מנכ"ל רב-בריח: "אני מחכה לפיצוי עקב ההסלמות בדרום"

לפי החישוב של שמואל דונרשטיין, הבעלים והמנכ"ל של רב-בריח, כל אזעקה עולה לו חמישה ימי עבודה ■ למרות זאת, מגלה סיור במפעלים בטווח האש, השבתת הפעילות לא באה בחשבון

שמואל דונרשטיין, הבעלים והמנכ"ל של חברת רב-בריח שמנהלת את ייצור דלתות הפלדה שלה באזור התעשייה הדרומי באשקלון, חישב ומצא שכל אזעקה עולה לו חמישה ימי עבודה. לדבריו, אף אחד בינתיים לא מפצה אותו על כך. "יש לי כאן 270 עובדים. בכל פעם שיש אזעקה, הם נכנסים למרחבים המוגנים ל-10 דקות שלמות. זה 2,700 שעות לאזעקה. אם מכפילים את זה בארבע או בחמש אזעקות ביום בתקופה של עימות, ויש ימים שיש בהם יש יותר, אנחנו בבעיה. זה המון כסף. אני מחכה עדיין לפיצוי של יותר מ-3 מיליון שקל מהמדינה על אובדן הכנסות בעקבות כל האירועים הביטחוניים בדרום בשנתיים האחרונות. בעופרת יצוקה היו לנו בין 15 ל-20 אזעקות ביום. העובדים מקבלים את השכר שלהם כרגיל. אני זה שמפסיד", הוא אומר.

התושבים בוטחים בכיפת ברזל

הבוקר, הוא הגיע לאשקלון מביתו שברמת השרון, ובין אזעקה לאזעקה הוא מתעקש שמבחינתו לא הייתה דילמה: לא משביתים פעילות, העבודה נמשכת כרגיל. אפילו העובדים שלו, כולם תושבי הדרום שעברו את השבת במרחבים המוגנים, לא תהו בעניין. "אני גאה בהם", הוא אומר, "התייצבות מלאה. 100 אחוז נוכחות. שום התחמקויות, שום היעלמויות".

מחוץ לגדרות המפעל, המתח והעצבנות ניכרים באוויר. בשונה מאזורי לחימה, רחובות אזור התעשייה די סואנים, כמו גם רחובותיה של אשקלון. התושבים שמים את מבטחם במערכת היירוט כיפת ברזל, שבינתיים לא מאכזבת. "יש לנו כאן 6 מרחבים מוגנים שפזורים בכל המרחב של המפעל", מספר דונרשטיין בזמן שהוא מצביע על רובוטים מתקדמים לליטוש ולניקוב לוחות פלדה שבתוך דקות יהיו לדלתות. כשבחוץ אין סירנות ואין נפילות של גראדים או רקטות קסאם, הרובוטים האלה מאפשרים לו לייצר מדי 93 שניות דלת חדשה. כשיש אזעקה, יש עובד שיודע שתפקידו הוא לרוץ אל הכפתור האדום שבצדי המקלדת של מחשב הפיקוד, ללחוץ עליו ולהשבית את הרובוט. אז כולם רצים אל המרחבים המוגנים ולא יוצאים מהם אפילו לא דקה לפני שעברו 10 דקות. "אנחנו מתורגלים. הכול על פי ההנחיות של פיקוד העורף. אנחנו יודעים לעבוד תחת אש. מהבוקר ועד עכשיו, 10:30, היו כבר 3 אזעקות. אני פשוט מסיר את הכובע בפני העובדים שמצליחים לעבוד כך. זו שעתם היפה", אומר.

העובדים שקועים בעבודתם, כולם גרים באזור הדרום, בטווח הפגיעה של הרקטות מעזה. יש מבאר שבע, מאשדוד, מיבנה, מגן יבנה, מקריית מלאכי, מקריית גת ורבים מאשקלון. הם באו היום לעבודה ועיניהם טרוטות אחרי שלילם הופרע באזעקות, בקולות בכי של ילדים, בחרדה, בריצות אל המרחבים המוגנים.

"כולם צמודים לניידים"

מאיה לוי מגן יבנה, נשואה ואם לשניים, עובדת בהרכבת צילינדרים במפעל של דונרשטיין. האצבעות רצות במיומנות בין אין-ספור חלקים, מרכיבות אותם זה אל זה והראש - הוא נמצא בגן יבנה: "ביום שישי בצהריים הייתה נפילה של גראד במרחק 100 מטר מהבית שלי. הייתי שם באותו זמן עם הילדים. אין לי מרחב מוגן. את השבת כבר עברנו אצל ההורים שלי. הילדים, בן שנה ובן שלוש, נשארו שם", היא מספרת. הטלפון הנייד שלה מונח לפניה, פתוח, עיניה מתרוצצות כל הזמן למרחב שבין חלקי הצילינדר לבין המסך, כדי לוודא שהיא לא מפספסת שיחה בהולה מהילדים או מההורים. "כולם כאן צמודים לניידים שלהם", אומר קובי כהן, מנהל עבודה באחד האגפים של המפעל. "כשיש אזעקה, כולם רצים אל המרחבים המוגנים, האצבעות כבר מחייגות אל הבית, לאישה או לילדים".

עד כמה שזה נשמע מוזר, לעובדת לוי עדיף לעבור את השעות מעל חלקי הצילינדרים כי שם היא עוד איכשהו בטוחה. יש לה לאן לרוץ כשהרקטות שורקות. "מעבר לכול, זאת הפרנסה", היא מסבירה.

גם לסגן מנהל המפעל, יוסי אלפסי, יש דאגות משלו, בזמן שהרובוטים מכרסמים בחריצות לוחות מפלדה. הבן שלו, מיכאל, לוחם בגדוד נחשון של חטיבת כפיר שעושה קורס מ"כים בביסל"ח, התקשר וסיפר שהעלו אותו לכוננות לקראת הקפצה לגזרת עזה הבוערת. כשהוא מנסה להדחיק את הדאגה הזאת, הוא נזכר בשלושת הקטנים שלו שנשארו בבית, ביבנה, לבד. האם, אלין, עובדת בשטראוס. "הצרה והדאגה היא של כולנו. מנהלים, עובדים, כולם אותו הדבר. כולם חיים באותה מציאות, כולם חשופים לאותו איום", הוא אומר.

"זאת עונת הגלידה"

במרחק של רבע שעה נסיעה משם, באזור התעשייה באר טוביה, ממשיכים 90 עובדי בן אנד ג'ריס לעשות את מה שהם עושים כל יום, בייחוד בחודשי הקיץ הלוהטים: לייצר גלידה. המנכ"ל, אבי זינגר, היושב במשרדו הממוזג, אומר שבימים האלה "זה שיא הלחץ בעבודה".

"הנוכחות מלאה. העובדים מבינים שאנחנו בשבועות של פעילות שיא. יוני, יולי ואוגוסט הם החודשים הכי עמוסים אצלנו ואסור לפספס דקה. זאת עונת הגלידה", הוא אומר. היום, כמו בכל יום בחודשי השיא, ייצרו שם לא פחות מ-10,000 ליטר של גלידה בטעם טופי קראנץ', הכול לשוק המקומי. מחר ייצרו שם את הגלידה צ'אנקי מאנקי. "אני משוגע על הטופי קראנץ'. היא מדהימה, אבל זה בגלל שמייצרים אותה היום. מחר אני אוהב את הצ'אנ'קי. בגלל הבננות, בגלל האגוזים והשוקולד שנמס בטמפרטורת הפה. כזה אני. אוהב מאוד את הגלידות שמייצרים באותו היום. מוציא מהמכונה ואוכל, כשהיא הכי טרייה בעולם", אומר זינגר, לא נותן לאזעקות להפריע לו עם הגלידה. ביום אחד הוא מחסל כמה כוסות: "יש כאן מרחבים מוגנים, אנחנו מסודרים מבחינה הזאת לגמרי.

לא מזמן קיבלנו גם הדרכה יסודית מאנשי פיקוד העורף. כל עובד יודע לאן הוא רץ כשיש אזעקה. המוכנות הזאת מרגיעה אותם", הוא אומר.

מפעל הגלידות של בן אנד ג'ריס נפתח באזור התעשייה ליד קרית מלאכי לפני כשנה. לפני כן, פעילות הייצור של החברה בארץ התנהלה ביבנה. בחברה רצו להתרחב, לאפשר שיווק של תוצרת לשוק המקומי ובמקביל, גם לייצא ליעדים של החברה העולמית בחו"ל והיו חייבים להתרחב. כבר אז ידעו שם שהרקטות של ארגוני הטרור מעזה מגיעות לקרית מלאכי, אך לטענת זינגר, לידיעה הזאת לא היה משקל כלשהו במערכת השיקולים שעשה טרם החליט על אתר הייצור החדש של החברה. "כרגע אני לא מרגיש הפרעה כלשהי בפעילות הייצור והשיווק שלנו", הוא אומר, "רק עכשיו, כשאני חושב על זה, אני תוהה מה יהיה בעוד כשבועיים, אז אמורה להגיע לכאן משלחת של אנשי בקרת האיכות של החברה העולמית. אנחנו מחכים למשלחת הזאת כבר שנה. היא תחליט אם נוכל לשווק תוצרת ליעדים נוספים שלה בעולם. זה ביקור קריטי".

"השבתת פעילות - לא בלקסיקון"

גם אצל יצרנית השמן השנייה בגודלה בישראל, יצהר, שמנהלת את פעילות הייצור שלה באזור התעשייה עד-הלום שמדרום לאשדוד, מדווחים על התייצבות מלאה של עובדים. "הם מבינים את החשיבות של המשך הפעילות שלנו בכל תרחיש ובכל מצב ובאים. תחושת אחריות אישית של כל אחד ואחד", אומר סמנכ"ל השיווק של החברה, נדב ברגר. אחיו, יונתן, הוא המנכ"ל. "אנחנו מחזיקים מלאי חירום עבור המדינה של 3,000 טון של שמנים מסוגים שונים, רובם הגדול קנולה, במסגרת הניהול של משק לשעת חירום (מל"ח). הרוב מאוחסן בבקבוקים של ליטר. צריך לתחזק. לנהל את המלאי הזה, להמשיך ולייצר", אומר.

כ-100 עובדים יש ביצהר, רובם הגדול מאשדוד ומאשקלון. "אתה רואה את העייפות בעיניים שלהם. את השעות הארוכות ללא שינה. אתה רואה אימהות לילדים שבאו הבוקר לעבודה בעיניים טרוטות. הם מגיעים לעבודה כי הם כבר מתורגלים. עברנו יחד את ימי הלחימה הארוכים בתקופת המבצע 'עופרת יצוקה'. לפני חודש, בלי שום קשר לשום אירוע ובלי קשר לשום תחזית, עשינו תרגיל מקיף בכל רחבי המפעל של התגוננות במקרה של ירי טילים. יש לנו מרחבים מוגנים, כל אחד מן העובדים יודע לאיזה מהם הוא הולך. עם זאת, חסרים לנו עוד כמה מרחבים, שכן השטח של המפעל גדול מאוד. אנחנו עובדים על זה כדי שבזמן אמת העובדים יוכלו לתפוס מחזה בזמנים קצרים יותר", הוא אומר. "אין אצלנו בלקסיקון להשבית פעילות. אנחנו מפעל חיוני. כפי שאנחנו חיוניים לכלל המשק, אנחנו חיוניים גם לתעשיית המזון. אנחנו מספקים את השמן לאסם בשדרות, שמשמש לייצור של חטיפים. משווקים שמן גם לתנובה ולשטראוס. אנחנו לא יכולים לא לעבוד", הוא אומר.

צרו איתנו קשר *5988