"הרשת החברתית" או "נאום המלך" - מי יזכה באוסקר?

וגם: ההימור של כריסטופר נולאן, האובססיה של מארק וולברג, השכר של כריסטיאן בייל, הקמפיין למען חוויאר ברדם, הציפורניים של מליסה ליאו וההיפראקטיביות של ג'יימס פרנקו

והאוסקר הולך ל...

שני סרטים מתנשפים עכשיו על קו הגמר של האוסקר, מחכים לפתיחת המעטפה: "נאום המלך" ו"הרשת החברתית". אחד משניהם עתיד לקחת את התחרות, ובדרך גם לומר משהו על תפקידה התרבותי של אמנות הקולנוע. שני הסרטים נחשפו בסתיו האחרון. "נאום המלך", שלא התקבל לפסטיבל קאן ולפסטיבל ונציה, הוקרן בפסטיבל טלורייד האמריקני בתחילת ספטמבר, והרשת החברתית פתח את פסטיבל ניו-יורק בסוף אותו חודש.

כבר בנקודת הזינוק אפשר היה להצביע על ההבדלים המהותיים בין שני הסרטים. בניו-יורק הוקרן הסרט החשוב, זה שהגיבור שלו לא ממש זוכה לקתרזיס של שינוי או גאולה, סרט שעוסק בתמות מיתולוגיות ממש, אבל עושה זאת בכלים הכי עדכניים. לא במקרה הושווה הסרט ל"אזרח קיין". לעומתו, "נאום המלך" הוא סרט אוסקרים נוסחתי להפליא: סרט ביוגרפי, על רקע מלחמת העולם השנייה, שגיבורו צריך להתגבר על מגבלה פיזית בעזרת חברות חוצת מעמדות. אין יותר אוסקר מזה.

הרשת החברתית נפתח ב-1 באוקטובר על-פני 2,701 מסכים (מה שנחשב להפצה בינונית עד רחבה), ובסוף השבוע הראשון שלו רשם ממוצע של 8,100 דולר למסך, שזה מצוין. גם הביקורות היו מעולות. "נאום המלך", לעומת זאת, בחר באסטרטגיית הפצה שונה, ונפתח בסוף נובמבר רק ב-4 בתי-קולנוע. את סוף השבוע הראשון הוא גמר עם ממוצע של 88 אלף דולר למסך ועם ביקורות טובות, חוץ מזו ב"ניו-יורק טיימס" שלעגה למתקתקות שלו אבל הודתה שהוא עובד היטב על הקהל. בסופו של דבר שני הסרטים חצו את קו 200 מיליון הדולר ברחבי העולם.

ואז החלה עונת הפרסים. ראשונים הגיעו, כמו בכל שנה, המבקרים, ואלה בחרו פה-אחד ב"הרשת החברתית" לסרט של השנה. לרגע זה נראה כאילו זו הולכת להיות שנה עם זוכה ודאי. אולי יזרקו לנאום המלך איזו עצם ניחומים על משחקו של קולין פירת', אבל פרס התסריט, הבימוי והסרט נראו מובטחים לרשת החברתית. אלא שאז הגיע תורן של הגילדות לחלק פרסים. אלה האיגודים של אנשי המקצוע (שחקנים, תסריטאים, בימאים, מפיקים), האנשים שמרכיבים בסופו של דבר את האקדמיה האמריקנית לקולנוע. והפתעה: גילדה אחרי גילדה בחרה בנאום המלך כסרט שלה.

הפיצול הזה עורר דיון שניסה לפענח איך זה שהסרט שמאיר את רוח הזמן בצורה כל-כך מלאת השראה הולך להפסיד לסרט שבאותה מידה היה יכול להיעשות ב-1993? מה זה אומר על תפקידו של הקולנוע? האם תפקיד הקולנוע לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו למשך שעה וחצי, או אמור לעזור לנו להבין טוב יותר מי אנחנו, במחיר יציאה מהסרט בלי חיוך עולץ על השפתיים? האם האקדמיה אמורה לדחוף את יוצריה למחוזות חדשים ומאתגרים, או מוטב לה להישען על הנוסחאות הישנות שכבר הוכיחו את עצמן? התשובה תגיע אור ליום שני הקרוב.

