הנקראות ביותר

"אלה שקוראים לסגור את המכללות למשפטים הם אינטרסנטיים"

דיקני הפקולטות למשפטים במכללות מחזירים מלחמה במחאה על הדמוניזציה שנעשתה לתדמית המכללות ■ על הכוונת: לשכת עוה"ד, האוניברסיטאות וקהילת המשפט בכללותה

בשנת 1990 למדו משפטים 2,060 סטודנטים ב-3 אוניברסיטאות - תל-אביב, ירושלים ובר-אילן - בכל המחזורים. 10 שנים אחר-כך, בשנת 2000, המספר זינק בחדות ליותר מפי 4, ל-9,929 סטודנטים - שלמדו ב-10 בתי-ספר למשפטים בארץ (מתוכם 4 אוניברסיטאות ו-6 מכללות). עוד עשור חלף, והשנה, ב-2010, לומדים בישראל 15,790 סטודנטים למשפטים ב-14 מוסדות לימוד. רק כ-2,900 מתוכם לומדים באוניברסיטאות (על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנאספו במל"ג).

הקמת המכללות בראשית שנות ה-90 יצרה מהפכה בעולם המשפט. שעריה של האקדמיה נפתחו לסטודנטים שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטה, וגם שעריו של מקצוע עריכת הדין נפתחו. על כך אין מחלוקת.

האם זה טוב? תלוי את מי שואלים. הקמת המכללה הראשונה היוותה את יריית הפתיחה לקרב מתוקשר וארוך-שנים בין מתנגדי המהפכה לאוהדיה. ככל שנפתחו עוד ועוד מוסדות לימוד למשפטים, לובתה האש בזירה באמצעות אמירות חריפות יותר נגד המכללות.

"צריך לסגור את כל המכללות", "המכללות אחראיות להידרדרות המקצוע", "רמת הסטודנטים במכללות נמוכה" - קראו המתנגדים. בתי-הספר למשפטים במכללות השיבו באמצעות רישום מאסיבי יותר של סטודנטים.

20 שנה אחרי שנפתחו שעריו של בית-הספר הראשון למשפטים מחוץ לאוניברסיטה, במסלול האקדמי במכללה למינהל, המחלוקת סביב הנושא עדיין חיה ובועטת, ולא נראה שהיא תגווע בקרוב.

"ב-20 השנה האחרונות הדיון סביב הנושא לא מספיק התפתח. המציאות נורא התפתחה, והדיון נתקע במקום. כשנפתח בית-הספר למשפטים במכללה למינהל שמענו אותן טענות כפי שאנחנו שומעים היום. האוניברסיטאות הציבו תנאי סף גבוהים מאוד, ומי שלא יכול היה להיכנס אליהן נסע לאנגליה או למדינות אחרות ולמד שם. מי שלא היה לו כסף, לא למד משפטים. השאלות שעלו היו - האם זה ראוי? האם צריך להגביל? היום נשאלות אותן שאלות אבל עם ניואנסים אחרים", אומרת פרופ' ארנה בן-נפתלי, דיקנית בית-הספר למשפטים במכללה למינהל.

דיקן בית-הספר למשפטים בקריה האקדמית אונו, פרופ' דודי שוורץ, נזכר בסיטואציה מהשנים האחרונות שמשקפת עד כמה עמוקה המחלוקת: "הדיקן של אוניברסיטת תל-אביב ערך לפני מספר שנים כנס שאליו הוזמן גם פרופ' זוהר גושן, שעבר מהאוניברסיטה העברית לפקולטה שלנו. בהזמנה לכנס הציג דותן את גושן כפרופסור מאוניברסיטת קולומביה, ולא שגושן הוא מהקריה האקדמית אונו. הוא חשב שאם הוא יהיה בת-יענה, המכללה תיעלם".

על הרקע הזה, יתקיים מחר במכללה למינהל כנס "לציון 20 שנות חלוציות - מהפכת המכללות בבית-הספר למשפטים", שיספק את הכותרות החמות האחרונות בזירת ההתגוששות.

