ניהול. שלא לדבר על ההון - לשניים הרי יש תמיד יותר מלאחד. אבל המודל הזה התברר כיותר כושל מאשר מצליח. בליברפול היקס וג'ילט עם מודל ה-50%-50% שלהם הביאו את המועדון לאחת מנקודות השפל שךן. הבעייתיות הטמונות בבעלות זוגית הן עצומות. מאבק על הגמוניה וכיוון, אובדן הידידות ותחילת המאבק האישי. אחד תמיד למעלה, והשני בהכרח למטה. עד לתנודה הבאה.

בהפועל ת"א התברר שמודל בעלות של פיפטי-פיפטי מתקשה להחזיק מעמד אפילו כשהקבוצה מעפילה לליגת האלופות.

3. בעלות תלת-ראשית

כרגיל, הפתרון היצירתי נמצא בישראל, אצל המועדון הגדול מכולם, מכבי ת"א בכדורסל. לחלק בעלות אקטיבית, בין פדרמן, אודי רקנאטי-שמעון מזרחי, ורענן כץ זה רעיון שנשמע הגיוני ואטרקטיבי למועדון ששואף לגדולות. היתרונות גדולים: כשצריך להכניס את היד לכיס ולחזק את הסגל, טוב שאפשר לחלוק את ההוצאה ל-3.

רק שגם כאן קשה למצוא שלישייה שתראה את הדברים עין בעין. גם המודל הזה הביא לפיתוח של מאבקים אישיים מרים, ובו בזמן מכריח יצירת קואליציות של שניים נגד אחד בכל הכרעה. כל עוד על הפרקט מכבי הצליחה, הכל זרם. עם ההפסדים באו המשברים.

כץ הלך. עכשיו שוב יש שקט. עד שיתבררו התוצאות על המגרש.

4. בעלות של קבוצת אנשים

הדוגמה הכי רלוונטית היא ארסנל, על 62,217 מניותיה. 6 קבוצות בעלים שמסנדלות אחת את השנייה ומונעות שליטה של מישהו אחד במועדון. טוב או לא? בינתיים ארסן ונגר מתלונן שאין כסף לחיזוק הקבוצה. וגם התארים משום מה הולכים למנצ'סטר ולצ'לסי.

5. בעלות ציבורית

תרופת הפלא של השיטה הניאו-ליברלית. לצאת לבורסה ולהנפיק. אלא שגם זה לא בהכרח עובד. אורי קורונל באייאקס, ודומינגו סוארש דה אוליברה בבנפיקה צוטטו פה בשבוע האחרון כמי שמבכים את היציאה לבורסה. הכסף מזמן נעלם, כל פעולה של המועדון צריכה לעבור בדיקה מדוקדקת, כל ניסיון רכש אמור להתפרסם מראש - מה שהורס כל התמקחות סבירה, והעומס הבירוקרטי עצום. בורוסיה דורטמונד כמעט ופשטה רגל תחת לחץ של בעלי מניות חמדניים. מצד שני, מחיר המנייה לא הגיב על חדשות כלכליות, בגלל החזקתן על ידי אוהדים: אלה תלויים בהצלחה על המגרש, ואינם מתעניינים בתוצאות עסקיות. כך גם ברומא, והגלייזרים ביצעו חניקה וביי-אאוט של המניות עד לדה-ליסטינג. הטרנד של אמצע וסוף שנות התשעים הוא כישלון טוטאלי.

6. המודל הגרמני

בשנים האחרונות המודל הגרמני אוסף תאוצה כדבר החם הבא. על-פי חוק, לפחות 51% מהקבוצה מחויבת להיות בבעלות האוהדים. שיטה נקייה ומסודרת, בה לאוהדים יש שליטה דמוקרטית על המועדון שלהם. שלהם - כי כחברי מועדון הם ממנים דירקטוריון, בו יושב גם נציגם, שתפקידו למנות הנהלה ולפקח על מעשיה.

אבל צריך לזכור גם את המסגרת בה השיטה עובדת. בתנאים שוויוניים, בלי מסורת של בעלי מועדונים, ועם פחות כסף ממכירת זכויות לטלוויזיה. כי בגרמניה האוהד הולך למגרש וממלא את האצטדיון, ולא משלם עבור חבילות צפייה יקרות. הפיקוח הצמוד של ההתאחדות והליגה עושים את שלהם, וכדי לא להיכנס לחובות המועדונים לא מוציאים סכומים גדולים על רכש ושכר.

אוהדי באיירן מינכן, בונדסליגה / צילום: רויטרס
 אוהדי באיירן מינכן, בונדסליגה / צילום: רויטרס

אוהדי באיירן מינכן. מודל מסודר, אבל מגביל (צילום: רויטרס)

כך שלמרות הבריאות הכלכלית, הקבוצות הגרמניות - כשבאיירן האלופה הנצחית והעשירה יוצאת דופן - לא מתקרבות לקבוצות מספרד או אנגליה. מסקנה: מי שרוצה הצלחה אירופית בדמות תארים ולא בדמות סדר בספרי החשבונות, שירחק אצבעותיו מהשיטה הגרמנית!

7. מודל הסוסיוס

בספרד האוהד הוא שותף. תמורת כמאתיים אירו לשנה בממוצע הסוסיו רשאי לבחור מדי פעם נשיא ולהרגיש שותף, וגם הגישה לכרטיסים נוחה יותר עבורו. מה יותר טוב מזה? השליטה של הסוסיו בסופו של דבר אפסית. אין ביקורת מינימלית על התנהגות הנשיא, כך הסתבר שנשיא ברצלונה הפורש לאפורטה השאיר אחריו חובות ענק בלתי מדווחים. לברצלונה, קבע מחקר של דלויט שהזמין הנשיא החדש סנדרו רוסל, יש 442 מיליון אירו חובות. לריאל מדריד יש כ-350 מיליון אירו חובות, והמצב דומה אצל אתלטיקו ו-ולנסיה.

בסה"כ יש למועדונים הספרדיים חסרי הפיקוח כ-3.8 מיליארד אירו חובות. הסיבה היא, שהסוסיוס, שאינם יכולים לשלוט ממש במועדון, דורשים תמורה עבור הכסף. וזו מגיעה בדמות החתמות של כוכבים, שיפור תנאיהם של אלו בכדי שיישארו, השקעה בתדמית ובמוניטין. הסוסיוס דורשים בנוסף תארים, ומעגל הקסמים רק מגביר מהירות. בכל מדינה אחרת, כל המערכת כבר היתה מתמוטטת מזמן.

***

אז מה המסקנה? אין דבר כזה מודל בעלות מושלם. או אפילו אידיאלי. לכל ליגה יש תנאי פתיחה שונים, אוהדים שונים, ודרישות שונות. בליגה הספרדית יכולים תארים לא להספיק, כפי שישמחו דל בוסקה, קאפלו ושוסטר להסביר, שפוטרו בגלל סגנון המשחק. בגרמניה האוהדים לא מוכנים לקבל שום קיצוץ בזכויותיהם, גם במחיר הצלחה אירופית. ובישראל? כאן כבר ראינו הכל. את הבעלות הפרטית שיכולה להצליח (יענקל'ה שחר) או להיכשל (גאידמק). עכשיו אנחנו חווים בהפועל ת"א במודל הבעלות הראשון כנראה בעולם, שמקבל מכות בכנף דווקא בשיא ההצלחה הספורטיבית.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988