דרך חברון

המשקיפים של הארגון הבינלאומי TIPH היו כבר בקוסובו ובאפגניסטן, אבל אפילו להם קשה להבין את חבית חומר הנפץ של חברון ■ רגע לפני העימות הצפוי באו"ם הצטרף אדוארד קפרוב לסיורים שלהם, כדי לראות איך נראה הסכסוך בעיניים זרות

חברון לא דומה לשום דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם התרגלנו לעימותים בגבולות של גדר המערכת וחומת ההפרדה, לחדירות ליישובים יהודיים מול פעולות בכפרים פלסטיניים, לרקטות מול תקיפות מהאוויר, חברון משנה את כללי המשחק. מדובר במקום אחד, לא מאוד גדול, שבו חיים ישראלים ופלסטינים זה בתוך זה כשמה שמפריד ביניהם - פרט להיסטוריה המדממת, כמובן - הוא קו דמיוני.

הקו הזה, שחוצה את העיר לאזורים H1 (לפלסטינים) ו-H2 (ליהודים), הופך את היישוב היהודי למעין פיורד בין גבעות פלסטיניות, שכונת אבו סננה מדרום וחארת א-שייח מצפון. אבל גם ביישוב היהודי, למן מערת המכפלה בואכה שכונת אברהם אבינו וישיבת בית רומנו ועד לשכונת בית הדסה, עובר ציר שכולל בתוכו אוכלוסייה פלסטינית תחת שליטה ישראלית, כמו הקסבה הצפופה והבתים שסביבה - אזור פלסטיני בתוך יישוב יהודי מוקף כפרים פלסטיניים. כמה שפוי זה כבר יכול להיות?

באופן טבעי, באזור שכזה קיימת נוכחות לא קטנה של צה"ל. לוחמי חי"ר מפטרלים באזור כדי לשמור על השקט המתוח, ומנהל התיאום והקישור מנסה להפוך את המתח ליותר שקט. לפלסטינים יש טיף. טיף, ראשי תיבות של Temporary International Presence in Hebron, הוא ארגון משקיפים בינלאומי, לא חמוש, שהוצב בעיר לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללי מסגד איברהימי בפברואר 1994.

המטרה המוצהרת שלהם היא להקנות לאוכלוסייה הפלסטינית ביטחון, להעניק להם את התחושה שיש להם למי לפנות במקרה של התנכלות מצד אנשי היישוב היהודי או חיילים. ביישוב היהודי, מן הסתם, רואים את זה אחרת, ומקבלים את משקיפי טיף באופן, איך לומר בעדינות, צונן למדי.

יהיה אשר יהיה מעמדה של חברון בעוד שבוע וחצי מהיום, בהנחה שהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית תאושר באו"ם, כיום העיר היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך, ומעניין להביט עליו דווקא דרך עיניהם של הזרים, אותם "או"ם-שמום" שמצטיירים בעין ישראלית כמי שהגיעו עם דעה משוחדת מראש. הזדמנות לצאת לרגע מהנרטיב של שני העמים, ולנסות להסתכל על עצמנו מבחוץ.

תחנה ראשונה: בסיס טיף

שכפ"ץ, קסדה, מצלמה

השעה שבע בבוקר. בסיס טיף בחברון. אני נכנס ומברך לשלום את יושביו. בכל שלושה חודשים כשליש מצוות המשימה מתחלפים ובאים אנשים חדשים לגמרי. היום הם חונכים את החדשים שהגיעו.

הצוותים נמצאים בדיוק עיצומו של תדרוך לעוד משמרת, רגע לפני שיוצאים לסיור. ברגע שמסתיים התדרוך יורדים אנשי הצוות אל קומת החניון ועולים על ציוד אישי שכולל שכפ"ץ, קסדה ומסכה נגד גז מדמיע. כל אנשי הצוות מוודאים שעל זרועותיהם ענודים הסרטים האדומים שעליהם כתובה המילה "משקיף" באנגלית, בערבית ובעברית, אולי כדי להקטין את תחושת האיום מפני הכוח הבינלאומי, אולי כדי לרמז על כוחו העצום של מראה עיניים במיגור עוולות.

הגנה, אגב, הסרט הזה לא תמיד מספק: כוח המשימה ספג שתי אבידות בנפש מירי פלסטיני; וב-2006, בעקבות מהומת הקריקטורה הדנית ומחשש לפגיעות נוספות, הארגון נאלץ לפנות את כוח המשימה עד שהרוחות יירגעו.

אני מצוות לפטרול, שמורכב מאיש צוות בעל רקע צבאי-משטרתי ומאיש צוות דובר ערבית או עברית. לסיור שלנו הצטרפה גם דוברת המשימה, אינגריד. משבדיה, כמובן. דובר הערבית בסיור שלנו הוא סלאם, גם הוא משבדיה. לו הייתי רואה אותו בלי מדיו בנוף המקומי של חברון הייתי משוכנע שהוא מקומי. סלאם הוא יליד עיראק, אך בעודו ילד הגיע עם הוריו לשבדיה, לאחר תחנת ביניים ברוסיה. חתיכת דרך רק כדי לחזור שוב למזרח התיכון.

ראש המשלחת, איינר יונסן, מגיע מנורבגיה. באופן קבוע, ראש המשלחת יהיה תמיד נורבגי, שכן זו המדינה שיזמה את כוח המשימה לחברון.

מאז שנכנסנו ל-H2 ועד שהגענו למערת המכפלה, דרך של כשני קילומטרים, עברנו חמש עמדות מג"ב. המשקיפים מקפידים על נימוסים ומנופפים לחיילים. התגובה הישראלית משתנה - חלקם מחזירים חיוך, אחרים מפנים עורף.

המשקיפים נהנים מחסינות דיפלומטית. הם רשאים להסתובב חופשי בכל שטחי העיר ולעבור בין שטחי H1 לשטחי H2 בלי בידוק. יש להם מנדט לצלם את מה שהם רוצים ולכתוב כל דבר שהם רואים. אסור להם להתערב באירוע, אך הם מקפידים לרשום את כל פרטי המתרחש, ואם יש צורך גם לשוב ולבצע תשאול נוסף.

שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, וכן שש המדינות החברות בטיף (דנמרק, איטליה, נורבגיה, שבדיה, שווייץ ו - שימו לב - טורקיה) מקבלים מטיף דוחות דו-שבועיים ורבעוניים. הדוחות האלה הם סודיים לחלוטין, ולכוח המשימה יש זכות לדרוש תשובות מהגורמים הרשמיים בשני הצדדדים ואף להפעיל עליהם לחץ באמצעות הצינורות הדיפלומטיים.

אנחנו עוצרים סמוך למערת המכפלה, ליד מרכז גוטניק. אחרי שמחנים את הרכב הם לא שוכחים להוריד ממנו את הדגל של טיף. טקס הנפת הדגל והורדתו הוא עניין פרגמטי לחלוטין - בלא מעט מקרים שבהם השאירו אותו על המכונית הוא פשוט נגנב.

תחנה שנייה: הקסבה

הילדים מתרגלים אנגלית

אנחנו צועדים כמה עשרות מטרים לעבר עמדת מג"ב, המתוגברת בגלאי מתכות ובקרוסלה, אל מעבר לחלק הערבי של חברון, אל תוך הקסבה, אזור שהוא תחת שליטה ישראלית אך האסור לכניסת ישראלים. ככל שמעמיקים פנימה אל השוק ניכר שהוא ידע זמנים טובים יותר.

הרבה חנויות בו סגורות, אבל יש בו חיים, ולא מעט תקווה לנורמליות. תושבים פלסטינים מהלכים בו, מתרועעים אלה עם אלה, משוחחים. ניכר שהנוכחות של צוות טיף מגבירה את הביטחון של התושבים.

כאן, חוץ ממשימת פטרול, לטיף יש גם תפקיד קהילתי. כמו למשל, תרומת קמח למאפיות, שמצדן מתחייבות למכור את המוצרים מקמח זה במחיר מוזל, או תרומה למרכז הספורט החדש עבור התושבים הפלסטינים. אנחנו זורמים בשוק. ילדים ניגשים ומושכים ידיים, מתרגלים אנגלית. סלאם נאלץ מדי פעם לעצור ולנהל עם התושבים שיחות ארוכות יותר מסלאם עליכום. הם דורשים בשלומו, מדברים על ענייני היום ומדווחים לו על מצב העניינים.

בשלב כלשהו, באזור שהוא בעצם צדה האחורי של שכונת אברהם אבינו היהודית, סלאם מחווה בעיניו מבט מעלה כדי שנסתכל. אני רואה רשת שמסוככת מעלינו. כמה בקבוקי זכוכית, שלא קשה להבין מנין הושלכו ומדוע, נחים עליה כאות ליעילותה.