רגע לפני כינס "גלובס" סביב שולחן אחד 4 דיקנים מבתי-הספר למשפטים במכללות לשיחה פתוחה על תוצאות המהפכה של שנות ה-90: דיקנית בית-הספר למשפטים הוותיק ביותר של המכללה למינהל, פרופ' ארנה בן-נפתלי; דיקן בית-הספר למשפטים בקריה האקדמית אונו, פרופ' דודי שוורץ; דיקן הפקולטה למשפטים במכללה האקדמית נתניה, פרופ' סיני דויטש; ודיקן בית-הספר למשפטים "הצעיר" ביותר (נפתח ב-2009) במכללת ספיר, פרופ' עמרי ידלין.

מתברר, שהם בכלל לא מבינים מה הבעיה עם ריבוי הסטודנטים ועורכי-הדין. "חוזה המדינה, בנימין-זאב הרצל, דוד בן-גוריון, מנחם בגין, אריק שרון, אהוד אולמרט וציפי לבני למדו משפטים - מה בדיוק הבעיה עם זה?", הם שואלים ומפרקים אחד לאחד את מוקשי הביקורת נגדם.

הצפה? למה לא פריחה?!

טקס הסמכת עורכי הדין החדשים שהתקיים ביוני השנה היה הגדול ביותר שהתקיים עד כה בישראל. 2,168 עורכי דין הוסמכו בו. ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא-רון, בירך אותם בלבביות, אך באותה נשימה הנחית עליהם את הנתונים על עתידו הקודר של המקצוע, שתוך זמן קצר, כ-3 שנים בלבד, עומד לעבור את מחסום ה-60 אלף עוסקים.

"ככה אי-אפשר להמשיך ולנהל את מקצוע עריכת הדין בישראל, שרמתו הולכת ומתדרדרת. מתי נתעורר? כשנגיע לעורך דין ה-100 אלף באוכלוסייה, המונה רק 8-9 מיליון נפש?", אמר גיא-רון.

בקצב הגידול הנוכחי, מספר עורכי הדין בישראל עתיד להכפיל את עצמו תוך 10 שנים ולגאות למציאות חסרת תקדים בעולם: עורך דין אחד לכל 100 אזרחים. על הרקע הזה גוברים הדיבורים על "הצפת המקצוע" והצורך בפתרון דחוף ל"בעיה".

את דיקני בתי-הספר למשפטים במכללות השיח הזה בעיקר מרגיז.

"עצם המונח 'הצפה' הוא הנחת המבוקש מבחינתי", פותח פרופ' דודי שוורץ את הדיון. "אני הייתי מחליף את המילה בפריחה. למילה 'הצפה' יש קונוטציה של שיטפון, שצריך סכר בשביל לעצור אותו. אני טוען שהשוק פורח. למה? כי מעולם לא היתה רמת ההוראה במשפטים כל-כך גבוהה, מעולם המחקר לא פרח כך, ומעולם לא היו כל-כך הרבה סטודנטים מוכשרים, בעלי השכלה רחבה ומגוונת בפקולטות למשפטים. את זה אפשר ליחס למספר המכללות שקמו.

"בנוסף, אוכלוסיות שהדירו את עצמן מהשכלה גבוהה לפני כן מוצאות את עצמן שם. בקמפוס שלי לומדים עשרות סטודנטים יוצאי אתיופיה וכ-2,500 חרדים וחרדיות שמשתלבים בשוק העבודה. מה זה עושה לכלכלה? מה זה עושה למתחים שבין דת למדינה? הצרכנים שנזקקים לשירותים של עורכי הדין מקבלים שירותים זולים יותר, לפחות באותה איכות כמו פעם. אלה שצועקים שיטפון-שיטפון הם אינטרסנטים. מעולם לא שמענו את שוועת הצרכנים. הם מבסוטים".

פרופ' ארנה בן-נפתלי מסכימה. "הצפה יש לנו בביוב. זו חרפה לדבר במונחים כאלה. השיח רווי בדעות קדומות, כאשר הדעה הקדומה המרכזית היא שההבחנה הנכונה היא בין אוניברסיטאות למכללות. זה לא נכון. חלק מהאוניברסיטאות פחות טובות מחלק מהמכללות. יש הבדלים בין מוסדות, ויש יתרונות יחסיים למוסדות שונים. הדיון צריך להיות בשאלה מה הם מוקדי האיכות הראויים לחינוך משפטי במאה ה-21 בחברה מרובת תרבויות כמו בישראל. אפשר למצוא מדדים ואז לבחון את המוסדות המשפטיים. עם זה אין לי בעיה".

