"המדינה הלכה רחוק מדי, לקיצוניות של קפיטליזם חזירי"

"המחאה הנוכחית היא תוצר של תהליך מאוד ממושך שבמסגרתו המדינה התפרקה מהמחויבות שלה, הפריטה יותר ויותר שירותים, במיוחד את השירותים החברתיים, קיצצה בתקציבים ובקצבאות, הורידה בהדרגה את ההשקעה בחינוך ובבריאות - וכל זה הפך לסיר רותח שהתבשל ובעבע הרבה מאוד זמן, עד שהתפרץ עכשיו".

- למה דווקא עכשיו?

"קשה להסביר בדיוק את העיתוי".

- נשמעים קולות מכיוון מדינות ערב על כך שרק בזכות המחאות שלהם התעוררנו בישראל.

"בטוח שהייתה השפעה. נכון שהמחאה שלנו היא על נושאים שונים, אבל האופי העממי יכול להיות שהושפע מהדברים שקרו באזורנו, והם בהחלט עוררו תקווה גדולה".

כשעו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח בישראל, מביט מחלון משרדו בתל-אביב, בנחלת בנימין פינת יהודה הלוי, הוא יכול לראות את גגות האוהלים שהתפרסו לאורך שדרות רוטשילד הסמוכות. עבורו - מי שהקדיש את הקריירה שלו למאבקים חברתיים מכל הסוגים והמינים - זה סוג של חלום שמתגשם.

"האגודה לזכויות האזרח עוסקת בנושא הזכויות החברתיות כל הזמן. לפני 40 שנה, כשהאגודה הוקמה, היא עסקה בעיקר בזכויות האזרחיות הפוליטיות הקלאסיות, אבל הייתה בה התפתחות, וב-15 השנים האחרונות היא הרחיבה את הפעילות שלה גם לתחום הזכויות החברתיות.

"בשנים האחרונות אנחנו מנסים לקדם חוק יסוד זכויות חברתיות. יש לנו עכשיו יחידה לזכויות חברתיות, בראשות עו"ד טלי ניר, ויש לנו עורך דין שעוסק בזכות לדיור, שהיה בין מקימי הקואליציה לדיור בר-השגה. כבר 3 שנים אנחנו מדברים על דיור בר-השגה, אבל פתאום זה הפך לביטוי קליט שנישא בפי כל. זו הצלחה בשינוי השיח שאנחנו מאוד שמחים לה".

- המחאה לא נולדה בעקבות פעילות של האגודה או ארגונים חברתיים אחרים. אולי היא מעידה דווקא על כישלון הארגונים הללו, שלא הצליחו להביא את המחאה קודם?

"ממש לא. שינוי לא קורה ביום אחד. יש חשיבות לטפל בבעיות מכל הזוויות. גם המחאה כשלעצמה לא תוכל להביא לבדה את השינוי. נדרשת עבודת הלובי שאנחנו עושים, גם העתירות לבג"ץ וגם העבודה הנמרצת שלנו בכנסת סביב הצעות חוק בנושאים שונים. בשילוב של כל האמצעים, גם פעילות ציבורית שנעשית בידי המוחים, גם פעילות משפטית, גם פעילות לובי של מומחים - ביחד אפשר להביא לשינוי".

מאז החלה המחאה שוהים יקיר ושאר עובדי ומתנדבי האגודה לזכויות האזרח שעות ארוכות בין האוהלים שהוקמו בארץ. הם מחלקים לאנשיהם חומר מקצועי בדבר הזכות להפגין ("זכותון למפגין"), חופש הביטוי, מייצגים אותם מול העיריות השונות המבקשות לפנות אוהלים ולצמצם את המקום שבו יותר למוחים למחות, משחררים מפגינים ממעצר ומייצגים אותם בבתי המשפט מול המדינה המבקשת לצמצם את חופש התנועה והביטוי שלהם.

