הנרי דוד | שחקן

בגיל 32, כשרוב בני גילו מפתחים חרדות מהתבגרות ומהגיל, מחכה הנרי דוד בקוצר רוח להחלפת הקידומת הבאה, כמו לגאולה רוחנית. כשאני מנסה להבין למה, הבחור היפה הזה, שכולו קונפליקטים פנימיים מפותלים, תוקע בי עיניים כחולות, ממיסות, שבקלות היו יכולות להפוך אותו לשובר לבבות מרוויח, אם רק היה רוצה בזה, והוא ממש לא. כל מה שמריח סלבריטאיות ופפראצי עושה לו אלרגיה, ובזוהר הוא מוכן להתעסק רק כשהוא כרוך בכריכה קשה.

"במשך כל השנים האלה ניסיתי לקשור את עצמי לסביבה כדי שלא אשאר אדיש אליה והצלחתי", הוא אומר. "אני חושב שאם לא הייתי מקים משפחה משלי, לא היה באמת אכפת לי מה קורה. נראה לי שבגיל 40 כל הסתירות הפנימיות שלי ימצאו את הבלנס".

על איזה בלנס בדיוק הוא מדבר? לא ברור. דוד הוא אניגמה, או לפחות מציג את עצמו ככזה. קשה לתפוס למה הוא מתעקש להקשות על עצמו את החיים ולסחוב על הכתפיים אידיאולוגיות כבדות משקל, שעלולות לחבל בקריירה שלו.

"נולדתי מבוגר", הוא מנמק את הכובד הקיומי. "מאז שאני זוכר את עצמי היו לי דעות על החברה, על ההתנהלות של החיים. אפילו הייתה תקופה כשהייתי בן 14, ששקלתי ברצינות לעבור לחיות במנזר, כי בעולם שחוויתי אז לא היה פתרון לשום דבר, לא הייתה נקודה של השלמה והרמוניה ואני רציתי לרכוש אותה, או למצוא אותה, ולהביא אותה לעולם".

אפשר למצוא נקודה הרמונית?

"הרמוניה לא מצאתי. מצאתי הרבה יותר דעות. מבחינת ההרמוניה הפנימית, העובדה שיש לי ילד, רק מקשה על השלווה הנפשית, כי אני יודע שהוא יהיה חלק מהחברה ואני צריך לזרוק אותו לחברה כל-כך עוינת. החברה שבה אנחנו חיים מאוד לא צודקת ומאוד לא מתחשבת באנשים שאין להם. באיזשהו אופן אני מזדהה, או מצליח להזדהות, עם אנשים שלא מוצאים את מקומם ואת המרגוע שלהם, את שלמות הנפש".

"דון ז'ואן", ההצגה שבה אתה משתתף בתיאטרון גשר, הוא כזה.

"גם המלט. אני מתחבר למאבק הסיזיפי שלהם לפעול על העולם החיצוני, שמתייחס אליהם כמו למשוגעים. הם לא לוקחים את נורמות המוסר המקובלות כ'גייד ליינס' שלהם".

חוסר השקט הוא שגרם לך לעזוב את הלימודים בניסן נתיב אחרי שנתיים?

"אחרי שעזבתי, אמרתי שלא אתעסק יותר במקצוע הזה. היה לי קונפליקט בבית הספר בין מה שחשבתי שהוא עולם המשחק, למה שמצאתי שהוא באמת".

מוזר לשמוע משפט כזה מבן של שני שחקנים.

"זה כנראה קרה בגלל שגדלתי על סרטים הוליוודיים. לא הבנתי כמה שזה מאוד מסובך וקשה. רציתי להתעסק בפסיכולוגיה, בטבע האדם. נראה לי שטחי לשחק בלי להבין את טבע האדם לעומק".

לא סמכת על האינטואיציות שלך?

"לא. האינטואיציות שלי מוגבלות".

ואז החלטת לעבוד בשיפוצים.

"כי זה משחרר את הראש. לקחתי שיעורים פרטיים אצל מורים לפסיכולוגיה. למדתי כמה שיכולתי".

ומה החזיר אותך למשחק?

"זה היה בלית ברירה".

בגלל הכסף?

"אם הייתי רוצה כסף, הייתי צריך להיוולד להורים אחרים. כבר אז היו לי דעות אנטי קפיטליסטיות. אני לא מתחבר ללחם והשעשועים שהקהל רוצה לראות. הבנתי שהמבחר שמתוכו אצטרך לבחור את התפקידים שלי יהיה מאוד מוגבל".

אז למה לא התחלת ליזום פרויקטים איכותיים שמעניינים אותך?

"למה? למי? מי יבוא לראות? כמו שעם ראוי למנהיגים שלו, הוא כנראה ראוי להצגות שהוא רואה. אין מקום לאוונגרד. הדרמות שיש בטלוויזיה, מבחינה אידיאולוגית, גורמות לאנשים לבהות במסך וזהו".

ברוסיה זה אחרת?

"אותו הדבר. אני לא סובל את הפלצנות הזאת".

איזו פלצנות?

"שאנשים עושים מתיאטרון כזה שואו-אוף. הייתי רוצה שהיחס כלפי האמנות יהיה שונה; שלא ילכו לראות אמנות כמותרות, 'יש לי מנוי לקאמרי, להבימה, לגשר'. הייתי רוצה שיהיה לה תפקיד יותר חשוב בעיצוב רוח האדם ולא רק בידור. שתניע דברים".

למה אתה לא מניע דברים?

"אני לא מוצא את הכוח".

אתה מתייחס לתיאטרון ולטלוויזיה כמקשה אחת, אבל לא הכול בידור. חנוך לוין, למשל, הניע מהלכים בחברה, ועדיין מניע אחרי מותו.

"הוא פעל בחברה מסוימת וההנעה שלו הייתה מוגבלת. אני לא מוצא טעם לקפוץ מעל הפופיק שלי".

ואתה עדיין מקטר.

"אני מחכה לרגע הנכון. כבעל משפחה, כאדם שקשור למציאות הזאת ולכבלי העולם, שמשחק בתיאטרון ובטלוויזיה, אני כרגע עוסק בא מנות, במקצוע. זאת לא הדרך שבה אני רואה את המימוש שלי כאיש ציבור".

אז מה המימוש, פוליטיקה?

"איכס. מה פתאום. זה תחום שאי-אפשר לפעול בו, אלא להתאים את עצמך לזרמים קיימים. מצד שני, אני לא רואה הרבה מקום לאנשי רוח ודעה. האמריקן איידול זה המיינסטרים. אני לא רוצה להישאר במקום של אלה שזורקים מילים".

איך אתה מנווט את עצמך בעולם כזה?

"אני צובר לחץ פנימי, עד שזה יתפוצץ. זה יקרה ברגע שלא אוכל לקבל יותר את המצב כמו שהוא, אז אני אעשה משהו. אני מקווה שלא אשאר סתם ממורמר ב-20% מההוויה שלי".

20% של מרמור זה מעט.

"אני משקר, כמובן".

זה הופך את הבחירות בקריירה לבלתי אפשריות.

"יש דברים שלא אוכל לעשות בשום-אופן. בכל-זאת, אני לא סנדלר".

את הטלנובלה "נשות הטייסים", דווקא עשית.

"בהתחלה אמרתי לא, ואחר-כך כן".

זה נחשב לז'אנר הכי נמוך.

"אני מסכים איתך מצד אחד, ומהצד השני, בשביל לקרוא למשהו נמוך, צריך להיות משהו גבוה להשוואה".

ואתה טוען שאין?

"אני אומר שאם מחפשים תו תקן לאיכות, אז אין כזה. לאנשים לא משנה מה הם צורכים - טלנובלות ו'האח הגדול' רואים פרופסורים ומורים".

אולי בורחים לתכנים רדודים, כי המציאות קשה?

"גם לי קשה".

עד כמה הכסף חשוב לך?

"עד שנהייתה לי משפחה זה לא היה חשוב בכלל. ומאז שיש לי ילד ועוד אחד בדרך, נכנסתי למחויבות. אז הכסף חשוב, אבל אני שואף למינימום ההכרחי".

לא תרצה לילד שלך את הכי טוב שיש?

"אין הכי טוב שיש. שאשלח אותו ללמוד באנגליה? הכי חשוב לילד, זה להקנות לו את היכולת לדעת לבחור, לנתח דברים, להבין מה כדאי לו ומה לא. אני נותן לעצמי לעבוד בעבודות שיספקו לי את הדברים הבסיסיים לקיום".

למה לא עבדת בתיאטרון כל-כך הרבה שנים?

"יותר פשוט לי טלוויזיה וקולנוע. זה לתקופה מוגבלת ואז קל יותר לשלוט בי".

אתה לא אוהב את המגע עם הקהל?

"בגיל צעיר יותר לא יכולתי לסבול אנשים".

והיום?

"אני מבין שאני לא יכול להתחמק מהקהל".

הרי גם לסרטים ולסדרות יש קהל.

"אני יודע שבסופו של דבר זאת עבודה על עצמי. היום אני עושה דברים שפעם לא הייתי מסוגל לעשות, כמו תיאטרון".

מה אתה אומר על חוזה קבוע בתיאטרון?

"זה קורץ, כי זה הדבר היחיד במקצוע הזה שיכול לתת הכנסה קבועה. אם לא, אז אקפוץ מהפקה להפקה".

עוד מעט עולה לאקרנים "בוקר טוב מר פידלמן".

"של יוסי מדמוני, שקיבל את פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס".

אתה רואה הרבה סרטים?

"בטלוויזיה. הסדרות יותר מדי מעצבנות אותי. פעם זה היה פורנו מוסווה, והיום ההסוואה הזאת פוחתת".

אתה לומד קבלה אצל הרב מיכאל לייטמן. היא נותנת לך קצת שקט?

"בוודאי שכן. היא מלמדת אותי לחשוב באופן עצמאי ולהבין איפה אני מושפע מהחברה. לא כל אחד צריך את הקבלה, אבל כל מי שרוצה להבין את העולם ואת עצמו, חייב את זה, אחרת הוא נשטף על-ידי אלה שרוצים להתעשר על חשבונו".

והרב לייטמן לא רוצה להתעשר על חשבונך?

"הכסף הוא לא הדבר המרכזי שהוא עושה".

הגשת תוכנית בוקר בערוץ הקבלה שלו.

"כבר לא".

אתה מתחזק?

"בשרירים"?

ביהדות.

"לא".

לפחות כלכלית אתה רגוע?

"לא. מאוד לא. יש תקופות שאין לי שקל. לפני איזו תקופה הייתי צריך לעבוד בשיפוצים כדי שיהיה לי כסף לסיגריות. אני משלם על הבחירות שלי, אבל זה אני".