פרופ' סיני דויטש, מוותיקי הדיקנים (מכהן כדיקן כבר 27 שנים ברציפות), זוכר איך היה המצב כשעוד לא היו מכללות. "הייתי דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן כאשר לימודי המשפטים היו ב-3 מוסדות בלבד - האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב ובר-אילן - ובכל ישראל למדו 470 סטודנטים למשפטים ב-3 האוניברסיטאות. הדבר מראה שאם מאפשרים לפקולטות ולבתי-ספר למשפטים לעשות ככל העולה על רוחם, הם יוצרים ספי קבלה בלתי סבירים. נושא ההשכלה הגבוהה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו למונופול של האוניברסיטאות, כפי שהוא בא לידי ביטוי במועצה להשכלה הגבוהה".

לדברי דויטש, הדלתות שפותחים לימודי משפטים לא מובילות דווקא לעריכת דין. "לפני שבוע קיימנו כנס של מנהיגות נשית ופגשתי שם עוזרת של סגן שר, דוברת של עיריית נתניה ועוד, כולן משפטניות בוגרות המכללה. היום מקצוע המשפטים מהווה דלת כניסה לעולמות של עסקים, בנקאות, ביטוח, תקשורת ומנהיגות הציבורית. יש לנו בוגרים במכללה, שהיום הם שרים בממשלה. חלק מהם לא יכלו לקבל השכלה במסגרות הרגילות והמקובלות. האם לא טוב לישראל שלשר יהיה תואר בוגר משפטים?"

- יש טענות שמקצוע עריכת הדין מעולם לא היה במצב נורא כל-כך.

פרופ' שוורץ: "מי טוען את זה? רק לשכת עורכי הדין והאוניברסיטאות, שפתאום צריכות להתחרות על המרצים הכי טובים שבורחים להן".

דויטש: "לשכת עורכי הדין היא גילדה שדואגת לעצמה כמו גילדה. שתתחיל להתנהג כמו גוף ציבורי, אחראי, שבאמת שוקל שיקולים כלליים של מדינת ישראל - ולא רק את שיקולי חברי הגילדה. היום לשכת עורכי הדין היא כמו הנציגות בוועד הפועל בהסתדרות של השיננים. איגוד השינניות יהיה מאוד מעוניין שלא יתווספו עוד שיננים, וכך גם ללשכת עורכי הדין יש אינטרס כזה".

- ובכל זאת, אנחנו חריגים ביחס למדינות אחרות. ביפן יש כ-25,000 עורכי דין על 120 מיליון תושבים; בגרמניה על 95 מיליון תושבים יש 100 אלף עורכי דין; בצרפת יש כ-50 אלף עורכי דין מתוך 60 מיליון תושבים; ובסין יש 150 אלף עורכי דין על אוכלוסייה של 1.3 מיליארד.

דויטש: "כל אחד בוחר לו להשוואה מספרים שנוחים לו. יש מקומות בעולם שמקצוע המשפטים כמעט סגור ומסוגר, כשהדוגמה הקיצונית היא יפן; ויש מדינות כמו ארה"ב, שאלה לימודים לתואר שני ושלישי. אבל באירופה זה אחרת. בהולנד, למשל, לומדים 5,000 סטודנטים למשפטים בכל שנה. במדינות רבות באירופה זה הנוהל. יש כל מיני מודלים. המודל היום בישראל הוא של פתיחות, ואני חושב שזה טוב".

פרופ' עמרי ידלין מסכים. "ראשית, השוק הוא המווסת הטוב ביותר של מספר עורכי הדין, ואם יש עודף של עורכי דין - הם ייפלטו מהשוק. שנית, ההשכלה המשפטית מועילה וחיונית לאנשי עסקים, מנהלים, פקידים בכירים, פוליטיקאים, פעילים בשלטון המקומי, אנשי חינוך ועוד. לכן, אם יהיה עודף של עורכי דין - הם ימצאו תעסוקה מועילה, להם ולחברה, בתחומים אחרים".

שוורץ מסכם את הנושא הראשון בקריאה נלהבת: "כן ירבו".

רדידות ורמה נמוכה? לא בבית-ספרנו

אחת הטענות שהכי מקוממות את דיקני הפקולטות למשפטים במכללות היא הטענה שהם אחראים להידרדרות רמת המקצוע ולאובדן הכבוד שפעם היה מנת חלקם של העוסקים בו, וכיום אין.

