בעלי ב.ס.ט: "אין לערבים מודעות לגור בבניין 10 קומות"

בגיל 71, ואחרי השתלת כליה בפיליפינים ("בארץ לא האמינו לי שלא שילמתי לבן אדם שרצה לתרום לי"), בדיע טנוס מכיר את מדינת ישראל טוב מכל אדם אחר ■ ולמה דווקא במגזר הערבי הוא לא בונה?

לפני שבדיע טנוס חגג יום הולדת 12, אביו אושפז בבית החולים במצב קשה. המשפחה, דור רביעי בנצרת, כמעט הגיעה עד לפת לחם. האב פרנס את ששת ילדיו בדוחק מעבודה במספרה ובחנות הבגדים הצנועה שהייתה לו, וכשהפסיק בגלל מחלת כליות, הברירה היחידה שעמדה בפני אמו הייתה לפנות אל לשכת הסעד ולקבל עזרה. כבר בגיל הזה גידל טנוס, היום היו"ר והבעלים של ב.ס.ט ייזום ובנייה, כבוד עצמי של מבוגרים. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל קצבה מהמדינה והודיע לאימא שלו שלא תדאג, שהוא יוצא לעבודה.

"זאת הייתה בושה, לא רציתי כסף של טובות", אומר טנוס, איש גדל גוף בן 71, חם בצורה יוצאת דופן ונדיב כמו שרק מי שטיפס בציפורניים, יודע להיות. מאז הצליח הנער העני מנצרת, שבמקום זיכרונות ילדות מתוקים, חווה רגעי אימה של הישרדות, להתחבב על צמרת הכלכלה הישראלית. תשאלו את ציון קינן, ואת גליה מאור ואת מיכאל שטראוס, שהפגינו נוכחות במסיבת הסילבסטר המפורסמת שהוא עורך בכל שנה בנצרת, וגם את לב לבייב ואת דוד עזריאלי, שמשתפים איתו פעולה בלא מעט פרויקטים.

בדיע טנוס / צלם: פוטוס טו גו
 בדיע טנוס / צלם: פוטוס טו גו

נחזור לילדות. כדי להרוויח כסף שיעזור להחזיק את המשפחה, יצק טנוס נרות לכנסייה ופתח מכולת שכונתית בחדר צדדי בבית. "זה היה מין חדר קטנטן. רכב לא היה יכול להגיע לחנות, אז היינו מביאים את הסחורה על חמור. ב-1954 היה שוק גדול לחזירים. כולם גידלו חזירים וגם לנו היה דיר ליד הבית. ככה התגלגלנו מעסק לעסק".

- הצלחת גם להיות ילד? למדת בבית הספר?

"לא הייתה לי ילדות. אני לא זוכר שיצאתי עם חברים או ששיחקתי אחר הצהריים. הייתי דואג לחזור מהר כדי להאכיל את החזירים. לא הייתי הבכור. אחי הבכור, הייתה לו בעיה בריאותית בעין, אז אני הייתי צריך לעבוד בשביל המשפחה. למדתי עד סוף היסודי וזהו. כל הזמן הלכתי עם חברים יותר גדולים ממני בחמש-שש שנים. זאת הייתה הרבה אחריות על כתפיים של ילד, אבל צברתי ניסיון חשוב".

הראש של טנוס עבד כל הזמן. הוא חיפש עבודה מהירה ומשתלמת יותר ואיכשהו התגלגל לבנייה. הוא התחיל כעוזר תפסן של שני בחורים שהכיר, וכשניסה להתקבל לעבודה בסולל בונה בנצרת, גורש כשגילו שהוא בן 16 ושאין לו אישור עבודה. "הלכתי להירשם לאישור עבודה עוד לפני שהייתה לי תעודת זהות", הוא מספר. "שנה וחצי הייתי בסולל בונה. הוציאו אותנו לקורסים לתכנון ואחרי זה עברתי למחלקת הבנייה של השומר הצעיר, והתחלתי לעבוד בקיבוץ דליה. נהניתי לעבוד בקיבוצים. היו שם אנשים טובים. הייתי ישן בדליה וחוזר אחרי שבועיים הביתה. משם שלחו אותנו למשמר העמק, לרמת מנשה, לזורע".

- מנין הדחף להיות עצמאי?

"שמתי לעצמי מטרה: אני לא רוצה להיות חמור לאחרים, אלא רק חמור לעצמי. אחרי שנתיים של עבודה, הייתה לי בעיה בידיים מהמלט, והחלטתי לקחת עבודות לבד. זה היה בשנות ה-60. נכנסתי לשותפות במוצקין עם שני חברים והפסדנו הרבה כסף. הם היו עצלנים ואני הייתי קטן מדי. אבל בגיל 19, כשיש לך לחץ לעזור למשפחה, לא חושבים פעמיים. הולכים על כל דבר ובכל הכוח. היה לי אומץ לקחת סיכון לבד לגמרי והייתה לי גם שיטה. הייתי לוקח עבודות, למשל בניית מרפסת, וישר הייתי מביא חומר ושם אותו שם בבית ולוקח מקדמה כדי שהעבודה תהיה שלי ולא ייקחו מישהו אחר".

"הייתי חבר של רבין"

טנוס הצליח לשרוד, אבל אלה היו שנים קשות, שנות המיתון שלפני מלחמת ששת הימים. הוא בקושי גירד עבודה בקיבוץ מרחביה לפני שפרצה המלחמה, אבל במפתיע, כשזו פרצה, הגיעה גם נקודת הפריצה של הקריירה שלו. "יצא מכרז להקמת שמונה מקלטים במועצה האזורית יזרעאל, 250 אלף לירות", הוא משחזר. "אף אחד לא האמין שאת המכרז הזה יכול לקבל מישהו כמוני, אחד שלא ידוע בשוק. אני לא אשכח את יעקב אגוזי, האחראי על המקלטים במועצה, שנתן לי את הצ'אנס.

"ביקשו ממני להביא ערבות בנקאית, אבל לא היה לי אז אפילו חשבון בנק. אמרתי לו, תביא את השטרות ואני אחתום לך. הוא אמר, תן לי כמה ימים, ואז קרא לי ואמר, תשמע, שאלתי את ח"כ עבד אל-עזיזי זועבי, שהיה סגן שר הבריאות, אם הוא מכיר אותך, ואל-עזיזי אמר שאבא שלך הוא איש מכובד בנצרת ושהוא סומך עליו יותר מאשר על ערבות בנקאית. אבא שלי חתם על השטרות ועד היום הם נשארו שם. לא ביקשתי אותם בחזרה".

אחרי שבנה את שמונת המקלטים, הפך טנוס, ערבי נוצרי, ליקיר קיבוצי העמק. בהמלצת אגוזי ("כשהוא נפטר בכיתי כמו ילד"), קיבל פרויקט במולדת, שכלל בניית מדגרייה ומקלטים בסכום של 600 אלף לירות. הפעם הוא איתר קבלנים שלקחו את העבודה בשבילו, לקח עמלה מקבלני המשנה והעבודה התחילה לזרום. "לקחתי מנהלי עבודה טובים, מהנדס ביצוע. אם את רוצה לספור כמה בניתי בארץ מאז, לא יספיק יום אחד, אולי יומיים".

- העובדה שאתה ערבי הקשתה עליך להתקדם?

"יש אנשים שהיו גזענים, אבל מעט יחסית. התעסקתי עם אנשים ברמה. עבודה שאני צריך להתכופף וישפילו אותי? לא מוכן. כל הרמה של הקיבוצים טובה, וסליחה שאני אומר את זה".

- למה סליחה? רובם אנשי שמאל שמאמינים בדו קיום, לא?

"גם אני שמאלני. הייתי עוזר הרבה למפלגת העבודה. אני לא יכול להתחבר עם קיצוניים. אני אוהב את העם שלי, והדעות שלי שמאלניות. לא מכחיש את זה. החברים שלי הם אירופים. יש עיראקים, מרוקאים, אנשי עסקים, וגם שופטים. הייתי חבר של רבין ז"ל".

- איפה הכרתם?

"דרך יגאל אלון וחבר שלי מולה כהן. היינו בקשר עד שנפטר. הייתי בלוויה בהר הרצל ונכנסתי עד הקבר. את מיקי שטראוס ודב לאוטמן הכרתי דרכו כשהזמין אותנו להשתתף במשלחת למרוקו ב-1995. היינו קרוב לעשרים איש. הכרתי שם גם את משה זנבר, גליה מאור, יולי עופר, עמירם סיוון, ואת רפי אדרי. יש לי קסטה מהחתונה של הבת שלי, שלוש שעות. היו 1,300 מוזמנים בגני נצרת, כל המכובדים בארץ הגיעו.

"לא נעים לי לדבר על עצמי, אבל הצלחתי להתחבר עם אנשים, כי הקשבתי לאבא שלי שאמר שצריך כמה שיותר ללמוד מאנשים. היו לו חושים טובים, הוא לימד אותי ממי צריך להיזהר".

- הסבר.

"אני יכול להבדיל בין שקרן לבין דובר אמת. מי שלא דובר אמת, על הפרצוף שלו אני רואה. לא פעם קרה לי שאמרתי, עם זה אני לא עובד".

- איך קיבלו את ההצלחה שלך בנצרת?