הרשת החברתית / צילום : יחצ
 הרשת החברתית / צילום : יחצ


קרב המפיקים הגדול

למאבק בין רשת חברתית לבין "נאום המלך" יש גם פנים. מאחורי שני הסרטים עומדים שני המפיקים הדומיננטיים ביותר בתעשיית הקולנוע, שזו לא הפעם הראשונה שבה הם עולים לזירת ההתקוטטות: הארווי וויינסטין (נאום המלך), מי שהיה ממייסדי חברת מירמקס המנוחה ויודע לקחת סרטים קטנים וסנטימנטליים ולשווק אותם לטבורו של המיינסטרים; וסקוט רודין (רשת חברתית ו"אומץ אמיתי" של האחים כהן), מי שנחשב למפיק המתוחכם של השנים האחרונות; זה שמצליח להפיק סרטים מאתגרים שאינם מבריחים את הקהל.

סיבוב הקרבות הקודם בין השניים נערך לפני שנתיים, כשכל אחד מהם התבצר מאחורי הופעה אחרת של קייט ווינסלט. רודין דחף את ווינסלט של "חלון פנורמי", וויינסטין הלך על ווינסלט של "נער קריאה". האמת היא שזה לא היה אמור לקרות. נער קריאה, שוויינסטין ורודין בעצם הפיקו יחד, היה אמור לצאת ב-2009 בכלל, אלא שלקראת סוף העבודה עליו החליט וויינסטין להקדים את מועד היציאה ל-2008. רודין מחה. וויינסטין רקע ברגלו. רודין משך את שמו מרשימת מפיקי הסרט. וויינסטין הוציא את הסרט בזמן שהתחשק לו.

התוצאה הייתה עגומה: לא רק שהאקדמיה התעלמה מהופעתה של ווינסלט בחלון פנורמי וכלל לא העניקה לה מועמדות, וויינסטין הקוסם גם הצליח להבריג את נער קריאה לרשימת 5 הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב. זו לא הפעם הראשונה, אומרים מתנגדיו, שיכולות השיווק של וויינסטין מצליחות לקדם סרט בינוני לחמישייה הסופית ואפילו לפרס הגדול. אחרת מה עושים שם סרטים שאף אחד לא זוכר, כמו "הפצוע האנגלי" או "שייקספיר מאוהב". האיש יודע את העבודה, על זה אין ויכוח. השאלה היא אם הוא יחזור על אותו תרגיל גם באוסקר 2011?

הקהל נשאר אדיש

בעשור האחרון התאפיינו רבות מהבחירות של האקדמיה לקולנוע בארומה מהזן האלטרנטיבי: כל מיני סרטי קצה של האחים כהן או של פול תומאס אנדרסון ופחות מדי "טיטאניק". הכיוון הזה אולי גורם לחברי האקדמיה להרגיש טוב עם עצמם, אבל משאיר את הצופים בבית אדישים. במקום תחרות עסיסית וטעונה בין סרטים שאהבו או שנאו, מתקיימת תחרות בין חמישה סרטים שהיו להיט ענק באנג'ליקה, מקום מושבם של ניו-יורקים שיכורי אנינות.

פתרון אפשרי לבעיה אותר כבר בשנה שעברה, כשהאקדמיה החליטה להעלות לגמר הקטגוריה היוקרתית ביותר לא 5, אלא 10 סרטים, מתוך תקווה שלרשימה של 10 יצליחו להיכנס גם שוברי הקופות הגדולים שיהפכו את המון הצופים למעורבים בטקס. האם זה עובד? מצד אחד, בזכות הרחבת הקטגוריה אפשר למצוא ברשימה הסופית סרטים פופולריים כמו "צעצוע של סיפור 3" ו"התחלה", שספק אם היו מוצאים מקום ברשימה של חמישה. מצד שני, מתלוננים רבים, המהלך בעיקר תרם להוזלת מעמדם של המועמדים לסרט הטוב ביותר. מצד שלישי, איך זה שבשנה שעברה, ולמרות הרפורמה במבנה המועמדויות, הביס "מטען הכאב", אולי הסרט הכי פחות רווחי בתולדות זוכי האוסקר, את "אווטאר", הסרט הרווחי בכל הזמנים, והשאיר את הצופה הממוצע עם סימן שאלה גדול ביחס לשיקול דעתם של המצביעים?

המלחמה בפיקסאר

היום כולם כבר יודעים שעלילת "צעצוע של סיפור 3" מסתיימת בסוף טוב, אבל לא תמיד זה היה ברור. אי-שם בסביבות 2004 עמד "צעצוע של סיפור 3" בצומת דרכים שבקלות היה יכול להביא אותו לסוף אחר לגמרי. הכול קשור ליחסים המורכבים בין פיקסאר, מפיקת סרטי האנימציה הטובים בעולם, לאולפני דיסני, שחברה לפיקסאר כמפיצה עוד ב-1991. הזיווג הזה עבד נהדר ב"צעצוע של סיפור" הראשון (1995) והשני (1999) ובעוד סרטים רבים וטובים. אבל ב-2004 סטיב ג'ובס, בעל הבית של פיקסאר, החליט שאחרי שורת סרטים שהצליחו בו זמנית לכבוש את לב המבקרים ולגרוף סכומים פרועים בקופות, הגיע הזמן לפתוח את החוזה שלו עם דיסני.

משא ומתן קפוץ שפתיים התנהל בין הצדדים, ובסופו הודיע ג'ובס שהוא מתכוון לחפש לו שותפים חדשים. מנכ"ל דיסני דאז, מייקל אייזנר, הזכיר לו בתגובה שדיסני מחזיקה בזכויות על הדמויות מסרטי פיקסאר, כמו גם בזכות להפיק סרטי המשך עם או בלי פיקסאר.

אייזנר לא רק איים. באותה שנה החלה דיסני לפתח את "צעצוע של סיפור 3", שעלילתו לקחה את "באז" לארץ הולדתו, שם הוחלט להוריד אותו מהמדפים בגלל פגם בייצור. אלא שכמו במערכה שלישית של סרט פיקסאר טיפוסי, ההפקה נבלמה כשבינואר 2006 רכשה דיסני את פיקסאר, והפכה את שני קודקודי פיקסאר הוותיקים, ג'ון לסטר ואדווין קטמל, למנהלי האנימציה של דיסני. אלה מיהרו לגנוז את גרסת דיסני לצעצוע של סיפור 3, והחלו בפיתוח סרט המשך משלהם.

התוצאה סיפקה למקימי פיקסאר סגירת מעגל הוליוודית ממש: "צעצוע של סיפור 3" הוא לא רק הסרט הרווחי ביותר של השנה בארצות-הברית, אלא גם סרט האנימציה הרווחי ביותר נקודה; והראשון בז'אנר שחצה את קו מיליארד הדולר הכנסות, מה שממקם אותו במקום החמישי ברשימת הסרטים המכניסים ביותר בעולם אי-פעם.

ולבסוף, אות הכבוד האמיתי: מועמדות לאוסקר. ולא רק בקטגוריית סרטי האנימציה, שאותה ייקח בהליכה, אלא בקטגוריה של הגדולים; מועמדות שניתנה רק לשני סרטי אנימציה לפניו ("למעלה" ו"היפה והחיה").

