נשואים גם למדינה

יום העצמאות דומה ליום נישואים בין בני-זוג שפיתחו ביניהם שנאה תהומית

ראו בזה אזהרה מראש: זה עומד להיות טקסט דביק. כמה דביק? בואו נגיד ככה - אם אתם ציניקנים חסרי תקנה, יש מצב שלא תעמדו בזה. תיכף אשווה פה בין יום העצמאות ליום נישואים. כן, של זוג שחי ביחד הרבה שנים.

יש משהו מוזר בימים האחרונים. אני לא יודעת אם זו רק אני, אבל יש תחושה שהרבה פחות דגלים מתנוססים לקראת החג השנה. ועם כל הכבוד, זהו החג של הדגל - לא רק של המנגלים.

במקביל, בזמן האחרון נדמה שעולים יותר ויותר ביטויי שנאה כלפי ישראל, ממש שנאה. ולא, אני לא מדברת על קריאות רצחניות מארצות ערב או על אנטישמיות באירופה. אני מדברת עלינו. על אנשים שגרים פה, שנולדו פה וגדלו פה ומגדלים פה ילדים, ואולי גם נכדים.

הנה דוגמה מהשבוע: באינטרנט הופצה תמונה של דגל ישראל שמישהו השפריץ עליו בתרסיס צבע אדום לכל רוחבו את המילה "איכס", בגדול. התפתח ויכוח סביב העניין - האם זה לגיטימי לעשות דבר כזה או לא? היו כאלה שאמרו שזה ממש פוגעני.

מנגד, מיד היו כאלה שנעמדו על הרגליים האחוריות ונזעקו שמדובר בהשתקה, ושתיכף גם נגיד להם ללכת עם כיסוי ראש.

ואני שואלת - מה לעזאזל הקשר? למה שנאה קיצונית והשחתת הסמל של המדינה שבה אתה חי הפכה לאמנות שיש אנשים שחשים צורך עז לקפוץ ולהגן עליה בחירוף נפש? מה עם ערכים אחרים? לא עדיף להגן דווקא עליהם בחירוף נפש?

אם נחזור רגע לאנלוגיה הדביקה, אפשר לשאול את זה כך: לא משנה מה הסיבות שלהם, ונניח שהמדינה באמת פגעה בהם אנושות, אבל האם האנשים האלה מבינים שהם פשוט... הורסים את היחסים?

גם במערכות יחסים ארוכות שנים נצברים מטענים. לא תמיד מסכימים על דברים, לפעמים מתווכחים בנימוס, לפעמים מתעצבנים וצורחים, לפעמים זורקים דברים אחד על השני, ולפעמים זה מגיע למצב שפשוט לא מבינים יותר מה עושים פה.

יכול להיות שיש אנשים שמרגישים שבמערכת היחסים שלהם עם המדינה כלו כל הקיצים. די! מחר הולכים לעורך דין, ואין מנוס מלהתגרש. אגב, זו בהחלט אופציה. לפעמים עדיף להיפרד מאשר להישאר במקום שעושה לך יותר רע מטוב. אבל הכי גרוע זה להישאר באותו מקום, ובכל יום רק להרוס יותר ולהתמלא ביותר שנאה.

ישנם אנשים שכל מה שהם עושים, כשזה מגיע למדינה שלהם, זה להשמיץ, להכפיש, לזרוק רפש. עד כדי כך, שנדמה לי שהם פשוט שכחו מתישהו שהם גרים פה.

זה מזכיר קצת את הסרט "מלחמת רוז ברוז", שמרוב שנאה, מייקל דאגלס וקתלין טרנר איבדו לגמרי את העשתונות והפכו את ביתם המושקע לאזור קרב. כל יום נהרס הבית עוד ועוד, ובסוף הסרט הם הצליחו, אבל לרצוח אחד את השני. סוף טוב הכול טוב. האם לכך אנחנו שואפים?

אני רחוקה מלחשוב שהמדינה הזאת מושלמת. אני עוד יותר רחוקה מלחשוב שההנהגה מושלמת, גם כי היא חוטאת לתפקידה העיקרי: לשרת את האינטרס של מרבית העם.

הדבר הנורא הוא שייתכן שמחר תהיה לנו הנהגה עוד יותר גרועה, כי בשנים האחרונות נראה כאילו המצב רק מתדרדר. זה גורם לי לחשוב ששיטת הממשל פה חייבת להשתנות, אבל זה לא גורם לי לשנוא את הבית שלי. אי-אפשר רק לירוק אש כל הזמן. יריקת אש טובה לדרקונים, אבל לא לבני אדם שרוצים לחיות.

אפרופו הבחירה ה"אמנותית" להשחית את הדגל ביום העצמאות - נדמה שהשנאה הביאה אנשים להילחם על כל הדברים הלא נכונים. בעצם, אם נלך לפי הלוגיקה שהשחתת דגל עם מילות שנאה זה חופש ביטוי, אז גם לשרוף דגל זה חופש ביטוי, לא? ואם כבר, אז גם לשרוף ספרים זה חופש ביטוי. מי בעצם מחליט איפה עובר הקו, ומתי? ואיזה מסר מעביר מעשה כזה - האם הוא משפר משהו, או רק הורס?

מכזאת עמדה של שנאה, דבר אחד ברור: לתקן, אי-אפשר. זה כמו בני-הזוג האלה שכבר ירדו כל-כך נמוך, שהם איבדו לחלוטין את גבולות הכבוד. למקום שבו נאמרים דברים שלא צריכים להיאמר, או נעשים מעשים שלא צריכים להיעשות, שברור שמהם שלעולם לא יהיה שוב אמון ולעולם לא יוכלו יותר לחיות בשלום.

כפי שבני-זוג אינם מושלמים, כך גם המדינה שלנו אינה מושלמת. אני לא יודעת אם נתקלתם פעם במדינה שהיא כן מושלמת - אני אישית לא.

למי שרוצה קצת פרופורציות, אולי כדאי להביט מסביב: נכון, מחירי הדלק גואים, מעמד הביניים נשחק, החרדים סוחטים, החינוך מתדרדר, ובכל זאת, אני בטוחה שכולנו היינו בוחרים להיות אזרח ממורמר בישראל מאשר מפגין בסוריה או בלוב.

אבל כמו עם בני-זוג - אם מגיעים לכאלה דרגות של שנאה למקום שאליו אתה אמור להשתייך, אולי כדאי לחשוב פעמיים. כדאי להתאמץ למצוא לפחות משהו אחד טוב שמחזיק אותך בכל זאת בתוך מערכת היחסים. ואם אתה לא יכול למצוא אותו, אולי כדאי להסיק מסקנות במקום לחיות חיים רוויי שנאה ורפש.

אז בואו נראה אתכם - האם אתם מסוגלים לאיזשהו ביטוי חיבה למדינה שלכם? זה כמו עם בן-הזוג - אם אין יותר שום דבר שאתם אוהבים בו, אז מה אתם עושים שם? או שתמצאו בכל זאת כמה דברים חיוביים, ומבחינה אובייקטיבית דווקא יש המון - או שתמצאו מישהו אחר.

אני לא יודעת אם לאותם אנשים שרק שונאים ואינם זוכרים שיש גם משהו שהם אוהבים במדינה שלהם, יש אלטרנטיבה אחרת. אני רק יודעת שלי אין.

אז ביום העצמאות הזה, שהוא יום הנישואים של כולנו עם ישראל, תנשמו עמוק, נסו למחול על עוולות העבר, לקנות כרטיס ברכה ולכתוב משהו כזה: אהובתי, מזל טוב. אני יודע שהעניינים לא משהו כרגע, אבל משתדל להאמין שיהיה בסדר בסוף.

אה, כן. ורצוי לא ללכלך את הכרטיס עם כתובות נאצה בתרסיס צבע אדום.

חג עצמאות שמח.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988