באזור השוק נמצא גם משרד השטח של המשימה. משם אפשר לעלות לגג ולהבין איפה בעצם אנחנו נמצאים. על הגג, במבט מלמעלה, אפשר לראות שאין הפרדה אמיתית בין השכונות היהודיות והערביות, ושהקו הדמיוני שחוצה בין H1 ל-H2 מורכב ומפותל ממש כמו תולדות הסכסוך.

כשאני רוצה לעשן אני מתבקש לרדת אל חדר המדרגות. חברי המשימה דואגים לא לפגוע ברגשות המקומיים, לא רוצים שמגגות השכנים יראו חילול של צום הרמדאן. שם, במעלה המדרגות, מתפתחת שיחה עם קריסטינה. היא מדנמרק, בשנות ה-40 לחייה. עיניים כחולות ועליזות וקמטים המעידים על הרבה שנים בשטח.

קריסטינה היא מהוותיקות בחברון: זה כשנה היא מפטרלת ברחבי העיר ומרגישה שכבר הגיע הזמן לחזור הביתה. במולדתה הייתה קצינת בילוש. תמיד רצתה להגיע לארץ הקודש, ואף ויתרה על שליחות באפגניסטן לטובת חברון.

"אין ספק", היא אומרת, "כאן מאוד שונה - אפילו ביחס לקוסובו". כשאני מבקש הרחבה היא מסבירה שכאן, במשימה אזרחית, בלי נשק ובלי יכולת להגיב ולהתערב, לא היה לה קל. "אני מפחדת שכשאחזור לארצי", היא מתחילה לצחוק, "יכולת התגובה שלי כבר תהיה מנוונת".

תחנה שלישית: בית הדסה

פזצט"אות מול אויב דמיוני

יצאנו מהשוק והתקרבנו למבנה שחסם את הרחוב, משהו שמזכיר בצורתו קרוואן עם שתי דלתות - כניסה ויציאה. זהו אחד המחסומים לחלק היהודי. ירדנו כמאתיים מטרים אל תוך הרחוב. די שומם. פעם גם פה היה שוק, אבל עכשיו שערי החנויות שפנו לרחוב מרותכים ונעולים. בעלי החנויות גורשו כדי להבטיח את ביטחונם של מתיישבים יהודים.

חזרנו, סיבובית, לבית הדסה, הפעם מהצד היהודי. הכול יפה ומטופח, אנטיתזה מוחלטת לצד הפלסטיני. וכאן יש גם הרבה עבודה למשקיפים: כל פרח חדש ששתלו מתנחלים, כל צילון או פרגולה, כל שינוי קטן שנעשה בשטח, מצולם ונרשם בקפידה. כל השינויים האלה, הם מסבירים, נוגדים את הסכמי חלוקת העיר. היהודים, הם אומרים, לוקחים פה שטח קטן ומספחים שם גינה, פרח ועוד פרח, צילון כאן וספסל שם, וכך נולדת התנחלות.

הילדים היהודים לא ממהרים לבוא ולהגיד שלום. אינגריד מגדילה לעשות ומעדיפה לעבור לצד השני של הרחוב. היא דואגת להזכיר לי שהם ניטרליים ב-100%. שהם כאן כדי להצביע בפני שני הצדדים על עבירות של מי מהם בנוגע להסכמים שנחתמו. ביומיים שביליתי עם המשקיפים הם לא הצביעו פעם אחת על עבירה מהצד הפלסטיני. בינתיים, כששקיעה אוריינטלית צובעת את השמיים בארגמן, התגלתה תמונה אבסורדית למדי: עשרות מטרים לפני כיכר גרוס (הצומת המרכזי של היישוב היהודי), ברחוב השומם, עברה אותנו בריצה כיתת לוחמים של צה"ל. כיתה אחרת התחילה לעשות פזצט"אות ולהשיב אש דמיונית לעבר אויב דמיוני לא פחות. באותו הזמן, בכיכר, עמדו כמה ג'יפים צה"ליים ולצדם שבעה משקיפים בינלאומיים מהסיורים הנוספים, צילמו ורשמו. בפינה אחרת חנו כמה רכבי שברולט שחורים ומשוריינים עם לוחיות דיפלומטיות ולידם מאבטחים אמריקאים חסונים שסוככו על אדם מזוקן מארגון "שוברים שתיקה". אם חברון היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך, הסיטואציה הזו היא מיקרוקוסמוס של היישוב היהודי.

תחנה רביעית: כיכר גרוס

כמה תקריות דיפלומטיות

חוזרים לבסיס. בקומה השישית נמצא חדר האוכל של הצוות. מהחלונות נשקף נוף מהמם של חברון כולה. על כוס קפה אני פוגש את לוטה, דנית צעירה שהגיעה לכאן רק לפני כמה ימים, וזו המשימה הבינלאומית הראשונה שלה. גם היא מגיעה לכאן עם רקע משטרתי. בפינת הספרייה אנחנו פוגשים את עדנה הנורבגית. גם היא חדשה לגמרי ומיועדת לסיור כדוברת עברית. היא יהודייה ומאוהבת בישראל. מאז שסיימה תיכון הגיעה ארצה פעמיים כמתנדבת בקיבוץ. היא עדיין לא מכירה את השטח, אך היא מלאת רצון טוב. היא רוצה לתרום למשימה ולנורמליזציה באזור הסבוך הזה.

באהה, קצין הקישור עם הצד הפלסטיני, היה הכי פחות דברן. אולי כי התחלתי עם השאלות הקשורות למוצאו. הוא נולד בירדן אך "אין לזה שום קשר", הוא מתגונן, "אני דני". הדבר היחיד שהוא לא יכול היה להתכחש אליו היה שהערבית הרהוטה שלו מגיעה מהמשפחה. על תפקידו כקצין לא פירט.

המשמרת התחלפה. יוצאים שוב לסיור. הפעם אני הגבר היחיד. נהגת הסיור, הייזל, היא הוותיקה שבחבורה. שליש מכוח האדם במשימה הוא נשים, וזה לא במקרה. זה בשביל "לרכך את הרחוב".

אנו מוצאים את עצמנו שוב בכיכר גרוס, עם תקרית שצריך לדווח עליה לחמ"ל: מתנחל עלה על הבניין המפונה שעל גגו עמדת צה"ל כדי להביא שתייה קלה לחיילים. יומיים בחברון כנראה אינם מספיקים כדי להבין את חומרת התקרית.

כמה דקות מאוחר יותר עוד תקרית, ברחבה שלפני מערת המכפלה. שם, בצד היהודי, פועל מרכז גוטניק ומולו שני עסקים בבעלות פלסטינית. הוזמנו בחום פנימה, ובכניסה היו תלויות תמונות של הבעלים עם אנשי המשימה. בפתח אחת החנויות הללו נעמדה מתנחלת שצילמה בהפגנתיות את העובדים שהיו בתוכה. זמן קצר אחר כך נער יהודי נכנס בכוח לחנות וניסה לגעת בחפצים המוצגים בה. עוד רגע אחד עבר, ולמהומה הצטרף יהודי נוסף, שניכר כי לא היה מקומי. הוא חזר על המשפט, "חבר'ה, מה קורה כאן". אחד הבעלים ניסה לקרוא לחיילי מג"ב, שהגיעו במהרה והוציאו את השניים, שהתחצפו גם אליהם, החוצה.

חיכוכים כאלה קורים מדי יום. בעל החנות אמר שהוא מבין שיבוא היום שבו לא יצליח לשמור על האיפוק שהפגין היום.

סוף היום מגיע. אני יושב לשיחה עם ניקולס אריקסון, היועץ הפוליטי של המשימה. הוא משבדיה. הוא מודע לכך שגם אחרי 14 שנה של נוכחות, אנשים לא ממש מבינים מה המשקיפים עושים כאן. יחד עם זאת, הוא מעדיף שטיף תשמור על פרופיל נמוך. הפעם היחידה שבה עיתונים בארצות המוצא שלהם כתבו על המשימה הייתה ב-2006, כשהכוח פונה זמנית. ניקולס לא שש להציג ולו דוגמה אחת שתראה כיצד הדיווח שלהם שינה לטובה את המצב בעיר. סודיות הדוחות משמשת לו כעילה.

ההערכה הגדולה על תפקוד המשימה, בעיניו, באה לידי ביטוי בעובדה שהמנדט שניתן להם מחזיק כבר 14 שנה. ובכל זאת, ראיות אמפיריות להצלחת כוח המשימה באזור - אין. גם לא מפיו של ראש עיריית חברון חלד אוסיילי, שרק מפטיר משפט ממצה אחד: "מוטב איתם מאשר בלעדיהם".

צרו איתנו קשר *5988