"זו בעיה מתמשכת ששוטרים לא מודעים לכך שלא כל הפגנה טעונה רישיון. הם סבורים כי כל מפגין צריך ללכת למשטרה ולבקש רישיון, על אף שהחוק ברור והנחיות היועמ"ש מ-1984, עדיין יש בורות גדולה וניסיונות של המשטרה לפזר הפגנות חוקיות. גם העיריות לא מכבדות את זכויות המוחים", אומר יקיר.

לעירייה אין זכות לפנות אוהלים

- נתקלת בפעולות אסורות של המשטרה והעירייה?

"בהחלט. היו פקחים עירוניים - בתל-אביב, ברמת-גן ובמקומות אחרים - שניסו לפנות אוהלים בלי הצדקה. בשבוע שעבר הוצאנו מכתבים לראש עיריית תל-אביב ולראש עיריית רמת-גן נגד האיומים לפנות אוהלים. הניסיונות של עיריית תל-אביב לפנות אוהלים שכביכול לא מאוישים לא חוקיים. ראשית, חלק מהמוחים לא נמצאים 24 שעות במאהל ובאים בערב אחרי העבודה, וזו זכותם. שנית, גם מיצב של אוהלים הוא סוג של הפגנה, ויש לו זכות מלאה להיות שם.

"מעבר לכך, עיריית תל-אביב משום מה חושבת שיש לה זכות לקבוע את האזורים בהם תהיה מחאה. הם אומרים 'היינו נחמדים, הקצינו את שדרות רוטשילד וגן התקווה - וזהו, בשאר המקומות אנחנו לא רוצים לראות אוהלים', אבל אין זכות לעירייה לקבוע איפה תהיה המחאה ולרכז אותה במקום מסוים, כל עוד זה לא מפריע לציבור, לא גורם מטרד. אם זה גורם לאיזה מטרד, רעש או תברואה, אז יש סמכות לעירייה לפעול. אם זה עניין של תושבים שזה לא אסתטי בעיניהם שיש להם מאהל בשדרה, אז הם צריכים לסבול את זה כחלק מהמחיר במשטר דמוקרטי".

נוסף לסיוע משפטי, עובדי האגודה לזכויות האזרח נושאים הרצאות במאהלים השונים, מסבירים בדפי מידע ובשיחות עם יושבי האוהלים "איך הפכנו למדינה שאי-אפשר לחיות בה בכבוד" ומה הן "10 הנקודות לקידום מדיניות דיור חברתית", ואף מבהירים לציבור המוחה כי מי שמתקשה "לסגור את החודש" בארץ אינו החריג, אלא הכלל.

- מה הן הבעיות הבוערות בחברה הישראלית?

"המעבר החד מחברה סוציאליסטית של ערבות הדדית לחברה מאוד אינדיבידואליסטית וקפיטליסטית היה מעבר הדרגתי אמנם, אבל הוביל לפערים חברתיים עצומים. המחאה משקפת חוסר שביעות-רצון מהאופי שבו הכלכלה מרחיבה את הפערים ומהעובדה שהצלחת הכלכלה אינה משפרת את חיי התושבים. שירותים שבעבר, כשהמדינה הייתה ענייה יותר, היו ניתנים באיכות טובה ובצורה מסובסדת ואוניברסלית על-ידי המדינה, ניתנים היום בצורה סקטוריאלית ודורשים מכל משפחה להוציא יותר מהכיס הפרטי".

- ומי אחראי לכך? ראש הממשלה בנימין נתניהו?

"האחריות רובצת על הממשלות בשנים האחרונות. המדיניות שהובילו הממשלות, שבבסיסה הפרטה ללא פיקוח והסדרה, ונסיגה מתחום השירותים החברתיים הבסיסיים, היא המקור לבעיות. את המצוקה שיוצרת מדיניות זו בפריפריה חשים באגודה כבר זמן רב. צריך לזכור את הנתון המפחיד - כל משפחה רביעית בישראל נמצאת מתחת לקו העוני. עכשיו המצוקה התרחבה גם למעמד הביניים".

- אז צריך לחזור לאחור, למדינה סוציאליסטית?

"לא. לא צריך לחזור לאחור, לא לימי הצנע, לא לשנות ה-50 ולא למעברות. צריך למצוא את האיזון בפונדמנטליזם הזה. הלכנו הרבה יותר מדי רחוק, לקיצוניות ההפוכה של הקפיטליזם החזירי.

"עכשיו צריך לצמצם את הפערים החברתיים, לקחת ממי שיש לו יותר, ולפני הכול המדינה חייבת לקחת אחריות בעצמה על הזכויות הכלכליות והחברתיות. לא להפריט אותן, לא לקצץ בהן, אלא להיפך - צריך להגדיל את ההקצבה.

"במדד ה-OECD אנחנו מפגרים בהשקעות בחינוך ובבריאות. אנחנו מתיימרים או רוצים להשתייך למדינות המתוקנות, אבל אנחנו עוד רחוקים מהן מאוד".

ועדה גדולה ומסורבלת

יקיר ועורכי הדין של האגודה חריגים בנוף המוחים. היעדרם כמעט של משפטנים בכלל ושל עורכי דין בפרט מהנהגת מחאת האוהלים בולט בשטח, ומשפטנים בודדים בלבד רתמו את עצמם למאבק, בהם גם עו"ד ברק כהן ועו"ד אורלי וייסלברג, שנמנית עם הקבוצה המצומצמת שמנהיגה את המחאה.

ליקיר יש הסבר להיעדרות הזאת, הגם שהוא אינו מקבל אותו. "יש כמה שהגיעו לתמוך ואפילו נמצאים במאהלים, וזה ראוי להערכה, אבל נראה לי שעורכי דין חוששים לתדמיתם כלוזרים אם הם ייראו במאהל - וזו כמובן טעות".

- זה תפקידו של עורך דין להשתתף במחאות ציבוריות?

"לא בהכרח, אבל הוא חייב לתרום לחברה מכישוריו. לצערי, רוב ציבור עורכי הדין לא רואה שליחות חברתית במקצוע. גם בפקולטות ובבתי-הספר למשפטים, זה עדיין לא חלק בלתי נפרד מהחינוך המשפטי. זה קצת משתנה לטובה בשנים האחרונות עם הפתיחה של הקליניקות המשפטיות, אבל הייתי רוצה שכל סטודנט יעבור בקליניקה שעוסקת בשינוי חברתי, ושהנושאים של זכויות אדם יילמדו בצורה הרבה יותר מעמיקה".

בשבועות האחרונים מתרוצץ ראש הממשלה בנימין נתניהו ממסיבת עיתונאים לישיבת חירום בעניין המחאה. בניסיונות להרגיע מעט את הרוחות הקים את "צוות רוטשילד" לשינוי כלכלי-חברתי, בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, וכן מינה יועצים שונים שילוו את ישיבות הוועדה.

לדברי יקיר, נתניהו מפספס את המטרה, ובגדול. "הממשלה התחילה בשליפות מהשרוול של כל מיני פתרונות סקטוריאליים, ואיבדה את אמון המוחים. גם הוועדה המקצועית שהקימה נתפסת כניסיון לגרור זמן ולא כרצון לשינוי אמיתי. הוועדה גדולה מדי, מסורבלת ומורכבת ברובה מפקידי ממשלה. קשה לי לראות אותם חושבים מחוץ לקופסה ומעלים פתרונות יצירתיים. גם אין שם קולות חברתיים".

- אז מה הפתרונות למצוקות הציבור שבאות לידי ביטוי במסגרת המחאה? למצוקת הדיור למשל?

"הפתרונות הם רבים ושונים. האגודה, למשל, חברה בקואליציה לדיור בר-השגה, שהציגה מתווה מקיף למדיניות דיור חברתית וצודקת יותר, שמחייבת יותר מעורבות מצד המדינה להבטחת הזכות לדיור, ולמניעת קיטוב מרחבי.

"בחוק הווד"לים, שהוא חוק שלילי, יש נקודת אור יחידה, והיא שהוזכר בו דיור בר-השגה כיעד לאומי. זה יאפשר לעיריות לקדם תוכניות לדיור בר-השגה וזה כבר צעד חיובי שהמחאה שהעלתה את הנושא הזה לסדר היום השיגה. אפשר יהיה למנף אותו לפתרון מסוים למצוקת הדיור".

- האם המחאה יכולה להשיג הישגים?

"המחאה בהחלט יכולה להשיג הישגים, והיא תשיג אותם, כי נדמה לי שברור לכולם שללא פתרון המצוקה רק תתרחב, והמחאה הבאה תהיה קשה יותר".

- מה הדבר שהכי היית רוצה שיצמח מהמחאה הזו?

"משך שנים אנחנו מנסים להעביר את המסר האוניברסלי של זכויות אדם, לכל אדם באשר הוא אדם. לציבור באופן טבעי קל יותר להתחבר לנושאים של זכויות חברתיות, שבאמת נוגעות לכל אחד ואחת מאתנו, אבל אנחנו מקווים שיוכלו באמצעות המאבק הזה גם להתחבר לנושאים אחרים שנחשבים לפוליטיים או לרגישים יותר של זכויות אדם בשטחים, של האפליה הקשה שערבים אזרחי ישראל סובלים ממנה ועוד".

תדמית שגויה של עמותת שמאל

לדברי יקיר, "הייתי רוצה שנזכור את הסולידריות שקיימת היום בציבור גם בהמשך, ושמרוח זו תצמח גם רוח דמוקרטית יותר לניהול הדיון הציבורי. בשנה האחרונה ראינו תופעות קשות של חוסר סובלנות, דה-לגיטימציה לדעה הפוכה וסתימת פיות. היום יש רוח של שיתוף, הקשבה וסובלנות. הלוואי שזה יגיע גם לחברי הכנסת. התקווה היא שהמחאה תפקח את העיניים למשהו יותר רחב מהכיס הפרטי של כל אחד מאתנו".

לסיכום בוחר יקיר להעביר מסר חיובי נוסף למוחים. "אפשר וצריך לשנות במדינת ישראל. הרעות החולות אינן גזרות משמיים".

- לאגודה לזכויות האזרח צביון שמאלני. האם זה לא מחזק את טענותיהם של חלק ממתנגדי המחאה, שלפיהן מדובר במחאה פוליטית?

"יש לנו תדמית שגויה של עמותת שמאל, אבל אנחנו מטפלים בכל אדם באשר הוא אדם. ייצגתי את נעם פדרמן כשהיה עצור במעצר מינהלי, והגשנו עתירות נגד צווי הגבלה על פעילי ימין קיצוני. אנו מייצגים אנשי ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים".

"אנחנו עוסקים בנושאים של זכויות חברתיות וכלכליות כבר הרבה זמן, ולכן אנחנו מתחברים למחאה הזאת ולנושאים שהיא מעלה. אנחנו לא קובעים להצביע למועמד זה או אחר או למפלגה זו או אחרת. הפעילות שלנו היא למען זכויות האדם ומי שנפגעות זכויותיו, בלי קשר לזהות הפוליטית שלו".

יקיר זכויות האזרח

שלט קטן, כמעט בלתי נראה, על תיבת דואר חבוטה בבניין ישן ברחוב נחלת בנימין 75 בתל-אביב, מודיע לבאים כי הגיעו ל"אגודה לזכויות האזרח". משרדי האגודה נדמים כאילו עוצבו על-פי רוחה ומדיניותה של האגודה, בצניעות ובענייניות, מרוהטים באופן מינימלי בריהוט סטייל הום סנטר ונטולי פוזה ואגו.

עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, משתלב היטב ברקע הזה. הילוכו והתנהלותו שקטים וקולו הרדיופוני נשמע באוקטבה הנכונה, אך כשהוא מדבר על זכויות חברתיות, על המצוקות הכלכליות של תושבי המדינה ועל קו העוני, עיניו בוערות. בתפאורה הזו, נראה כאילו הוא נולד להילחם על אותן הזכויות החברתיות שיושבי האוהלים מלינים על היעדרן.

אך החלום האמיתי של עורך הדין החברתי היה שונה בתכלית. הוא בכלל חלם להיות שחקן תיאטרון. "מגיל צעיר הייתה לי איזו תחושת צדק מאוד חזקה, אבל חלום חיי היחיד היה להיות שחקן תיאטרון. הייתי בחוגי דרמה בחיפה בבית רוטשילד ובבית-הספר, הייתי קריין קבוע בכל הטקסים והמליצו עליי בבחינות לגלי צה"ל, אבל דן כנר וחבר השופטים לא קיבלו אותי. החמצה גדולה", מספר יקיר, וממשיך: "חיי מורכבים מכישלון אחר כישלון, בגלי צה"ל דחו אותי, אחרי זה בחופשת השחרור קיבלתי הודעה שהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב דחה אותי, ונשארתי בידיים ריקות. אין לי מושג מאיפה צץ הרעיון של משפטים, אבל רק בגלל שלא התקבלתי למה שרציתי בחרתי במסלול הזה".

מבג"ץ מילר ועד בג"ץ קעדאן

יקיר (52) נולד בחיפה ליוסף, ארכיטקט ימי, ותמרה, מהנדסת כימיה שוויתרה על קריירה למען גידול 3 ילדיהם, רון, מילי ודן. לאחר שהתגלגל ללימודי משפטים, כהגדרתו, מצא את ייעודו המקצועי מהר מאוד.

בתחילת שנות ה-80 נפתח המשרד הראשון של האגודה לזכויות האזרח. בין העובדים בשנים אלה היו עו"ד יהושע שופמן, לימים המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביגדור פלדמן והסטודנטית שלי יחימוביץ'. עם התרחבות פעילותה נזקקה האגודה לכוח-אדם נוסף, ושלט "דרושים" נתלה על לוח המודעות באוניברסיטת תל-אביב, שם למד יקיר.

יקיר הגיש מועמדות, ולאחר פגישה עם פרופ' רות גביזון, אז יו"ר האגודה, התקבל לתפקיד הרכז הראשון של סניף תל-אביב. הסניף התנהל מדירת הסטודנטים שלו במשך מספר שנים, עד שנשכר מקום קבע.

בהמשך עשה יקיר הפסקה קצרה מהאגודה כאשר התמחה אצל השופט המחוזי משה טלגם ובמשרד אזרחי, אך מהר מאוד הבין שזה לא בשבילו, ושהוא כבר מכור למטרות החברתיות ששירת במסגרת עבודתו באגודה.

לאחר שנתיים כעורך דין במשרדים פרטיים, התקבל יקיר לתוכנית המלגות של הקרן החדשה לישראל בוושינגטון הבירה, שבמסגרתה השלים לימודי תואר שני במשפטים ב-American University ב-1989. במסגרת הלימודים עבד כמתמחה בסניף האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות בוושינגטון ובפרויקט לזכויות הומוסקסואלים ולסביות במשרד הארצי של האגודה בניו-יורק.

עם שובו לישראל, הצטרף יקיר למחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח, תחילה כעורך הדין של סניף תל-אביב, ומאז 1995 הוא משמש היועץ המשפטי של האגודה, וייצג אותה בכמה דיונים בולטים בבית המשפט העליון, בהם בג"ץ אליס מילר, הצוערת הראשונה בקורס טיס (1994); עתירה נגד שר החינוך, זבולון המר, שיתיר תוכנית טלוויזיה על נוער הומוסקסואלי (1997); ובג"ץ קעדאן, שבו נקבע כי על המדינה לאפשר לזוג קעדאן לרכוש קרקע בקציר ולהתיישב ביישוב.