"יש קנאים, אבל הרוב קיבלו את זה טוב ומתגאים מאוד. לא שכחתי אף פעם מאיפה באתי. ישנה קרן נצרת שמשקיעה בעיר, אז נתתי להם את המשרדים שלי, עד שעברו למקום אחר. אני וחברים אחרים תורמים למלגות, וגם לכדורגל ולכדורסל".

שותפות עם דנקנר בורשה

נחזור לשנות ה-70. אחרי שהתמחה בבניית חדרי אוכל ובדירות בקיבוצים, פתח טנוס ב-1972 חברה עצמאית, ואחרי שנה צירף אליו את אחיו סובחי, הס' של ב.ס.ט. השותפות בין האחים נמשכה 36 שנים, שהסתיימו בסכסוך ובחלוקת הפעילות לפני כשלוש שנים. מאמצע שנות ה-70 התחילו האחים טנוס לגשת למכרזים בטבריה ובנצרת כקבלנים מבצעים, ובנו שני בתי ספר גדולים באום אל-פאחם ובסכנין. "בשלב ההוא לא הלכתי על יזמות, כי יזמות זה לא עניין פשוט וצריך כסף, מימון", מסביר טנוס. "הבנקים לא היו פתוחים כמו היום, ורק אחרי שהיה לי כסף שלי, התחלתי לקנות קרקעות בנצרת ובסביבה, כי נשבעתי שאני לא מגיש יותר מכרזים לעיריות".

- למה?

"קשה לקבל מהן כסף אחרי שאתה גומר עבודה, וזה לא משנה אם אתה ערבי או יהודי. עשיתי שיתוף פעולה עם שיכון עובדים, חברה משווקת עם קשרים טובים ומאגר של קרקעות, ואני הייתי הקבלן המבצע. באים, מעריכים את הפרויקט ומתחלקים פיפטי-פיפיטי. בנינו כמעט בכל חיפה, פרויקט ענק בטבריה, בראשון לציון. עד היום אני בשותפות איתם, אפילו שהתחלפו ראשי החברה".

ב-1992 החליט טנוס להתנסות בעבודה בחו"ל. היעד הראשון היה ורשה, בירת פולין. הוא עשה הסכם לבניית 400 יחידות עם שותף, שנעלם עוד לפני שהעסקה יצאה אל הפועל ולימד אותו שיעור חשוב. "משכר הלימוד הזה הרווחנו טוב", אומר טנוס. "קניתי בורשה 35 דונמים והתחלתי לחשוב על שותף עם ניסיון בחו"ל, כי לי לא היה. באתי לאשטרום, ישבתי עם הבעלים, הסברתי להם מה אני מתכנן, הם הסכימו ויצאנו לדרך. הם ביקרו בשטח יחד איתי והתחלנו שותפות. לקחנו מהארץ מנכ"לית שהתחילה לנהל שם את הביזנס.

"היום אני בונה בקנדה. קניתי בניינים, שיפצתי והשכרתי. יש לנו שם שלושה מרכזים רפואיים שהבן שלי מנהל, יחד עם שותף, רופא יהודי מקומי בכיר וידוע. הבן שלי יושב בקנדה ומנהל שם את העסקים כבר יותר משבע שנים. יש לנו גם טיפות חלב. חוץ מזה, יש לי קרקעות ברומניה, בניתי מלון בהונגריה שכבר מכרתי, ואני שותף עם נכסים ובניין של נוחי דנקנר בפרויקט במרכז ורשה".

- אתה טס הרבה?

"הייתי נוסע עד 2006, עד שעברתי את הניתוח. לקנדה טסתי בשנה שעברה. יש לנו כלכלנים שבודקים כל הזמן את העסקים ואנחנו מקבלים דוחות שוטפים דרך האינטרנט".

הניתוח שאליו מתייחס טנוס הוא השתלת כליה. "היה לי תורם", הוא מספר. "באתי לוועדה בארץ ואמרתי שיש מישהו שרוצה לתרום לי כליה, אבל לא האמינו לי שלא שילמתי לבן אדם כסף. זה היה מישהו שעזרתי לו כשהיה בבית הסוהר וכששמע שאני זקוק לכליה, הוא התייצב לתרום. גם בחורה אחת מ'ארומה' בנצרת הייתה מוכנה לעזור לי. אמרו, תחכה בתור. לא מוכנים. ואז החלטתי לנסוע לפיליפינים. שם השתילו לי כליה בלי שאלות, וחזרתי לארץ".

באותה תקופה, פחות או יותר, החלו היחסים בין טנוס לבין אחיו סובחי להתדרדר. טנוס, בדרכו החביבה, מעדיף לא לדבר על אחיו, בוודאי לא דברים רעים. "אח שלי בן אדם טוב", הוא אומר. "קרה מה שקרה, ואני לא רוצה להתייחס יותר לזה". אחרי שהגיעו לפשרה, נשאר בידי בדיע רוב פעילות החברה וסובחי קיבל לידיו חלק מהפעילות ברומניה, בפולין ובנצרת, שמתנהלת בחברה שפתח, ס.ט.ר נדל"ן.