צעצוע של סיפור / צילום : יחצ
 צעצוע של סיפור / צילום : יחצ

האינטואיציה של נולאן

כריסטופר נולאן סגר את הפקת "האביר האפל" (2008) עם הפנטזיה שכל במאי מייחל לה: צ'ק פתוח מהאחים וורנר והבטחה שיפיקו לו כל מה שיבקש. יש מי שטוען כי בלי ההבטחה הזו בחיים הוא לא היה מצליח לשכנע אולפן לתת לו 160 מיליון דולר בשביל לביים סרט על אנשים שחודרים לחלומות של אחרים ועושים שם בלגן, רק כדי לגלות שהם חולמים שהם חודרים לחלומות של אחרים שעושים שם בלגן, וחוזר חלילה.

אבל "התחלה" עלה על המסכים באמצע יולי וסגר קופה על 823 מיליון דולר הכנסות ברחבי העולם; וזאת מבלי שנולאן נכנע לצו האופנה שכבש את הוליווד של אחרי "אווטאר", שהביא מגוון סרטים שהופקו קודם (כמו "נרניה" או "מסעות גוליבר") להמיר בדיעבד את הטכנולוגיה שלהן לתלת-ממד. נולאן התבצר בעמדתו שאם לא מצלמים סרט מלכתחילה בתלת-ממד, זה לא שייך לנפח אותו לאחר מעשה; עיקרון שהיום, אחרי שכל הסרטים שהומרו לתלת-ממד נכשלו בקופות, הוכר לא רק כאינטואיציה גדושת יושרה אלא גם משתלמת.

מנחה ללא הפסקה

הנה הספק מעורר ענווה: הוא הוציא ספר סיפורים קצרים. הוא גמר תואר שני בכתיבה יוצרת, וגם שוקל דוקטורט באוניברסיטת ייל. הוא פתח תערוכה מציוריו בניו-יורק. הוא נתן הופעת אורח קורעת מצחוק בתפקיד עצמו אבל עם פטיש לבובה יפנית מתנפחת העונה לשם קומיקו ב"רוק 30". הוא מועמד לאוסקר על תפקידו האינטנסיבי ב"127 שעות", אה, והוא גם מנחה את הטקס לצד אן האתוויי. קבלו את ג'יימס פרנקו, הטאלנט חסר המנוחה שכבר חודשיים עובד על הפאנץ' שיגניב בלקוניות אחרי שיפסיד לקולין פירת'.

מארק וולברג פייטר

בעונה הרביעית של "הפמליה", סדרת הטלוויזיה של HBO בהשראת סיפור חייו של מארק וולברג (וגם מופקת על-ידו), מצליח סוף-סוף וינסנט צ'ייס להוציא לדרך את פרויקט התשוקה שלו "מדיין", אחרי אין-ספור מאבקים ותהפוכות. אלא שמדיין נכשל בכל קנה מידה, וגורר אחריו את הקריירה המבטיחה של צ'ייס. "פייטר" הוא המדיין של מארק וולברג, אלא שלסרט שלו יש סוף טוב. יותר.

פייטר, המגולל את סיפורם האמיתי של צמד האחים וורד בסצנת האגרוף של שנות ה-80, יצא לדרך לפני שנים רבות מאולפני פרמאונט. הם גייסו את מארק וולברג, שנשבה בקסמו של הסיפור והחליט לצלם אותו בכל מחיר. על הבימוי הופקד דארן ארונופסקי, ולתפקיד האח הגדול והנרקומן לוהק בראד פיט. אבל שכתוב רדף שכתוב, והתסריט לא הגיע לנקודת ההפקה. בינתיים ביים ארונופסקי את "המתאבק" עם מיקי רורק והחליט לוותר על פייטר (ולהתפנות ל"ברבור שחור"). גם בראד פיט הפנה את גבו לפרויקט. רק וולברג דבק בו בנחישות אין קץ.