שוורץ מיד פונה ללחם חוקם של אנשים האקדמיה: המחקר. "אני לא ראיתי עוד מחקר על זה, ואני לא רואה שקורה למקצוע הזה משהו שונה ממה שקורה בחברה הישראלית. אם החברה מרדדת את השיח שלה - זה יבוא לידי ביטוי אצל רופאים, רואי חשבון, משפטנים ובכל המגזרים".

בן-נפתלי תופסת את פוזיציית שחקנית החיזוק ואומרת: "אני פותחת טלוויזיה, אפילו בערוץ הכנסת, ורואה התנהגות לא ראויה, רמת ההתנהגות בכביש נוראית. יש תהליכים שונים שעוברים על החברה הישראלית ב-20 השנה האחרונות, שלהצביע על המכללות למשפטים כגורם לשיח הנמוך ולהתנהגות עורכי דין זה פשוט מגוחך".

גם דויטש מכיר בבעיה ומבהיר כי היא אינה קשורה למכללות אלא נובעת מבעיה תרבותית. "היא מתחילה בגן-הילדים, בבית-הספר, חוסר כבוד להורים, חוסר כבוד למורים - ומחלחלת גם לבתי המשפט, לפרקליטות ולכל המערכת המשפטית".

לדבריו, צריך לחייב סטודנטים ללמוד קורס אתיקה מקצועית. "ברוב המכללות זה קורס חובה, ודווקא באוניברסיטאות זה לא. גם בתקופת ההתמחות וגם במסגרת השתלמויות שנתיות חובה יש להוסיף שיעורי אתיקה. זו משימה ראויה ללשכת עורכי הדין, שתדאג להתנהלות הראויה ולא תתעסק בכל מיני דברים שחוץ מאשר פופוליזם וכותרות אין מאחוריהם דבר".

שוורץ: "יש מאמר של יוסף ויילר ויניב פרידמן על החינוך לשטחיות. הוא נעשה לפני כמעט עשור על האוניברסיטאות, ומראה כי למרבה הצער אם יש משבר של רדידות - הוא נמצא שם. אצלי בקריה 40% מהסטודנטים הם בוגרי תארים אקדמיים קודמים, שרוצים להרחיב עוד את ההשכלה. הם הרבה יותר רציניים מכל ילד או ילדה שעכשיו השתחררו מהצבא או משירות לאומי ועוד לא נגעו בחיים ולומדים באוניברסיטה".

לדברי שוורץ, הנתונים מדברים בעד עצמם - והם מציגים את המכללות במקום הרבה יותר טוב מהאוניברסיטאות. "כשעושים מחקר אמפירי מגלים כי בחלק מהמכללות תפוקת המחקר הרבה יותר משמעותית מהאוניברסיטה. במכללת נתניה, למשל, פרסמו 14 ספרים בשנה אחת. אבל באוניברסיטאות ממשיכים לומר שאצלן חוקרים ובמכללות רק מלמדים. החלוקות הדיכוטומיות האלה הן חלק מהספינים של גופים אינטרסנטיים.

"בחידון המשפט, הסטודנטים של נתניה, שני סטודנטים בני מיעוטים, זכו במקום הראשון. במקום להבליט את התופעה הזאת, ממשיכים עם הקלישאות האלה של אוניברסיטות-מכללות. ומי עושה את זה? או לשכת עורכי הדין או דיקני האוניברסיטאות שנוגעים בדבר".

נתוני הקבלה ללימודים

אחת הבדיחות שרצות במסדרונות הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות אומרת שמספיק שיש לך דופק וכסף כדי להתקבל ללימודי משפטים בחלק מהמכללות בארץ. את הדיקנים הבדיחה הזו לא מצחיקה.

"חוץ מהמכללות ספיר וכרמל, אני לא מכיר מכללה שיש לה סף קבלה של פחות מ-95 בבגרות, בנוסף לפסיכומטרי", אומר שוורץ. "עם 95 אתה מתקבל לכל הדיסציפלינות באוניברסיטה. אתה יכול להיות מדען גרעין, ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ועוד. רק לפסיכולוגיה ולראיית חשבון זה לא מספיק, ובמשפטים זה תלוי בפסיכומטרי".

