מי ירד ראשון מהפסים?

בשנים האחרונות זכו עובדי רכבת ישראל לכבוד מפוקפק מאוד; הם הפכו לעובדים השנואים ביותר על הציבור הישראלי, שנואים אפילו מעובדי חברת החשמל, שהובילו את הטבלה, בהפרש של כמה נקודות, לפני עובדי הנמלים. לפני שארד לשורש השנאה העממית הזו, גילוי נאות: אחד מקרובי משפחתי עובד בהנהלת הרכבת ושייך לעדת המוקעים מעם.

הלינץ' הציבורי שנעשה בעובדים, נראה על פניו מוצדק. תאונות, שריפות, איחורים, קרונות מיושנים ודו"חות קשים של מבקר המדינה. חומר בעירה מאוד נוח למי שמחפש שעיר לעזאזל. במקרה הזה, עובדי הרכבת הם שעיר לעזאזל במלוא מובן המילה. אני לא אומרת שכל העובדים טליתות שכולן תכלת, אבל הם בדיוק כמו עובדיו של כל ארגון אחר, שבו אפשר למצוא סיאוב ובעיות ניהוליות, אם רק מתחילים לחפש. גם ההנהלה, עם כל האחריות שלה, אינה האשמה העקרית. מי שאשם במה שקורה ברכבת ישראל היא, הפתעה הפתעה, מדינת ישראל על כל ממשלותיה מיום הקמתה.

עד תחילת שנות ה - 90', היתה הרכבת מעין לונה פארק על גלגלים עבור ילדים שרצו יום כיף בחופשה, או חיילים שלא התחשק להם להידחס כמו סרדינים בשמן לקופסאות הפח הלוהטות של אגד בימי ראשון וחמישי, והיתה להם מספיק סבלנות למהירות של קילומטר לשעה. הרכבת נסעה על אותם הפסים המנדטוריים, עם אותם קרונות ישנים ומתפרקים ולאף אחד זה לא הזיז. רק אסון הבונים, בשנת 1985, הפנה תשומת לב למצבו העגום של הגוף הממשלתי הנשכח הזה. עבר עוד עשור, והרבה רכבות מהירות עם שירות מצוין באירופה, עד שמישהו חשב לשפוך כמה שקלים על התשתית המקרטעת הזו, כדי לשפר אותה מעט.

את מי נאשים אחרי ההפרטה?

בתחילת המילניום הרכבת נהפכה לטרנד. כלי התחבורה שאף אחד לא רצה לעלות עליו, זכה בתחנות מפוצצות מנוסעים שלא היה להם מקום לשבת ובגלל הבום הפתאומי, קיבלו שירות מחורבן. כדי לא להישאר מאחור, גם ממשלת ישראל דאז קפצה על הקרון ויצאה בתכנית חומש בשם "תכנית הפיתוח", שאמורה היתה לפתח את תשתית הרכבת כולל הנחת מסילות, הקמת תחנות, מפגשי כביש מסילה והפרדות מפלסיות, ורכישת קרונות וקטרים - כל זה בהשקעה של 30 מיליארד שקל.

כרגיל במדינת ישראל, תכנית החומש נמרחה הפכה לתכנית של עשר שנים פלוס, כשמועד סיום המשוער שלה עומד, נכון לרגע זה, על מתישהו בסביבות 2012. העניין הוא שבזמן שחלף מאז ההכרזה על התכנית ועד ליישומה, הקרונות התבלו, התשתיות התיישנו וחוזר חלילה. ואז קרו כמה תאונות טרגיות, בחלקן הגדול בגלל אותן בעיות תשתית, שר התחבורה חיפש אשמים ובעזרת מבקר המדינה, מצא אותם: העובדים.

הכי קל להאשים את הש.ג. ואפילו את מפקד הבסיס, ולא להתקרב אל המטכ"ל. הכי קל לשר התחבורה להעמיד אולטימטום שישמח את הציבור הכועס, ובצדק, במקום לקחת אחריות ולומר בפה מלא: "אנחנו שגינו במשך שנות ההזנחה הרבות, שעליהן כולנו משלמים עכשיו מחיר כבד". איומים בסגירת הרכבת ופתיחתה מחדש והפרטה שלה, אולי יעזרו לפרוק תסכולים של נוסעים, אבל לא בהכרח יתנו להם שירות טוב. חברה פרטית הרי לא תסתכל על טובת הציבור, אלא על השורה התחתונה של הרווח, ואז - את מי כבר יישאר לנו להאשים?