אין מחסור בדיור, יש מחסור בתכנון

גבי שוורץ

גיל: 55

מצב משפחתי:נשוי 2. בן אחד לומד אדריכלות.

מגורים:בדירת גג על הכרמל, בבניין שיש בו 5 דיירים.

השכלה:בוגר הטכניון (1986)

משרד:דירה בשכונת מגורים ב"דרך הים" על הכרמל. 15 מתכננים.

פרויקטים ניצבים:ספריה במכללת כנרת (אות העיצוב 2011), שכונת הבוסתן בכרמיאל (פרס רכטר 2003), מרכז העיר בכרמיאל (פרס עזריאלי 2007), ספרית עירונית בטירת הכרמל, כפר המשתלמים (מעונות סטודנטים לתארים מתקדמים) בטכניון, מרכז תקשורת במכללת עמק יזרעאל.

פרויקטים מתוכננים: 15 שכונות מגורים בכרמיאל, שכונה במודיעין, 300 יחידות דיור בכרמיאל, מגדלי יוקרה על הכרמל.מגדל התיאטרון בחיפה (פרס איילון 2005),

מרצה בפקולטה לבינוי ערים בטכניון ומשנת הלימודים שעברה מרכז את פרויקט הגמר.

חתן פרס רכטר.

אדריכל גבי שוורץ: "פעם איישה את ועדות התכנון אליטת האדריכלים של הדור. איפה הימים שאל מנספלד היה מעורב בתכנון הדיור הציבורי ורם כרמי היה האדריכל הראשי של משרד השיכון . היום יש נתק בין הוועדות לציבור האדריכלים - אלה ואלה יושבים בשני צדי מתרס ומדברים בשפה שונה כל כך, עד שהדבר שצריך היה להיות דיאלוג, נהפך למאבק. למרבה הצער, יש להודות שבמאבק זה מתכופפים האדריכלים, כי לוועדות יש הכוח, הן המאשרות".

היד הנעלמה של משרד השיכון "בימים שמשרד השיכון היה מנחה את הוועדות, וההנחיות היו יורדות לקבלנים, הייתה פרוגרמה. הפרויקטים למגורים התחלקו כך: 25% חמישה חדרים, 25% ארבעה חדרים ו-50% שלושה. היום - אין הנחיות ממשלתיות, 'היד הנעלמה של השוק' מכתיבה את גודל הדירות והתמהיל בפרויקטים. כך קורה שהמינימום הוא 4 חדרים, כי תוספת החדר, מעלה מחיר, אך לא מוסיפה הוצאות לקבלן, ו-3 חדרים, זה לספקולנטים, כך שהמחיר שלהם גם עולה".

אדריכלים במקום וד"לים "אנחנו צריכים אדריכלים ולא וד"לים. אדריכלים בצומתי התכנון הם התשובה למצוקת הדיור. מצוקת הדיור אינה מחסור בדיור, אלא מחסור בתכנון נכון. בעבר, היה למשרד השיכון מעמד ואדריכלים ביקשו להיות חלק מבירוקרטיית התכנון הממשלתי. אדריכלים בני זמננו לא רוצים להיכנס אליה, כי התדמית שלה - וגם המציאות שלה, הבה נודה - אפורה וקפואה. כדי שהשיח בוועדות ישתכלל, אולי צריך להכשיר באופן רשמי קאדר של אדריכלים לכיוון הזה, להתקין מסלול ייעודי באקדמיה. צריך כמובן לדאוג גם לתגמול ישיר, כלומר כספי, בתפקידים אלה, וגם בדמות יוקרה ומעמד".

סטייה כלכלית "פרויקט בנייה חייב לעמוד במבחן הכלכלי, אחרת הוא יתקע, ואיש לא ירצה בו. הבעיה היא שהפרויקטים בישראל נטו יותר מדי לכיוון הכלכלי, וכתוצאה מכך נהרס המרחב הציבורי: לא הקפידו על תכנון איכותי וזכויות הבנייה שניתנו היו מוגזמות והתחשבו בהכנסות, מבלי לקחת בחשבון את התוצאות".