בן-נפתלי מוסיפה כי במכללות יש גמישות רבה יותר בתנאי הקבלה, אבל לא במובן של ירידה באיכות אלא במובן של זיהוי פוטנציאל של מועמדים ראויים שנופלים בין הכיסאות. "לנו יש 3 מדדי קבלה: פסיכומטרי, בגרות וראיון אישי. בראיון לעיתים אנו דוחים מועמדים עם פסיכומטרי גבוה ומקבלים מועמדים שציון הפסיכומטרי שלהם לא עובר את סף הקבלה הרגיל שלנו. למה? כי מתברר שיש להם את מה שנדרש, הם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, וזה לא בא לידי ביטוי במבחן הפסיכומטרי".

לדבריה, המדדים לא יכולים להיות חזות הכול. "המדדים של בגרות ופסיכומטרי מנבאים באופן לא רע את נתוני ההצלחה האקדמית בשנה הראשונה, אבל לא את ההצלחה המקצועית. אין גם ספק - והמחקרים מובהקים בעניין הזה - שנתוני פסיכומטרי וגם נתוני בגרות מוטים תרבותית. יש פער בישראל של 100 נקודות בין יהודים לערבים בממוצע ציוני הפסיכומטרי, וזה ברור לטובת מי הפער.

"האם העובדה שהמבחן מוטה תרבותית אומרת שהאדם הוא לא אדם יוצא מן הכלל? אותו דבר עם חרדים ועם יוצאי אתיופיה. נטייתם התרבותית אינה למבחנים מן הסוג הזה. במובן הזה, כאשר אתה מתעקש על קבלת אנשים שהפסיכומטרי שלהם בשמיים או בגרות מאוד גבוהה, ולא מודד נתונים אחרים - אתה משמר מצב שהוא בעצם אנכרוניסטי בחברה הישראלית".

דויטש מזכיר שוב כמה לא טוב היה בעבר. "באמצע שנות ה-80 נאלצתי לדחות מועמדים מצוינים שרצו להתקבל ללימודים, כיוון שנתוני הקבלה היו בלתי אפשריים. בזמני ניהלתי מאבק גדול בבר-אילן להגדיל את מספר הסטודנטים בכיתה מ-40 ל-100. תארו לעצמכם שבמשך עשור קיבלו למשפטים רק 40 סטודנטים לשנה. דברים בלתי הגיוניים".

היום, הוא אומר, זה שונה. "יו"ר אגודת הסטודנטים הקודמת שלנו, בגיל 27 נבחר להיות חבר מועצת העיר נתניה. אם לא המכללה בנתניה, הוא לא היה עושה תואר אקדמי. זו מהפכה גדולה, וזו הסיבה שאנחנו פה".

בן-נפתלי מחזקת את הדברים. "יש המון דוגמאות כאלה של אנשים, שאני אומרת 'וואו בלעדינו הוא לא יכול היה להיות עורך דין'. זה תענוג".

שוורץ מוסיף באותה נימה נרגשת: "אפשרנו לאנשים שהיה להם תמיד חלום ללמוד משפטים והלכו לדיסציפלינות אחרות, להגשים את החלום. רופאים, רואי חשבון, כוחות הביטחון, קצינים. גולת הכותרת היא לחולל שינוי חברתי. לקח לנו שנים להודות בכך שהמשפט 'לשנות את פני החברה בישראל' הוא לא קלישאה.

"כשאני קם בבוקר ושומע את הצעקות האלה על הצפה ועל הידרדרות, ואני רואה לנגד עיניי את מבט יליד אתיופיה הראשון שהוא בוגר שלי, את הכתבת לענייני משפט בערוץ 1 שהיא בוגרת של הקריה, או את בוגר קורס הצוערים במשרד החוץ שמשמש באחת השגרירויות בעולם; כשאני רואה איפה משתלבים הבוגרים האלה, אני אומר שימשיכו לנבוח והשיירה תעבור, ואכן כן ירבו".

בנקודה הזו ידלין נמצא בעמדת מיעוט. נוסף לכך שאצלו במכללת ספיר דרישת הסף היא ממוצע בגרות 85 עם הפסיכומטרי, וראיון אישי עשוי להטות את הכף עוד קצת לטובת הסטודנט, הוא דווקא חושב שככל שהדלת פתוחה יותר, פחות מקפידים על מי שנכנס בה.

"בכל תחום, ככל שגדל מספר התלמידים - קיימת ירידה בדרישות הקבלה. גם בפקולטה למשפטים בתל-אביב, כשהגדילו את מספר התלמידים - ירד רף הכניסה, וכשהורידו - עלה רף הכניסה", מסכם ידלין את העניין מנקודת מבטו.

לסגור את המכללות?

אם נדמה למישהו שדיקני המכללות כעוסים או רדופי ביקורת, ככל שהדקות נוקפות ואנו נכנסים עוד יותר לעובי הקורה, מתברר שהם יותר שווי-נפש כלפי הביקורת המוטחת נגד בתי-הספר שהם עומדים בראשם. כך גם לגבי הקריאות הגוברות מטעם גורמים שונים לסגור חלק מהמכללות.

"ראשי הלשכה הציעו לסגור מכללות. יופי, אז הציעו", אומר פרופ' שוורץ, ועמיתו דויטש מוסיף פן פרקטי: "אין להם יכולת. יש פער עצום בין השיח שלהם לבין היכולת שלהם. בפגישה שהיתה לי עם צמרת עורכי הדין אמרו לי 'צריך לסגור מכללות', ואני אמרתי להם 'אתם יודעים שהשנה פתחו עוד שתיים?'. למי שזועק כך אין את ההשפעה, היכולת, והוא אפילו לא יודע מול מה הוא עומד".

שוורץ נזכר איפה הוא שמע את הרעיון לראשונה. "יש עורך דין בשם איתן ארז שניסה לרוץ על הכרטיס הזה לראשות הלשכה, וקיבל רק 3% בבחירות. הוא עדיין ממשיך להשתמש בביטויים כמו 'ברוני המכללות', שזה קונוטציה לברוני סמים. ההכפשות האלה באות מאותו מקום של כל מיני גופים קיקיוניים שלא משיגים דבר, ומי שדרדר את מעמד המקצוע זה לשכת עורכי הדין עצמה בשיח ובריבים הפנימיים שלה.

"אף פעם לא עשו ועדת בדיקה איזה מוסד באמת צריך לסגור. שיסגרו קודם אוניברסיטאות. איך יכול להיות, למשל, שאת אוניברסיטת חיפה עזבו בשנים האחרונות 7 אנשי סגל בבת-אחת כמעט, לרבות הדיקן. כולם טפטפו החוצה, אבל הם ממשיכים עם היהירות הזאת, והדיקן שלהם אומר שאנחנו המכללות זה ה'אספסוף'. ככל שאתה אוניברסיטה כושלת יותר אתה זורק אבנים החוצה - ולא שם לב שאתה נמצא בתוך כלוב זכוכית ופוגע בעצמך.

"השדרה המרכזית של האוניברסיטה העברית עזבה אותה לטובת מכללות או אוניברסיטאות בחו"ל, ואנשיה ממשיכים לכתוב על עצמם בידיעון האחרון שהם האוניברסיטה הכי טובה בארץ. כל האמירות על המכללות נאמרות בשירות של איזה שהוא ספין שכבר מגשים את עצמו. תראו עד כמה הספין הזה נצרב בתודעה - אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח שאין לנו אחות".

לדברי דויטש, "חופש ההתראיינות בעיתון מאפשר לאנשים חסרי אחריות לקרוא קריאות בלי שום כיסוי. מה זה צריך לסגור? מה, הם ממונים? הם המועצה להשכלה גבוהה? הם יושבים באיזה חדר, מתראיינים ואומרים 'צריך לסגור'. אני חושב שצריך לסגור את המשרד של זה שדיבר. למה? כי הוא לא חכם, אז בגלל זה הוא יסגור את המשרד? לא".

- קריאות חסרות אחריות או לא, הן יוצרות הלך-רוח ציבורי.

דויטש: "זה הלך-רוח במקום שמדברים, ואין לו משמעות על חיי המעשה. הרישום בכל המקומות רק עולה, כך שהדברים שלהם הם דברי הבל. כדאי להבין נתון אחד: ישראל הצטרפה השנה לארגון ה-OECD, שאחד המבחנים שהוא בוחן זה מה אחוז האנשים הצעירים שרוכשים השכלה. זה שישראל יכולה להתקבל ל-OECD, שהיא קרובה לסטנדרטים, זה בזכות המכללות. רוב הסטודנטים לתואר ראשון בישראל לומדים במכללות".

ידלין, שבית-הספר שהוא עומד בראשו היה האחרון להיפתח מקרב המוסדות ללימודי משפטים ב-2009, שוב במיעוט. "מי רוצה לסגור מכללות?", הוא תוהה. "כשהקמתי את מכללת ספיר לא הרגשתי במתקפה, ואני עדיין לא מרגיש. אני מרגיש שבסך-הכול יש הרבה מאוד אמפתיה למכללות ובטח למכללת ספיר. להיפך, אחת התרומות הגדולות לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, שממנה באתי, זה הפתיחה של המכללות. למצב הזה של תחרות היתה תרומה עצומה לשיפור של הפקולטה למשפטים בתל-אביב".

- אז יש מקום לפתוח עוד בתי-ספר למשפטים בישראל?

ידלין: "אם ייפתח - אז כנראה יש מקום לעוד בית-ספר למשפטים, ואם אין מקום - הוא ייסגר. כמו שלא שואלים אם יש מקום לעוד סופרמרקט בשכונה, אין סיבה לשאול אם יש מקום לעוד פקולטה למשפטים. השאלה היא אם יהיה לזה ביקוש. אני חושב שאין ביקוש, שהמסגרות הקיימות מספיקות, אבל אם יסתבר שיש - ייפתח עוד בית-ספר למשפטים".

שוורץ: "אני נגד 'נומרוס קלאזוס', וזה מה שרוצים - להגביל, לצמצם ולסגור. אלה אמירות שלקוחות מעולם אפל, לא ליברלי, ואומרים אותן אנשים שמנופפים בדגל הליברליות. תנו לשוק לעשות את שלו".

עם זאת, מוסיף שוורץ, יש שיקול ציבורי אחד שכן צריך לשקול בהקשר הזה: "האם ראוי להמשיך לתקצב את המוסדות הציבוריים בתקציבים שהמדינה נותנת להם בשביל דיסציפלינות מסוימות שיש להן אלטרנטיבה? זאת שאלה רצינית. לכן, אם בכלל עולה השאלה אם צריך לתמוך במוסד כזה או אחר, אז את השאלה הזאת צריך להבהיר לגבי התמיכה במוסדות המתוקצבים באוניברסיטה למשל".

בן-נפתלי מסכימה עם ידלין ועם שוורץ ומעלה רעיון חדשני לסיכום: "יהיה יותר נכון לסבסד את הסטודנט שצריך את הסבסוד והסיוע, מאשר את המוסד המלמד. זו הצעה לרפורמה".

תגובת הלשכה: "המכללות פועלות משיקולים כלכליים"

"לשכת עורכי הדין סבורה כי לא ניתן להתמודד עם טענות דיקני המכללות נגד תוכנית הלשכה למניעת התדרדרות המקצוע, בלי להביא בחשבון את העובדה שהם מייצגים מוסדות אינטרסנטיים, הפועלים משיקולים כלכליים.

"לשכת עורכי הדין היא אכן, כנטען, גוף ציבורי סטטוטורי, הנושא באחריות לאיכות השירות המשפטי הניתן לציבור, והאזרחים מצפים ובצדק לקבל שירות מקצועי ואמין. לפיכך, הדרישות לרכישת המקצוע חייבות להיות מורכבות, רציניות ותואמות תפקיד חשוב זה.

"הטענה שלפיה הלשכה פועלת כגילדה היא אינטרסנטית, מטעה ופופוליסטית. הלשכה היוותה כל השנים ארגון מקצועי פתוח, אולי יותר מכל ארגון אחר, לקבלת חברים חדשים לשירותיו. עובדה זו ניכרת במספר עורכי הדין הפועלים כיום בישראל, שיא עולמי ללא תקדים וללא תחרות בעולם.

"כבר כיום יש עורך דין אחד מתוך כ-160 איש באוכלוסיית המדינה. התוצאה הזו היא שערורייתית למקצוע. כאשר המספר הוא רב, יש לכך בהכרח השפעה על רמתו ואיכותו של המקצוע, ויש להתמודד עם התפיסה שלא כל אדם שרכש השכלה משפטית צריך להיות עורך דין.

"התדרדרות הרמה המקצועית של עורכי הדין היא עובדה קיימת, שאין עליה מחלוקת מצדם של כל הגורמים המעורבים, סטודנטים באוניברסיטאות, דיקני בתי-ספר למשפטים, עורכי דין, שופטים, שר המשפטים וחברי כנסת, ולכן יזמה הלשכה רפורמה מקיפה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות