מקורבי שופט העליון דנציגר: "יורם בשוק מההאשמות נגדו"

כשחבריו של השופט העליון, ד"ר יורם דנציגר, מתקשרים אליו בימים אלה הם לא שואלים אותו על חקירתו כחשוד ב"פרשת לחיאני", והוא גם לא מתנדב לספר. הם שואלים לשלומו ומציעים תמיכה וכתף, אך דנציגר מצדו משדר חוסן וביטחון מלא כי או-טו-טו, עוד רגע, הוא יחזור מהחופשה שכפה על עצמו היישר אל כס השיפוט בערכאה הגבוהה בישראל.

"הוא לא מאלה ששופכים את הלב", אומר חבר של דנציגר. "דיברתי אתו לפני ואחרי החקירה, והוא נשמע שווה-נפש, רגוע, אבל זה לא בהכרח מה שהוא מרגיש. הוא לא מסגיר רגשות, על אף שייתכן שהוא גועש ורועש בתוכו. הוא מסוגל להסתיר היטב את רגשותיו. גם אם יש לו רגשות, קשה לדעת עליו מבחוץ. הוא מאוד רגיש, יש לו רגישות אנושית מדהימה ואמפתיה לאחרים, אבל הוא לא מתפרק".

חבר קרוב נוסף מגלה כי "יורם היה בשוק מההאשמות נגדו. הוא ממש לא חש בסדר עם מה שקורה, ולאנשים מסוגו להיחקר במשטרה זו תחושה איומה. הוא מהאנשים ששומרים על שלטון החוק כל חייהם. אלה לא אנשים שחסינים מפני חקירות חס וחלילה, אבל אדם כמו יורם, שיושב בחדר חקירות וחש מואשם על-ידי אותה מערכת שהוא מעריך ומוקיר - זה מצב שהוא בחיים לא חשב שיגיע אליו".

"עם זאת", ממשיך החבר, "מבחינת יורם אין כלום בכלום, וברור לו שיתברר בסופו של דבר שזו מהומה ענקית על משהו שלא היה ולא נברא. הוא שלם עם הנסיבות העובדתיות שהוא מכיר בתיק, לא עם איך שזה נראה לחוקרים או לפרקליטים, אלא המציאות שהוא מכיר בתיק, וזה מה שהוא אמר לי ולחברים אחרים. אני מאמין לו ובטוח שאין כלום בסיפור הזה. לכן, צריך לכבד אותו על זה שהוא יצא לחופשה למרות שהוא מרגיש ויודע שלא עשה דבר. בישראל אין נורמה כזו".

אין יחסים פסולים

החשדות בדבר עסקים לא כשרים שבהם מעורב דנציגר, בגינם נחקר באזהרה בשבוע שעבר, מתמקדים בעובדה שעיריית בת-ים העבירה בזמנה לטיפול משרדם של דנציגר ושל עו"ד דורי קלגסבלד תיקים בהיקף גדול, ותמורת שכר-טרחה של מאות אלפי שקלים בשנה, ביוזמתו של שלומי לחיאני, בזמן שהיו קשרים עסקיים בין לחיאני לדניצגר.

בראשית הפרשה, טען דנציגר, באמצעות הנהלת בתי המשפט ובאי-כוחו, עורכי הדין רם כספי ורובי בכר, כי אמנם קיים קשרים חברתיים ומקצועיים עם לחיאני, אולם לא נפל פגם בהתנהלותו.

בימים האחרונים פורסמו בתקשורת ידיעות שונות על חשדות נוספים נגד דנציגר, בין השאר על הרקע שדנציגר וקלגסבלד היו בעליה של קרקע במערב נתניה, במשותף עם חברת ש.א.נ.ל שבבעלות לחיאני; השלושה טענו בפני ממ"י (מינהל מקרקעי ישראל) כי לחיאני רכש את הקרקע בנאמנות עבור קלגסבלד ודנציגר. זאת, על מנת להתחמק מתשלומי מס ותשלומים נוספים. אלא של"גלובס" נודע כי האשמות מן הסוג הזה לא עלו במסגרת חקירותיו של דנציגר במשטרה עד כה.

"זה לא ייאמן כמה שטויות מדביקים לדנציגר, כשאין מאחורי זה כלום", אומר גורם שמכיר את החקירה.

החקירה מתמקדת, גם לפי הודעת משרד המשפטים, ב"נסיבות העסקתם של עורכי דין על-ידי עיריית בת-ים, לרבות משרדו של דנציגר".

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בחן את החומר שהתקבל בבדיקה והחליט כי "נדרשות הבהרות לגירסת השופט דנציגר בהתייחס לנסיבות העסקת משרדו על-ידי עיריית בת-ים ובנוגע לשירותים משפטיים שהעניק לראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, בהיותו עורך דין פרטי טרם מינויו לשופט, ולתקינות מערכת היחסים האמורה, וכי יש לחקור את השופט דנציגר באזהרה".

במסגרת חקירתו במשטרה מסר דנציגר גירסה, שלפיה אין לטענה בדבר יחסים פסולים או ניגוד עניינים בנוגע לייצוג המקביל כל בסיס - לא משפטי ולא עובדתי.

מפרטי העדות שהגיעו לידי "גלובס" עולה כי גירסתו של דנציגר היא כי אין הוראת חוק או הוראה אחרת האוסרת את הייצוג המקביל, ואף יש פסיקה מפורשת שמכשירה אותו.

תופעה רווחת

דנציגר מתייחס כנראה לפסק דינו של השופט עודד מודריק מ-2008, שבמסגרתו נדחתה בקשת האופוזיציה ברמת-השרון להפסיק את הקשר בין העירייה לעו"ד אלדד יניב. העותרים טענו אז כי עו"ד יניב ייעץ לראש העיר איציק רוכברגר במערכת הבחירות, ולאחר שנבחר נשכר המשרד לאחד מכמה יועצים חיצוניים, ולכן ביקשו לאסור על העירייה להתקשר עם המשרד.

אלא שמודריק לא מצא אי-תקינות בעצם העסקתו של המשרד. מודריק אף קרא למשרד הפנים ליצור נוהל ארצי המגדיר אילו עניינים משפטיים ניתן להעביר ליועצים חיצוניים, אלא שנוהל כזה לא יצא עד כה.

לדברי עורך דין ידוע, "זה דבר מאוד מקובל, תופעה מאוד רווחת, שראש עיר משתמש בשירותיו של עורך דין שהוא מכיר קודם למינויו". לדבריו, "התופעה נובעת מסיבה נכונה, והיא שיחסי עורך דין-לקוח הם יחסי אמון. העובדה שאין חובה לעירייה לפרסם מכרז בהתקשרות עם עורך דין יושבת על אותם רציונאלים שאתה מביא איש מקצוע שיש לך אמון בו".

עורך דין נוסף מרחיב כי "זה דבר שבשגרה, כל-כך נורמטיבי, שיש ספק רב, בלשון המעטה, אם במקרה שדנציגר לא היה שופט, אם מישהו היה מרים גבה בכלל על העניין הזה".

לדבריו, "כל ראשי העיר וראשי האגפים ברשויות הממשלתיות עובדים עם עורכי דין שהם סומכים עליהם. בין עורכי דין ללקוחות נוצרים יחסי אמון וחברות, שהם הבסיס להמשך העבודה המשותפת".

מעבר לכך, גורמים המכירים את פרטי הפרשה מבהירים כי דנציגר נשכר על-ידי העירייה כשנתיים לאחר שלחיאני התמנה לראשותה, כדי לטפל בעניינים ספציפיים ועל בסיס המומחיות המיוחדת שלו ושל משרדו, כמשרד מסחרי מוביל. בסך-הכול, כך נודע ל"גלובס", ייצג דנציגר את העירייה ב-3 תיקים, כאשר את חלק מפניותיה של העירייה דחה.

כסף קטן

במסגרת חקירתו של דנציגר העלו חוקרי היאל"כ (היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית) טענות נוספות, שטרם מינויו של לחיאני לראשות העירייה, במסגרת ייצוגו על-ידי דנציגר, לחיאני זכה לתעריפי שכר-טרחה מוזלים.

אולם ל"גלובס" נודע כי דנציגר מסר גירסה שלפיה בחלק מהתיקים הללו סגר עם לחיאני על מחיר קבוע מראש, ובהמשך התברר כי התיק הצריך יותר עבודה מהנדרש, ולא היה רווחי.

במקרה מסוים, בראשית שנות ה-2000, החברה שבשליטת לחיאני אף צברה חוב שכר-טרחה למשרד, שאותו לא הצליח המשרד לגבות במלואו עקב כניסת החברה להליך כינוס נכסים.

לדברי גורם משפטי מוביל, "התזה של החקירה מבוססת על חוסר היכרות לגבי איך מתנהל משרד אזרחי ועל זה שאתה לא מצליח לגבות 100% מהחובות, ואם אתה עושה הסדר עם מחיר קבוע מראש, אז גם אם בדיעבד מתברר שהוא לא רווחי, אתה כבול בהסדר הזה. אנשים במשטרה ובפרקליטות חושבים שכל דקה במשרד עורכי דין היא כסף. הם רואים את מאות הדולרים משתלשלים לכיס, אבל זה לא עובד ככה. לכולנו יש הסדרים עם לקוחות, ולפעמים אנחנו מפסידים מהם. ככה זה".

גורם המכיר את פרטי התיק מוסיף כי "הייצוג של לחיאני כאדם פרטי היה בראשית שנות ה-2000. מישהו ידע אז שיום אחד הוא יהיה ראש עיר? בנוסף, הסכומים ששילמה העירייה כשכר-טרחה לדנציגר היו בתעריף נמוך מאוד ובהנחה גדולה ביחס לתעריפים של המשרד. אז איזו תמורה הייתה פה?"

לפי מסמכים המצויים בידי המשטרה, שכר-הטרחה שקיבל משרד דנציגר-קלגסבלד מהעירייה היה בסך 823 אלף שקל.

"זה בטל בשישים במחזורים של המשרד דנציגר-קלגסבלד לשעבר", אומר חבר קרוב של דנציגר. "ממש כסף קטן. ראבק, זה לא מיליוני דולרים, אז דנציגר יסתבך על 250 אלף דולר? מישהו מאמין בזה? גם אם לא הייתי מכיר אותו, זה לא הגיוני".

על מה ההתנפלות?

עורך דין מוכר נוסף מתקומם. "אז מה אם דנציגר-קלגסבלד קיבלו לפני 4 שנים 823 אלף שקל?! זה לא הכסף הגדול שהמשרד התקיים עליו. אם תבדקו כמה הוצאות משפטיות הוציאה עיריית בת-ים באותה תקופה, תגלו שזה הרבה-הרבה יותר, ושרק 823 אלף שקל הלכו למשרד שנחשב למוביל בתחומו. אז מה הבעיה? על מה ההתנפלות? יש פה איזה חוסר הגינות בסיסי".

אותו עורך דין סבור כי מדובר בחוסר הבנת המציאות בשוק עריכת הדין הפרטי. "אני לא יודע איך אנשי הפרקליטות מתייחסים לסכום הזה, אבל תמיד אומרים על הפרקליטים שהם מרוויחים 15 אלף שקל, אז הם חושבים שמי שמקבל 400 אלף זה הון תועפות. אני לא נופל מהרגליים מהסכום הזה, גם לא בימים של מחאת אוהלים, ובטח שאני לא רואה את הפליליות במעשה".

גם עו"ד מוריאל מטלון, שותף-מנהל במשרד עורכי הדין י. גורניצקי, סבור כי מדובר בסכום נמוך. "אני לא מכיר את פרטי התיק, אך באופן כללי יכול לומר שסכום של 800 אלף שקל באותה תקופה, הוא לא חריג ולא דרמטי עבור משרד מוביל כמו שהיה משרדם של דנציגר וקלגסבלד".

ל"גלובס" נודע עוד כי ממסמכי המשטרה עולה כי הסכום המדובר אינו משקף רק את שכר-הטרחה שהתקבל במשרד דנציגר-קלגסבלד, אלא משקף בחלקו החזר הוצאות שונות ואגרות שאמורות היו לחול מלכתחילה על העירייה.

גורם שעבד עם המשרד, ושהה שעות רבות במחיצת דנציגר, מוסיף נדבך נוסף להגנתו של דנציגר, ולפיו המשרד לא התייחס ללחיאני או לעירייה כלקוחות משמעותיים. "כמשרד מסחרי היו להם הרבה לקוחות מעניינים ובולטים. הם טיפלו באותה תקופה באבי נמני, כוכב מכבי תל-אביב, ובהרבה לקוחות מאוד מפורסמים ואישי ציבור. דיברנו על לקוחות, אבל בכל התקופה שהייתי מגיע למשרדו, והייתי אתו בקשר הדוק, לא שמעתי על הקשר שלו עם לחיאני, עד שהתפוצצה הפרשה הזאת בטלוויזיה.

"דנציגר דיבר על לקוחות חשובים, לחיאני אף פעם לא הוזכר. הוא לא היה מקורב ולא ישב לקפה עם לחיאני, וגם לא ראיתי אותו מעולם במשרד, למרות שהייתי מבלה שם די הרבה. מעולם השם הזה או עיריית בת-ים לא עלו בשיחה. לחיאני לא היה איזה לקוח דגל".

השופט יורם דנציגר מוקף היום באהבה. עטוף בבני משפחה ובחברים, אך גם בחיזוקים ובעידוד מקולגות לשעבר מהפרקטיקה ומקולגות בהווה על כס השפיטה. רבים מביעים חשש מהתרחיש הגרוע מכול, כהגדרתם, שלפיו דנציגר סגר את פרק בית המשפט העליון שלו.

"יהיה מאוד עצוב אם יחסלו לדנציגר את הקריירה על בסיס משהו שהוא כל-כך רווח בקרב עורכי דין, ההתנהלות הכי רגילה של משרדי עורכי דין, שאין בה פסול", אומר קולגה מוטרד. "בסטנדרט החדש שמנסים להחיל עליו, אולי רק בגלל שהוא שופט, אני לא יודע לומר כמה עורכי דין הם עבריינים, אבל מדובר ברבים מאוד".

מוקדם מדי לסיכומים

בתוך כל האהדה הזו לא קל למצוא מישהו שיסכם את תקופתו של דנציגר בעליון ויסתום עליה את הגולל. "מוקדם מדי לסיכומים", ו"הוא עוד יחזור לבית המשפט העליון", אומרים-מקווים עורכי דין רבים. אלא שלצידם יש גם אחרים, פחות אופטימיים, שמעריכים כי הסבירות שהקריירה השיפוטית שלו הגיעה לקיצה גבוהה מאוד.

לדברי עורך דין בכיר, "גם אם הוא ינוקה בכיוון המשפטי, יכול להיות שהוא לא ינוקה בנורמה הציבורית. מבחינה ציבורית הוא כבר הוכתם מעצם זה שחקרו אותו באזהרה. הנסיבות האלה מרחפות מעליו ופוסלות אותו, בעין הציבורית, מלחזור לכס".

עורך דין בכיר שמכיר את פרטי התיק מסביר: "בתוך מה שהפרקליטות או המשטרה קוראים 'פרשת לחיאני', יש 9 אנשים ששוקלים להגיש נגדם כתבי אישום. דנציגר נמצא בשוליים של העניין. לב העניין הוא ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, ואחרים.

"עד שלא יגמרו לחקור את כל העדים ואת כל העניינים ויקבלו מסקנות לגבי כל האנשים שקשורים לפרשה, לכאורה לא אמורים לקבל החלטה גם לגבי דנציגר. ובינתיים יורם בהשעיה מרצון, והתוצאה היא שככל שהזמן נמרח יותר - סיכוייו לחזור לשפוט נמוכים יותר, גם אם המסקנה בסופו של דבר תהיה לא להגיש נגדו כתב אישום".

לדבריו, "גורמי האכיפה צריכים לקבל את ההחלטה לגבי דנציגר לפני שמתקבלת החלטה כללית בתיק. הם חייבים להתייחס לזה כאל סיפור נפרד, כי המציאות מצדיקה את זה. אם הם יקבלו החלטה בעניין לחיאני בעוד שנה, זה יהיה מאוחר מדי עבור דנציגר, אבל אם בעוד חודש תהיה החלטה לנקות אותו מחוסר אשמה, לא תהיה בעיה. מה הסיכוי שזה יקרה? לא גדול. כבר עכשיו העשן גדול מהאש פי כמה".

ירה החלטות ופסקי דין בקצב מסחרר

כאשר עו"ד יורם דנציגר מונה לתפקיד שופט בית המשפט העליון, חשו עורכי הדין המסחריים ולקוחותיהם כי סוף-סוף יהיה להם נציג בערכאה הגבוהה, שופט שחי את השטח, שמבין ללבם ושיפסוק בהתאם.

ואכן, כבר בהחלטותיו הראשונות הוכיח דנציגר כי האג'נדה שלו כעורך דין פעיל לא השתנתה גם כשהתיישב על כס השיפוט בעליון. זה גם הוביל אותו לעימות מקצועי חריף מול כמה מעמיתיו לכס השיפוט, ובראשם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק.

את האג'נדה של פרקליט מנוסה המבקש לחבר בין חיי השטח לבית המשפט העליון, בחר דנציגר ליישם לראשונה על "הלכת אפרופים" המפורסמת. מדובר בפסק דינו של ברק, שחיסל בשעתו את "תורת שני השלבים" הקבועה בחוק כדרך לפרש חוזה, לטובת מעבר לפרשנות תכליתית, והיה אחד מפסקי הדין האזרחיים שהשפיעו יותר מכול על עולם העסקים.

באחד מפסקי הדין הראשונים של דנציגר (אמנון לוי נגד נורקייט) העיר השופט הטרי כי אינו מתכוון ליישם את הלכת אפרופים, אחת מ"הלכות הדגל" של ברק, שאושרה בפסק דין מגדלי הירקות, וכי יש לתת משקל מכריע ללשון ההסכם. מאוחר יותר חזר דנציגר על ההלכה החדשה בפסק דין (בעניין אנגלו-סכסון).

ברק, כך התברר, לא אהב את היוזמה והעצמאות שגילה דנציגר, על חשבון אחת ההלכות הדרמטיות שנתן במהלך כהונתו, ובין השניים התעוררה מחלוקת קשה סביב הנושא, אשר הגיעה לשיאה בכנס שערכה לשכת עורכי הדין באילת במאי 2010.

אמיץ ועצמאי

עצמאות ואומץ גילה דנציגר גם כאשר דן בבקשתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לעכב את עונש המאסר שנגזר עליו - בגין הרשעתו בעבירות מין - עד לדיון בערעורו. דנציגר קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע וציין כי "לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור של קצב הם משוללי יסוד כלשהו". זאת, בניגוד להלך הרוח הציבורי והעליהום על קצב.

הגם שהיו המתוקשרות ביותר, ההלכות בדבר "הלכת אפרופים" וההחלטה בעניינו של קצב אינן החותם היחיד שהספיק דנציגר לטבוע בבית המשפט העליון עד כה. טרם מינויו לעליון היה דנציגר בורר ומגשר מהמבוקשים בשוק, בעיקר בסכסוכים עסקיים. זאת, אמרו עליו קולגות ומכרים, בשל יכולתו להבין את נפשם של אנשי העסקים ואילי-ההון.

וכך, אחד הנושאים הראשונים שהועברו לטיפולו הכמעט בלעדי לאחר מינויו היה תחום הבוררויות. גם כאן נראתה בבירור טביעת האצבע של "עורך הדין" שעדיין חבוי בדנציגר. בהחלטות ובפסקי הדין שנתן הסתמן קו ברור של חיזוק מוסד הבוררות, ומתן "גב" לבוררים, שעימם נמנה.

דנציגר נחשב לאחד השופטים החרוצים ביותר, וממלא את תפקידו במרץ שאינו מאפיין שופטים רבים. מאז מונה לעליון הוא יורה פסקי דין והחלטות בקצב מסחרר. תחילה עוד ניתן היה לטעון כי החריצות הזאת מאפיינת "מטאטא חדש", אך בחלוף כ-4 שנים דנציגר עדיין חריג בהספק ובמהירות. זאת, כך אומרים עליו, בלי שתהיה פגיעה באיכות החלטותיו.

על שולחנו של דנציגר הונחו עניינים שונים ומגוונים - מסחריים, נזיקיים, פליליים ועוד - ובכולם נתן החלטות מהירות, ענייניות וידעניות. כתיבתו מאופיינת בתמציתיות, לא נמרחת ובהירה לקורא.

את כל אלה עושה דנציגר באנושיות וברגישות. כל מי שעבד איתו לאורך שנותיו הרבות כעורך דין בשוק הפרטי, או פגש בו בשנים שבהן כיהן על כס השיפוט בבית המשפט העליון, מתאר את דנציגר כאחד האנשים הרגישים, העדינים והאנושיים הפועלים במערכת המשפטית. הדבר ניכר, באופן טבעי, גם בפסיקותיו, הן בסגנון הכתיבה והן בתוכן ההלכות שלעיצובן תרם.