דיירי האוהלים "הגירת תושבים ותיקים ועניים מאזור מתפתח שהמגורים והחיים בו נהפכו ליקרים, ופינויו לטובת תושבים חדשים ועשירים, היא תוצאה טבעית של פיתוח עירוני. זו תופעה שאי אפשר לעצור אותה: אזור שהרשות מפתחת - מתפתח, כשהוא מתפתח - הביקוש גובר, כשהביקוש גובר - מגיעה התייקרות שפולטת החוצה את החלשים והעניים. זה לא בהכרח דבר רע, אבל אסור שזה ייקרה מבלי שמתכננים מראש לאן ילכו הנפלטים. תכנון עירוני צריך להיות מודע לג'נטריפיקציה ולהכין מראש את הפתרונות לאוכלוסייה שתאלץ, ככל הנראה, להגר. אם עושים פיתוח בלי מחשבה על התהליך הלא-מפתיע הזה - קורה מה שקורה עכשיו. אנשים עוברים לאוהלים".

אבנים על מרכז השלום "פעם הגעתי למרכז פרס לשלום (בדרום שכונת עג'מי ביפו - המתפתחות להיות אחת השכונות המתייקרות באזור), זה בניין שאני מאוד מעריך מהרבה בחינות. התהלכתי סביבו, תוך כדי שאני מצלם אותו בכול מיני זוויות. ילדים, בנים של תושבי השכונה שהסתובבו שם, הבחינו בי וזיהו שאני 'בעל עניין', התחילו לידות בקבוקי פלסטיק על קירותיו".

מחאה לינארית "צורת המחאה הנוכחית בישראל, היא פרק חשוב בתולדות המחאה בכלל. בדרך כלל מוחים בכיכרות, מאז ומעולם זו הייתה הדרך להפגין עוצמה - למלא כיכר. המחאה התרכזה בכיכר - מחאה ריכוזית, עם במה אחת וקהל - והגדרה ברורה בין ה'מדברים' ל'קהל המאזינים'. היום המחאה היא לאורך העיר - ויש לה המון כוח משום כך, היא מתחככת כל הזמן במי שעובר בה, ברגל וברכב, לא סגורה בכיכר 'יעודית' להפגנות, ומבחינה טופוגרפית המחאה היום היא לינארית ולא היררכית. זו מחאה בסגנון אחר".

צומת הצדק החברתי "הגודל לא משנה: אפשר להחריב רחוב עירוני בתכנון גרוע של בניין רקמתי (שממדיו דומים לממדי סביבתו) ומנגד - להציב באותו רחוב מגדל מצוין מתחשב ומשתלב. זו בדיוק הצומת שבו אדריכלים צריכים לעמוד - המקום שבו נפגשים האינטרס הכלכלי, האינטרס של הסביבה, אינטרס האזרח הקטן והאינטרסים של כל הקהילה (לא תמיד השניים האחרונים זהים). אדריכל הוא בעל המקצוע היחיד שיש בידו הכלים למזג את כל האינטרסים שהזכרתי ולצקת אותם להחלטה שהיא גם תרבותית, גם כלכלית, וגם צודקת-חברתית".

סוציולוג מובטל "בגופי התכנון וברשויות, יושבים מעט מאוד אנשים שלמדו אדריכלות - מאיישים אותם כלכלנים, סוציולוגים, גיאוגרפים, עורכי דין, וכמובן: 'מתכנני ערים' - סוציולוגים שלא מצאו עבודה, עשו תואר שני ב'תכנון ערים' ואופס - יש להם מקצוע וגם תעסוקה, ברוך השם".

הפגר האזורי "ברשויות ובוועדות התכנון עוד לא זנחו את הפגר 'zoneing' - הגישה שמחלקת את המרחב לאזורי תעסוקה ואזורי פנאי ובילוי, ומפרידה בטיפשות אזורי עסקים מאזורי מגורים וכיוצא בזה. עדיין קוראים שם תכניות דו ממדיות, שהאזורים בהן צבועים בצבעי 'משרדים', 'מגורים' וכן הלאה. לא להאמין שעדיין מתכננים רשויות לפי אזורים שמתרוקנים בלילה, ומהווים מרכז משיכה לגורמי פשע ואזורים אחרים שבשעות הפעילות, הגישה אליהם איומה, כי עומס התנועה אליהם ובתוכם, בלתי אפשרי".

עיר שכבות "הצעד הראשון, והוא בסיסי, הוא היחלצות מ'הייעוד האזורי'. העיר היא דבר שבנוי בשכבות, וכדאי להתחיל לתכנן לפיהן. למשל, שכבת המסחר בקומה הראשונה - שבה תנועת הולכי הרגל, המשרדים בקומה השנייה והמגורים בקומות העליונות - שמהן נשקף הנוף. יש לכך היגיון חברתי, כלכלי וקיימי. זה מונע השבתת חלקים מהעיר בשעות מסוימות, זה מייעל את השימוש בתשתיות, כי אנשים צריכים לנסוע פחות, בהנחה שהמסחר והמשרדים מספקים להם את צרכי הקניות והתעסוקה, סמוך למגוריהם וזה כלכלי - כי אנשים רוצים לגור בעיר, ולגובה יש ערך ומחיר".

תב"ע גמישה "בשיח המקצועי מדברים רבות על כך שמשך הזמן שעובר בין תכנון תב"ע ליישומה, מפחית ממידת העדכון שלה. צריך לשנות חשיבה, להסכים לתב"עות גמישות, שנותנות גם להתפתחות העירונית הטבעית לומר את דברה. לפעמים לבית מלאכה של חייט יש משמעות ותרומה למרקם העירוני, למרות שהוא לא 'מתאים' לתב"ע החוקית.

"הבעיה היא שתכנון כזה, דורש הרבה יותר כישורים מאלה שנדרשים כדי להציב בניין בפינת רחוב, לתכנן בית מגורים טיפוסי, לשכפל ולפזר העתקים שלו ב'שכונת מגורים'. זה דורש יציאה ממסגרות וכישורים".

הדמייה סוציולוגית "יש היום תוכנות ייעודיות שמדמות השלכות של תכנית בינוי צורנית. למשל, את המשמעות של ציפוף שכונת מגורים מבחינת הטלת צל, שזה דבר פיזי, ומבחינת גודש תנועה, צרכי תשתיות פיזיות - חשמל, מים, ביוב, כבישים, ותשתיות חברתיות - מסגרות חינוכיות וכו', תוכנות שיכולות לדמות תופעות סוציולוגיות ואקולוגיות - בתלת מימד, עם אפשרות לשנות נתונים, ולבדוק תסריטים שונים בזמן אמת - מה קורה אם מתווספות באזור 100 יחידות דיור ל-100 משפחות - מה צריך להוסיף, מה לגרוע, מה לשנות".

נספח נוף מבוזבז "חברי הוועדות חסרים את הכישורים המקצועיים להתמודד עם כלים כאלה - והם חוזרים לתוכניות המסורתיות הדו ממדיות, הכתובות במלל עם ליווי של גרפים והאזורים הצבועים והשפה המיושנת שבה גן ילדים הוא כתם חום על המפה, בלי יכולת אפילו לדמיין שהוא גם יכול להיות בקומה שנייה בבניין, בשדרה המרכזית בעיר. דוגמא אחרת לכשל הכישורים הוא 'נספח נופי', שיזם שמתכוון להרים בניין בגובה 20 קומות, צריך לצרף לבקשת היתר הבנייה ובו הוא מתבקש להציג את כל ההשלכות על הסביבה. יש כזה נספח - אבל הוועדות פשוט לא משתמשות בו נכון".

הדרך לחדר האשפה "גם אדריכלים איבדו את הדרך ומוציאים מתחת ידם תכנון לא רלבנטי המתואר במושגים של צורת הבניין - 'בנין פינה' ו'בנין שער', זו שפה שהייתה נכונה בשנות השבעים, אבל משתמשים בה בתוכניות שיוצאות לפועל היום. כך נולדות שכונות מגורים מנוכרות שמקשרות ביניהן גינות שמה שחשוב למתכנן שלהן הוא ששביל האלכסון החוצה את הגינה יוביל ממספר 7 ברחוב למבנה פחי האשפה, בדרך הקצרה ביותר".

הדקוראטורים "המקצוע שלנו נתפס כשייך לתחום האסתטיקה. מזמינים אותנו לבחור צבע תופסים אותנו כדקוראטורים. הצעתי שתערוכת הגמר של בוגרי הטכניון שתפתח באוקטובר תישא את הכותרת 'יותר אתיקה - פחות אסתטיקה', ותהיה קונטרה לתערוכת 'עיר עולם' שהוצגה בהאנגרים בנמל יפו, כתערוכת הסיום של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. כרגע יש לי באופן אישי שאיפה להציג את התערוכה במאהלים, אבל לא בטוח שהטכניון יסכים לכך, משום שהנהלתו לא רוצה לתפוס צד בוויכוח פוליטי".

כביש גמיש "מודיעין היא עיר שנבנתה בגישה טיפולוגית. גם אנחנו, כשתכננו בה, באנו עם תכניות שדיברו בשפה זו, כי אחרת התכנון לא היה עובר. את מרכז העיר כרמיאל, לעומת זאת, תכננו בגישה יותר פתוחה וכשלפנינו אתגר: לתכנן את המדרכה והכביש כמפלס, כדי להימנע מ-15 הס"מ שמבדילים ביניהם בכל מקום כיום. אזור הולכי הרגל נבדל מאזור תנועת כלי הרכב בארקדות שלאורכן חנויות ובתי קפה (ומעליהן מגורים). האזור שהוא 'כביש' ביום-יום ומשמש למכוניות, נהפך לרחבת שוק בסופי שבוע ולמרכז התכנסות קהילתי למופעים ואירועים, בימי חג. דבר דומה קרה גם בתל אביב, בעל כורחה אמנם - כשהשדרה היוקרתית, מרחב הבילוי, נהפך למוקד מחאה ציבורית הומה - דבר שאיש לא ציפה שיקרה. המסקנה היא שגם הייעודים הכי קשיחים - עלולים להשתנות כתוצאה מרוח התקופה".

תבנית נוף דירתנו "תבניות בתי המגורים בישראל מוצלחות. יש מסורת הגיונית לחלוקת שטחים לשימושי יום ושימושי לילה. ברוב הדירות בישראל הכניסה דרך הסלון, לנו זה נראה מובן מאליו, אך באירופה, לשם השוואה, פעמים רבות נכנסים דרך 'אזור הלילה'".

עידן השיתוף 1 "רוח השיתוף, הנושבת בכל תחום כמעט, כבר חדרה לתכנון בנייני ציבור. למשל, בספריה שתכננתי למכללת הכנרת - הגדלתי מאד את החלל המשותף, שבו אנשים נפגשים - הרי איש כמעט לא מגיע היום לספריה כדי 'למצוא מידע', את זה אפשר לעשות בבית. מגיעים כדי לחלוק ידע, לשתף ולהשתתף. כשהגשתי את התוכנית, לא כל כך הבינו אותי, כי בעבר הקפידו על פרטיות ושקט. בערב הפתיחה, סטודנטים התעניינו אם אפשר לשכור את המקום כדי לערוך בו חתונה".

עידן השיתוף 2 "השיתוף יכול להגיע גם לדיור. מי אמר שכל דירה צריכה סלון ומטבח? אני בטוח שיש אנשים שיסתפקו בדירה בגודל 25 מטרים, שיש לה עוד 30 מטרים משותפים ב'טיימ-שרינג', אם זה יוזיל את מחירה. יש אנשים, שחיים לבד, שמשתמשים בסלון פעמיים בשבוע, ואפילו פעם בשבוע. צריך לבחון את הדברים האלה, לנסות ולראות מה עובד. אדריכלים שתכננו ומתכננים בהולנד פרויקטים ניסיוניים נהנים מסבסוד ממשלתי. היה צריך לשאוף לכך גם כאן, כדי לעודד אדריכלות יצירתית, שמתכננת ברוח התקופה והשינויים שהיא מולידה".

הטכניון הרלבנטי "אני חולק על המבקרים את הטכניון וטוענים שהוא מוסד שקפא על שמריו ו הטכניון מלמד דברים שאדריכלים נזקקים להם ושהעדר הידע שלהם אצל אדריכל, יוריד את ערכו בין שותפיו המקצועיים".

טייקוני מצרים "המאבק הנדל"ני בין הגישה הטייקונית לגישה הציבורית, ניכר כבר בראשית התרבות האנושית: הנה המצרים שהרימו מבני ענק למלכים המתים(!) שלהם, שבולטים בסביבה ונראים למרחוק, לעומת היוונים שהשקיעו מאמצים בבניית מבני ציבור כגון תיאטרונים, ששקועים באדמה ומשתלבים בטופוגרפיה הטבעית של השטח.