בנקודה זו גם פרמאונט החליטו שזה לא בשבילם. במקומם נכנסה לתמונה חברת רלטיביטי, בניהולו של ראיין קאבנו (ע"ע בהמשך), שהתלהבה מהסיפור אבל טענה גם היא שהוא אפל מדי וזקוק לשכתוב נוסף. הם הצמידו לפרויקט במאי חדש, דיוויד או. ראסל, שכבר עבד בעבר עם וולברג ("3 מלכים"). ראסל עמל על השכתוב, על אף שלא קיבל על כך קרדיט, וגם סייע באיתור שחקן חלופי לפיט: כריסטיאן בייל. הפרויקט, שהוערך בפרמאונט בעלות של 50 מיליון דולר, יצא לדרך עם תקציב של 25 מיליון ועם 33 ימי צילום בלבד.

בישורת האחרונה הבינה פרמאונט שפייטר יצא בכלל לא רע, וחזרה לתמונה כמפיצה של הסרט. כתוצאה מכך, שני המפיקים המקוריים של הפרויקט קיבלו קרדיט כמפיקי הסרט לצד מארק וולברג (שנעדר מקטגוריית השחקן הטוב ביותר, ולא בצדק). גילדת המפיקים סירבה להוסיף שם רביעי לחבורה, וכך יצא שראיין קאבנו נשאר בחוץ. הוא מפצה את עצמו בהכנסות הסרט: כמעט 105 מיליון דולר ברחבי העולם.

האלגוריתם המנצח של ראיין קאבנו

בגיל 22 פתח קאבנו קרן הון סיכון. בגיל 26 היא נסגרה והשאירה אותו עם ים חובות ועם 5 תביעות משפטיות ממשקיעים, מה שלא עצר את הג'ינג'י המנומש, שמצא לו פרויקט חדש לתעל אליו את האנרגיות שלו: ניעור כלכלת הוליווד על-ידי שינוי שיטת מימון הסרטים. בדרך רכש לעצמו קאבנו המוני מעריצים, וגם לא פחות שונאים. היום, כשהוא בן 36, הוא יכול לזקוף לזכותו לא רק את המועמדות של פייטר לפרס הסרט הטוב ביותר, אלא גם גיוס של 8 מיליארד דולר ממשקיעים פרטיים לטובת הפקת סרטים.

ליד האולפנים עבי הבשר הקים קאבנו ב-2005 את חברת רלטיביטי הדינמית. בתחילת הדרך הייתה רליטיביטי בעיקר צינור כספים שדרכו זרמו המיליונים מוול סטריט לאולפני הוליווד, כשבין לבין מקפיד קאבנו לחתוך לעצמו עמלת תיווך נאה. בהמשך צללה רלטיביטי עמוק יותר, וגם החלה לקבל אחוזים מהבעלות על הסרטים ואפילו להפיק בעצמה. לזכותה רשומים להיטים קופתיים כמו "ג'והן היקר" (תקציב: 25 מיליון דולר; הכנסות: 115 מיליון), וגם סרטי פרסים מכובדים יותר, כמו "כפרה".

איך הוא עושה את זה? הוא מקפיד שלא להיגרר לפרויקטים יקרים מדי. פייטר הוא דוגמה קלאסית. על-פי דיווחים, כריסטיאן בייל שוכנע להופיע בסרט תמורת 250 אלף דולר בלבד. אפשר לנחש שנאום השכנוע שלו כלל את ההבטחה לתפקיד אוסקרים קלאסי, מה שהתברר כנכון. קאבנו מצליח לשכנע כוכבים לוותר על המיליונים גם תמורת אחוזים מהסרט. כך עשה, לדוגמה, בסרט של ג'ים שרידן "אחים", שאליו לוהקו טובי מקגוואייר ונטלי פורטמן במחיר מבצע. קאבנו עצמו טוען שפשוט יש לו אלגוריתם לבחינת סיכויים וסיכונים, שעוקר את אלמנט הניחוש מהשקעה בתעשיית הסרטים.

הקמפיין למען חאווייר ברדם

"ביוטיפול" היה אמור להיות הסרט שייקח את האוסקר הזר בהליכה. הוא מעוטר בבמאי המקסיקני הכי חם: אלחנדרו גונזלס אינריטו ("בבל"), ובשחקן הזר הכי כובש: חאווייר ברדם. אלא שכבר בתום ההקרנה הראשונה של הסרט בפסטיבל קאן היה ברור שזה לא הולך להיות פשוט. "ביוטיפול" הוא חתיכת סרט מדכא, כך העידו כל מי שצפו בו, והם לא רבים. אפילו מפיץ אמריקני בקושי מצאו לו.

אז איך הוא הגיע למרות כל זה לחמישיית הסרטים הזרים המועמדים לאוסקר? את התשובה אפשר למצוא בקמפיין שארגנו לו החבר'ה. ג'וליה רוברטס, שצילמה עם ברדם את "לאכול, להתפלל, לאהוב", יצאה בקריאה רשמית לכבד את הפרטנר שלה באוסקר עבור משחקו בביוטיפול. וזה עבד. גם שון פן התפנה מענייני שיקום האיטי והתגייס לטובת הסרט והכוכב שלו, כשארגן הקרנה של "ביוטיפול" עבור גילדת השחקנים, וגם התנדב להנחות את שלב השאלות באירוע. הבמאי מייקל מאן התנדב, מצדו, לקיים אירוע דומה בגילדת הבמאים, ואחרי שהבמאי הגרמני ורנר הרצוג ראה והתאהב, הבטיח לארח ערב שאלות ותשובות עם אינריטו עצמו.

והקמפיין של מליסה ליאו

קמפיין קצת יותר שנוי במחלוקת הוא זה של מליסה ליאו, שמגלמת בפייטר את האימא של וולברג ובייל, תפקיד שזיכה אותה כבר בגלובוס הזהב לשחקנית משנה ובמועמדות ראשונה בחייה לאוסקר. ליאו כבר לא ילדה, למעשה היא כבר חצתה לאחרונה את גיל 50, דבר שניכר היטב בהופעתה המצוינת בפייטר.

זו אולי הסיבה לכך שליאו החליטה לא להסתפק בקמפיין אוסקרים מקובל ופצחה בקמפיין עצמי משלה ובמימונה. ליאו הסבירה שלמרות כל הבאזז החיובי והפרסים, עדיין לא מציעים לה להופיע על שערי מגזינים, ולא מחזיקים ממנה שחקנית קופתית. השבועות שלפני טקס האוסקר הם חלון הזדמנויות צר לקידום עצמי, היא הבינה. אם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה. אז היא הציפה את המצביעים ואת העיתונות של תעשיית הקולנוע במודעות שבהן במקום תמונת האימא האירית המוזנחת וקשת היום היא מופיעה בשמלת נצנצים עטורת פרווה, מחשוף עמוק ואיפור מוקפד. רמז למלהקים, שבארסנל שלה גם פוטנציאל סקסי בשל. הכותרת של המודעות היא: "לשיפוטכם. אף מילה על פייטר".

בהתחלה הוליווד נאלמה דום. זה נורא לא אלגנטי לקדם את עצמך, צקצקו הטהרנים. ובכלל, מה זה קשור לתפקיד שעשתה בסרט? המועמדות, כדאי להזכיר, היא עבור תפקיד מסוים, לא לשחקן באשר הוא. מפה לאוזן הוגנבה השמועה שקמפיין השיווק העצמי של ליאו הפך לחרב פיפיות. אבל עוד בטרם נזרקה ליאו לכלבים, החל נחשול מתחרה של טענות לקבוע שרק הוליווד המיזוגינית מסוגלת ללכלך כך על שחקנית ותיקה ונאמנה, שעמלה כל חייה להגיע לנקודה שבה תוכל סוף-סוף לשבור את תקרת הזכוכית של תפקידי המשנה האיכותיים ולקבל קצת תשומת לב. רדו לה מהגב, קראו אוהדיה של ליאו. מגיע לה אוסקר, או למצער תפקיד ראשי בסרט הבא.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988