"לא היה מתאים מלנדוי לשבת על כס השיפוט במשפט אייכמן"

יום שישי, 15 בדצמבר 1961, אולם "בית העם" בירושלים - שהוסב לאולם משפטים לצורך שמיעת משפטו של הפושע הנאצי, אדולף אייכמן - מלא עד אפס מקום. בשעה 9:18 דקות בדיוק נכנסים 3 השופטים - אב בית הדין משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה - לאולם, קדים קלות לעבר הקהל ותופסים את מקומם בדפי ההיסטוריה.

"אני פותח את הישיבה ה-121 של המשפט", אומר לנדוי בפתח הדיון, ופורס במשך שעה קלה את נימוקי גזר דינו של הפושע הנאצי בקול סמכותי וענייני. לבסוף, בלי לשנות את נימת קולו, הוא מכריז: "בית משפט זה דן את אדולף אייכמן למיתה. זהו גזר הדין".

50 שנה אחרי המשפט ההיסטורי, אתמול (א'), ערב יום השואה, הלך לעולמו אב בית הדין במשפט אייכמן, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, השופט בדימוס משה לנדוי, בגיל 99.

היום (ב'), שעות ספורות לאחר הצפירה ליום השואה והגבורה, לנדוי הובא למנוחות בירושלים. בני משפחתו וחבריו התקשו להתעלם מהסמליות שבמועד פטירתו וקבורתו של השופט, שגזר על אייכמן את עונש המוות היחיד שנגזר אי-פעם בישראל.

"לא היה מתאים ממנו לשבת על כס השיפוט במשפט ההיסטורי הזה", אומר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס אהרן ברק. "לנדוי היה בחירה מצוינת. היה לו ניסיון עצום במשפט פלילי, הוא ידע גרמנית, הייתה לו גישה לכל המקורות והראיות שהוגשו במשפט, והיה לו המזג השיפוטי לנהל משפט מהסוג הזה.

"התנהלותו במשפט עיקרה את ההתנגדות שהייתה לשמיעת משפט אייכמן בארץ. הייתה ביקורת איך שופט בישראל יכול לשפוט את אייכמן, והוא הוכיח בהתנהגותו, באיפוק, בהגינות, בהחלטיות ובעוצמה שלו, שאפשר לנהל משפט מאל"ף עד תי"ו. מבחינה זאת הוא עשה שירות עצום למדינת ישראל".

מהאבות המייסדים

"למרות שבתוך לבו הדברים ששמע במשפט אייכמן אכלו אותו, הוא ישב על הכס בצורה כל-כך מאופקת וממלכתית, שאפיינה אותו לאורך כל שנות השיפוט", נזכר שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב טירקל. "הוא ישב מאופק, בלי להפגין רגשות, ומסר את גזר דין המוות בדומה לכל גזר דין אחר שמסר בכהונתו. אני מקבל עד היום צמרמורת כשאני חושב על השורות האלה, אך הוא הקריא אותן בטון מאופק, שקט ומכובד, בלי לתת רמז לסערת הרוחות שהתחוללה בו. זה היה לנדוי".

לנדוי, מגדולי שופטי ישראל, חתן פרס ישראל בתחום המשפט, ישב על כס השיפוט 40 שנה. הוא נולד בעיר דנציג, כיום בפולין, ב-1912 וב-1933, עם השלמת תואר במשפטים בהצטיינות באוניברסיטת לונדון, עלה ארצה.

ב-1937 הוסמך לנדוי לעסוק בעריכת דין תחת שלטון המנדט הבריטי, התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין של פלסטינה והצטרף למשרד עורכי דין פרטי.

ב-1940, בהיותו בן 29 בלבד, מונה לנדוי לשופט בית-משפט השלום בחיפה; ב-1948 מונה לשופט בבית-המשפט המחוזי בעיר, וב-1953, בן 41 בלבד, מונה לשופט בית המשפט העליון.

בין השנים 1980 ל-1982 כיהן לנדוי כנשיא החמישי של בית המשפט העליון. חרף כהונתו הקצרה, הוא נתפס כאחד הנשיאים הטובים שידעה מערכת המשפט. שופטים ועורכי דין אהבו אותו ומתארים אותו כאחד מאושיות בניין המשפט בארץ.

לדברי הנשיא לשעבר ברק, "לנדוי הוא מהאבות המייסדים של בית המשפט העליון וממניחי אבני-היסוד של המשפט הישראלי. אני רואה אותו כאחד מגדולי השופטים שלנו. היו ללנדוי חוש מפותח ביותר להגינות, ליושר, להקפדה על זכויות בכלל וזכויות הנאשם בפרט. הוא כתב המון פסקי דין על זכויות נאשמים וזכויות האדם, ופסקי הדין הראשונים שעסקו בחופש הדת והביטוי בישראל יצאו תחת ידיו".

