להחזיר את הילד הפגום

ההורים הבהירו כי שנאתם לילד כה עזה, עד כי יש חשש ממשי לחייו אם לא יוצא מחזקתם

"בחרתי לייחד מספר מילים בשל התמורות המתחוללות במבנה המשפחה, עלייה במספר המשפחות המתגרשות וריבוי הבקשות לביטול צו אימוץ המוגשות בצד הגירושים וכחלק מהליך הגירושים" - בהתבטאות מפתיעה זאת פתח בית המשפט לענייני משפחה בחיפה את החלק הדיוני של פסק דינו מהשבוע שעבר, בתביעה לביטול צו אימוץ שהונחה בפניו.

כשנחקק סעיף 19 לחוק האימוץ, המאפשר לבית המשפט בישראל לבטל צו אימוץ, ראה המחוקק לנגד עיניו מקרים בהם ההורים הביולוגיים מבקשים את ביטול האימוץ כדי לקבל את ילדיהם חזרה לידיהם.

התופעה החדשה והמטרידה אליה בית המשפט מכוון היא ריבוי בקשות לשימוש בסעיף הביטול המוגשות דווקא על-ידי ההורה המאמץ, המבקש "להזדכות" על הילד המאומץ, או אפילו על-ידי המאומץ עצמו, המבקש למחוק זכר להליך אשר יצר קשר בינו לבין הוריו המאמצים.

השאלה האם כלל ראוי לעשות שימוש בסעיף המאפשר את ביטול האימוץ לבקשת המאמצים שנויה במחלוקת, שכן יש בכך כדי לחתור תחת לב-ליבו של מהות האימוץ, היא הפיכת ילד מאומץ לשווה-ערך לילד ביולוגי.

גם ילד ביולוגי לא מגיע עם תעודת ביטוח, הוא עלול לגדול לאדם שאינו מסב נחת להוריו ואף גורם להם אכזבה או שברון-לב, אך כשם שאין בנמצא הליך המאפשר להם להחזירו כמוצר פגום - אין מקום לאפשר זאת גם עבור ילד מאומץ.

ואכן, שיטות משפט רבות אינן מאפשרות כלל ביטול של הליך אימוץ, או לפחות מגבילות את הזמן בו ניתן לעתור לביטול.

גם בתי המשפט בישראל עושים שימוש מועט מאד באפשרות לבטל אימוץ ונעתרים לבקשות אלה במקרים נדירים ביותר. כך, למשל, בשנת 1983 בית המשפט המחוזי בנצרת דן בבקשה לביטול אימוץ שהוגשה על-ידי אדם, אשר נישא לאישה גרושה ואימץ את בנה מנישואיה הקודמים. בחלוף 4 שנים הנישואים עלו על שרטון, והבעל ביקש להתגרש הן מהאישה והן מבנה, ולפיכך הגיש תביעת גירושים וכן תביעה לביטול צו האימוץ.

תגובתו הנזעמת של בית המשפט בדחותו את הבקשה היתה כי ילד מאומץ אינו כדור משחק שזורקים אותו הלוך ושוב, וכעיקרון בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול אימוץ רק במקרים נדירים ביותר בהם ביטול האימוץ הוא מטובתו של הילד.

קשה מאד למצוא מקרים שבהם ביטול אימוץ ישרת את טובתו של הילד, שכן ביטול האימוץ גורר אחריו הן את ביטול חבות המאמץ במזונות כלפיו והן את נישולו כיורש של המאמץ, אך בשנת 1990 זוג הורים מאמצים סברו כי הם מצאו את התשובה. ההורים אימצו ילד שסבל מפגם מוחי וראו בטיפוחו פרויקט חיים ואתגר, אך למרבה הצער השקעתם המרובה בילד לא הניבה את התוצאות להם קיוו, שכן למרות מאמציהם הילד לא הגיע להשגים מספקים בעיניהם, והם מאסו לגמרי בילד.

למרבה הציניות, כדי לשכנע את בית המשפט כי ביטול האימוץ הוא מטובתו של הילד, הבהירו ההורים לכאורה כי שנאתם לילד היא כה עזה, עד כי יש חשש ממשי לחייו מידיהם אם בית המשפט לא ידאג להגן עליו מפניהם. עוד הסבירו המאמצים לבית המשפט כי ביטול האמיץ לא יפגע כלכלית בילד, שכן ממילא במימון צרכיו נושאים שירותי הרווחה, ומירושתם הם ממילא דאגו כבר לנשלו באמצעות צוואה.

גם במקרה קיצוני זה בית המשפט העליון לא נעתר לבקשתם של המאמצים והותיר את צו האימוץ על כנו, על אף שברור כי האימוץ במקרה זה ייוותר על הנייר בלבד.

המקרים בהם בית המשפט נעתר לבקשות לביטול אימוץ הם כאשר המאומץ כבגיר ביקש זאת, ההורים המאמצים הסכימו לבקשה, ובית המשפט השתכנע כי ביטול האימוץ ייטיב עם המאומץ.

כך, בית המשפט נענה בעבר לבקשתו של מאומץ בגיר אשר חזר לחיק משפחתו הביולוגית, ונענה לכך שוב גם בשבוע שעבר כשהשתכנע ברצונו הכן של המבקש להשתחרר מאימוצו על-ידי בעלה השני של אימו, עימו לא קיים מעולם יחסי אב ובן, ולשוב לזהותו המקורית כבנו של אביו הביולוגי.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה