גלעד שליט - כבר לא יקיר הממלכה

יו"ר הכנסת הנכבד, רובי ריבלין. קראתי בעיון את דבריך שפורסמו הבוקר, במעריב, על מחאתם הבלתי לגיטימית, בעיניך, של יואל שליט וחברתו יערה בטקס הדלקת המשואות, והשתוממתי.

לא השתוממתי, חלילה, בגלל שדעתך שונה כל כך מדעתי. זכותך, כמו זכותו של כל אזרח במדינה דמוקרטית, להחזיק בכל עמדה וגם לבטא כמעט כל עמדה, השתוממתי מהמסרים האנטי דמוקרטיים שעלו ממנה, שעוררו בי אי נוחות גדולה. בעיקר מפני שנאמרו מפי מי שעומד בראשו המוסד הדמוקרטי ביותר במדינת ישראל.

כתבת, מר ריבלין, שהמחאה של משפחת שליט מתחילה להיות כזו "שלא מתחשבת בממלכה". סליחה, ממלכה? נראה לי שהתבלבלת אדוני היו"ר. ממלכה זו מדינה שבראשה עומד מלך, ואצלנו בקושי יש ראש ממשלה.

בפעם נהאחרונה שבדקתי, היינו עוד מדינה בלבנט, נכון, עם כמה טייקונים עשירים מאוד, ועם צ'יקמוק של כאילו משפחות אצולה שכותבים עליהן במדורי רכילות, אבל עם כל הכבוד לעצמנו, לאף אחד ממנהיגנו, אפילו לשמעון פרס אין כתר בבוידעם.

זאת יכולה היתה להחשב טעות קולמוס, אלמלא השתמשת במשפט "גם מחאה צריכה להיות ממלכתית". סליחה, אדוני יו"ר הכנסת, מחאה ממלכתית? מה היא בדיוק מחאה ממלכתית, תסביר בבקשה, כי המונח הזה לא ממש ברור לי.

מחאות ממלכתיות שאני מכירה מההיסטוריה הרחוקה וקרובה, אורגנו במשטרים טוטליטריים, על ידי השלטון, נגד אויב משותף - אמיתי או מגויס לצורך איחוד העם, או, בעד המנהיג הדגול שעמו חייב. מחאות ממלכתיות כאלה היו נהוגות, למשל, בסין העממית והקומוניסטית, שבה צוו האזרחים לצאת בהמוניהם לרחוב כדי לשבח את השליט האהוב ואשתו המצוינת, או באיראן של אמדיניג'ד, ו-וונצואלה של הוגו צ'אבס, בהן אורגנו מחאות ענק ממלכתיות נגד אמריקה השטנית.

במדינת ישראל, מר ריבלין היקר, אין מחאה ממלכתית, ולטובתנו - אני מקווה שגם אף פעם לא תהיה. אתה יכול לדבר על מחאה שקטה, מכובדת, על מחאה שאינה פוגעת בשלוותם של אחרים, אבל באמת, אדוני הנכבד, לא נראה שאפילו אתה רוצה מחאות ממלכתיות.

הבנתי שהמחאה של משפחת שליט הפרה את הדר הטקס הכי משמעותי בשנה בעיני רבים ובעיניך. אלא, תבין - למשפחת שליט לא היתה ברירה. מכיוון שאינה מחויבת לציית למחאות ממלכתיות, עשו יואל ויערה את מה שנראה להם שיוציא אנשים כמוך משלוותם, כן, בכוח, וכמו שזה נראה, זה הצליח להם לא רע.

אתה, שותפיך לדרך ואבותיכם הרוחניים, מתבטאים לא פעם לגבי הערבים, "שהם מבינים רק כוח", שדיבורים מחליקים מעליהם כמו חמאה מותכת על טפלון. לעומתם, אנשים כמוך, הישראלים, הממלכתיים, אלה שנדמה להם שחיים בסביבת ארמון באקינגהאם, מדברים חלש כשהם כועסים, ומגיבים היטב למחוות שקטות.

נדמה לי שהשנתיים על כיסא היו"ר הרחיקו אותך מהעם שלך וכנראה גם מחקו לך את הזיכרון. לצערי, גם אנחנו עשויים מהחומר האדיש הזה שמבין רק כוח. כי עד שלא הופכים פה שולחן על מישהו במשרד ממשלתי, בבית הספר של הילדים, או בבנק, אף אחד לא שם אליך לב. צריך לרוץ עם שלטים לתוך אש המשואות בערב יום העצמאות, כדי שמשהו באמת יתחיל לזוז.