לעצור את המשפטיזציה

מערכת המשפט שולחת זרועות למרחבים לא לה, פוליטיים וחברתיים, ובכך מופר האיזון

עתירה לבג"ץ רודפת עתירה לבג"ץ. כמות הבג"צים המוגשת במדינת ישראל היאאינסופית. דומה שכל נושא, קטן כגדול, הוא לגיטימי, ולכל קבוצה שמורה זכות להגיש בג"ץ. מצב זה הוא תוצאה של תהליך הדרגתי, שבו הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה, בעיקר בכל מה שקשור לעותר ציבורי. אך נראה שהרחקנו לכת יותר מדי.

הרחבת זכות העמידה בבג"ץ הביאה להצפת בית המשפט העליון בעתירות לבג"ץ, אשר חלקן הגדול ראוי שלא היו נדונות כלל. על רקע חולשת המערכת הפוליטית וההנהגה הלאומית, הפנייה לבג"ץ הפכה לחלופה לתהליך קבלת החלטות באמצעות הפרלמנט, הממשלה והחברה האזרחית. הכול נושאים את עיניהם לבית המשפט, שיושיע ויציל אותנו משיתוק המערכות אשר אחז בנו.

במובן זה בית המשפט העליון בישראל הוא יוצא דופן, והנגישות אליו רחבה יותר מאשר במדינות המערב. בארה"ב בוררים שופטי הערכאה העליונה רק את אותן עתירות ספורות שיש להן סיכוי להפוך לתקדימים מחייבים. בקנדה הזכות לעתירה מוקנית רק על רקע של מעשים אי-חוקתיים בעליל, ובאנגליה הזכות לעתירה ניתנת רק לתובע הכללי.

מעל הכול, מעורבות של הדרג המשפטי בעניינים שהם נשוא להכרעה פוליטית גרמה לשיבוש האיזון בין הרשויות ולאיום על עצם עיקרון הפרדת הרשויות. האקטיביזם השיפוטי מאיים על הרשויות האחרות וגורם לשיתוקן. הדרג הפוליטי מאמץ בתגובה את השיח המשפטי ונדרש יותר מתמיד לתהליכים דמויי משפט, כמו ועדות חקירה למכביר.

היבט זה הוא חלק ממכלול רחב של תופעה הנודעת בשם משפטיזציה, שעוברת החברה הישראלית ב-3 העשורים האחרונים. תהליך המשפטיזציה בא לידי ביטוי גם בריבוי של עורכי דין, בעלייה במספר התביעות והעתירות ובהתערבות של המחוקק במגוון נושאים שלא נחשפו קודם להסדרה משפטית. גם השיח הציבורי מושפע יותר ויותר מהטרמינולוגיה המשפטית, וכל ויכוח נמדד במונחים משפטיים.

נוסף לפניות לבג"ץ בנושאים שהם בעלי אופי פוליטי ומדיני, מערכת המשפט מוצפת בתביעות ובתביעות-שכנגד עד כדי סתימה, הן במישורים המינהלי והעסקי והן במישור האישי.

חברה הפסידה במכרז? היא מערערת לבית המשפט ומבקשת צו מניעה. עומדים לסלול כביש שיחצה שדות חקלאיים? מוגשת עתירה. כל סכסוך מוצא את דרכו לבית המשפט, והמערכת סתומה. בשל התארכות הדיונים ומשפטים הנמשכים שנים, המערכת המינהלית משותקת, והמערכת העסקית לוקה באי-ודאות קיצונית.

כל אלה לא הוסיפו כבוד למערכת המשפט. אדרבא, הם הביאו לזילותה בעיני הציבור. למצב שאליו נקלענו יש אבות רבים, ובמובן זה רובנו אשמים. החברה הישראלית נעדרת איפוק וריסון עצמי, והחברה האזרחית לא השכילה לפתח מנגנונים של פתרון סכסוכים. המערכת הפוליטית נעדרת סמכות ומשקל שהיו לדור האבות המייסדים, ואל הוואקום נשאבת המערכת המשפטית, ביודעין ושלא ביודעין.

חוסנה של חברה דמוקרטית נמדד, בין היתר, בקיומה של מערכת משפטית עצמאית ובלתי תלויה, שבה השופטים מקיימים משפט צדק. מערכת המשפט הישראלית היא מערכת מפוארת שעמדה במבחנים קשים באומץ רב, ובכך הבטיחה את קיומה ושגשוגה של הדמוקרטיה הישראלית. אך כיום אנו עדים לתהליך שבו מערכת המשפט, על כל שלוחותיה, שולחת זרועות ארוכות למרחבים לא לה, פוליטיים וחברתיים, ובכך מופר האיזון הראוי בחברה דמוקרטית בין הרשויות.

הגיע הזמן לחזור למערכת בריאה של איזונים בתחום המשפט.

הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון, חברת מועצת עומר ופעילת ציבור.

צרו איתנו קשר *5988