התנגד לאקטיביזם השיפוטי

ב-1961, שנת משפטו של אייכמן, קבע לנדאו בפסק דין תקדימי אחר כי יש לפסול את הודאותיו של נחקר בחקירת משטרתית אם הופעלו נגדו שיטות חקירה בלתי הוגנות, כגון השפלה. בהיותו יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת השישית, דחה את בקשתה של רשימת הסוציאליסטים של אנשי אל-ארד להשתתף בבחירות, כי חבריה שוללים את קיום מדינת ישראל, והוביל בכך לפסק דין ירדור, שקבע תקדים באשר לזכות הדמוקרטיה להתגונן.

ב-1969 היה לנדוי השופט הראשון לפסול חוק של הכנסת - החוק למימון תעמולת הבחירות, בטענה כי הוא עומד בניגוד לעיקרון השוויון. ב-1980, בפסק דין אלון מורה, אסר לנדוי על הפקעת אדמות פרטיות מערבים לצורך הקמתן של התנחלויות.

לנדוי היה חבר גם בוועדת אגרנט (1973), שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ובשנת 1987 עמד בראש ועדת לנדוי, שבדקה את נוהלי העבודה של שירות-הביטחון-הכללי בעקבות פרשת עיזאת נאפסו. על-פי החלטת הוועדה, אושרה באופן רשמי הפעלת לחץ פיזי מתון על נחקרים המהווים "פצצה מתקתקת".

פסק דין של הוועד הארצי נגד עינויים פסל בשנת 1999 את כל שיטות העינויים, מלבד במקרים חריגים של "פצצה מתקתקת".

כשופט דגל לנדוי בגישה המצמצמת את מרחב גבולות הפרשנות של החוק על-ידי השופט, והיה ידוע בביקורתו על גישות האקטיביזם השיפוטי.

לדברי השופט בדימוס טירקל, "לנדוי הקפיד מאוד ללכת רק בתוך המסגרת שבתוכה לפי אמונתו בית משפט צריך ללכת, דהיינו, היה נגד הגישה שנכנסה במידה רבה בכהונת הנשיא ברק - של שימוש באמת-מידה של סבירות לצורך פרשנות. הוא פסל את זה מכול וכול. במאמר משנות ה-70 הוא הביע את דעתו שאם בית המשפט ייכנס למחלוקות ציבוריות, פוליטיות - והאקטיביזם השיפוטי גורר לתוך זה - סופו שהוא יאבד את מעמדו בעיני הציבור".

"מגדלור של צדק"

חרף זאת, קשריו של לנדוי עם הנשיא לשעבר ברק, אבי האקטיביזם השיפוטי, היו מצוינים. הם נפגשו לשיחות ארוכות מעת לעת, התפלפלו על רזי המשפט והתווכחו בנועם על הגישות השונות שאימצו.

לדברי ברק, "היינו מיודדים מאוד, למרות שבמספר ניכר של עניינים עמדותינו היו שונות והפוכות. מטרתנו תמיד הייתה משותפת, והיא הקיום של המדינה כמדינה דמוקרטית. הייתה לי הערכה מלאה אליו. הערכתי אותו והייתי מבקר אותו".

עו"ד רם כספי מספר מנקודת מבטם של עורכי הדין שהופיעו בפני לנדוי על שופט אהוב: "הנשיא משה לנדוי ז"ל הוא אחד מענקי המשפט שקמו במחוזותינו. איש אמיץ שלא היסס מעולם להביע את דעותיו בפומבי, הן במסגרת פסקי הדין שיצאו תחת ידו והן מעל הבמות השונות, לאחר שסיים את כהונתו.

"מסלול חיו המופתי שזור בנקודות הציון החשובות של המדינה ותקומתה - הן כשופט בתקופת המנדט הבריטי ועד הגיעו לכס של נשיא העליון. הוא חתן פרס ישראל ומאבני-היסוד של המשפט הישראלי, ופסיקותיו השפיעו בתחומים רבים ובעיקר בתחום זכויות האדם והמשפט הפלילי. בחוכמתו ובתבונתו הרבה, ביושר מידותיו ובנועם הליכתו הוא היה ועודנו מגדלור של צדק שיאיר את עולם המשפט עוד שנים הרבה".

לנדוי היה אף איש תרבות, ספר ומוזיקה, שכתב עשרות מאמרים בנושאים שונים, שחלקם אוגדו בספרו של הנשיא ברק "ספר לנדוי".

העיתונאית-סופרת נעמי לויצקי, מחברת הספר "העליונים", כותבת בספרה כי במשך שנים, מדי יום ראשון בערב, היו מתכנסים כמה חברים בביתו לערב שכולו מוזיקה. יחזקאל ביניש, בעלה של נשיאת העליון הנוכחית, דורית ביניש, היה מנגן בכינור ובוויולה; איש הטלוויזיה דוד ויצטום היה מנגן בצ'לו; ולנדוי, שהיה פסנתרן מעולה פרט בפסנתר. כך היו מנגנים להם להנאתם שלישיות קאמריות.

בשנים האחרונות - בייחוד לאחר מות אשתו לאה לפני מספר שנים - החל מצבו הבריאותי של לנדוי להידרדר, עד לפטירתו אתמול.

לנדוי הותיר אחריו מכתב, שבו ביקש שצוותים רפואיים לא יילחמו על חייו ולא יחיו אותו באמצעים מלאכותיים.