לא בונה בסקטור הערבי

פורטפוליו העסקים של טנוס רחב היקף. אפשר למצוא בו, בין היתר, בעלות על מארבל ארץ, חברה לרכש ולשיווק של שיש ואבן שמתמקדת במכירות לחו"ל ובעסקים במזרח אירופה ובקנדה; שיתופי פעולה עסקיים עם חברות הנדל"ן הגדולות בארץ, כמו קבוצת עזריאלי, מבני תעשיה, גזית גלוב, האחים עופר, ישפרו, גב ים ואפריקה ישראל; והקמת פרויקטים גדולים כמו קניון G בכפר סבא, קניון עזריאלי במודיעין, מגדלי אקרשטיין בהרצליה, הפקולטה למדעי המחשב במרכז הבינתחומי הרצליה, משכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה; וכן מגדלים למגורים כמו סביון פלטיניום וסביון טאואר ברמת גן. למען האמת, מפתיע לגלות שפרט להקמת קניון מותגי האופנה BIG בנצרת, בשיתוף ביג מרכזים ואפריקה ישראל, טנוס לא בנה בשנים האחרונות אף פרויקט במגזר הערבי.

"מה שקורה אצלנו שונה לגמרי ממה שקורה בשוק היהודי", מסביר טנוס. "בנצרת יש משפחות שיש להן קרקע, והן לוקחות קבלן קטן, שבונה להן שלד בלי חומרים טובים. אלה מהמעמד היותר גבוה באים לקבלנים יותר טובים. אבל אין בכלל בנייה מאורגנת. בניתי בנצרת 146 יחידות עם שיכון עובדים, אבל לא הייתה בינינו לבין משרד השיכון התחייבות רכישה, אז הפסדנו הרבה כסף. מאז אני לא מוכן לבנות בסקטור הערבי".

- האם נכונה התפיסה שהערבים מעדיפים לחיות בחמולות?

"אין להם מודעות לגור בבניין של עשר קומות. מקסימום צמודי קרקע בנצרת עילית לצעירים. אין להם המודעות כמו בסקטור היהודי, האמריקאי או הקנדי. יש כאלה שאין להם כסף ואז הם נדחפים אצל ההורים, פותחים עוד שני חדרים. אני, אם תשאלי אותי, לא מוכן להתעסק עם זה. זה לא מביא רווח. לא יהיו בכפרים מגדלים, ואין לי עניין לעקוב אחרי זה בכלל. אל תשכחי, היום אני לא בעניינים. הבן שלי, אליאס, מנהל הכול. אני רק היושב ראש. אני נמצא במשרד, אבל לא מבקר כמעט באתרים, אלא מתמקד ביחסים שלי עם אנשים. יש לי את הניסיון, והילדים באים להתייעץ כשהם צריכים. אני לא נכנס להם לנשמה".

- אחרי הניסיון הלא מוצלח עם אחיך, אתה עדיין מאמין בעירוב של עסקים ומשפחה?

"בהתחלה לאחי ולי היה טוב. מה שכן, אני וסובחי עבדנו בלי הסכם בינינו. עם הילדים עשיתי הסכם מניות טוב-טוב כדי שלא יריבו. אם מישהו רוצה לצאת, הוא חייב למכור את המניות לאחים האחרים. יש לי שלושה בנים ובת".

- אשתך מעורבת בעסק?

"אווה הייתה בעסק תקופה קצרה. לא נעים לי, אבל כל החברים היהודים שלי כל הזמן מדברים על אווה ואווה, כזאת אישה נהדרת היא. אנחנו נשואים כבר ארבעים שנה. היא גידלה את הילדים כמו שצריך, שיהיו צנועים".

- יש לך הרבה חברים מהברנז'ה התל אביבית.

"אני מעורב איתם, אבל בלי כל הדאווין. את יכולה לשאול עליי אנשי עסקים וראשי עיריות. עוזי ורדיזר ושרי אריסון מכירים אותי טוב, אנשי אפריקה ישראל מקבלים אותי כחלק מהם. בכל שנה בסילבסטר, במלון ליד מסעדת דיאנה, יש לי 300 מוזמנים, רובם מהמרכז. אין לי טענות. אני מודה לאל אלף פעם על מה שהשגתי. כל הילדים שלי מחותנים, יש לי שישה נכדים. הבן הבכור, אליאס, גר ברמת גן ועובד במשרדים שלנו ביקום. עוד בן בקנדה, בן בקיסריה והבת גרה לידי בנצרת. כשאני רואה אותם, זה הכול בשבילי. עכשיו שהם יתחילו לעשות כסף ולגדול".

צרו איתנו קשר *5988