איפה הכל נדפק?

בן גוריון הקים כבר ב-1952 ועדה לבחינת ההופעה של הישראלים במשחקי הלסינקי. אז מתי הכל השתבש?

החלום סוף סוף התגשם. החליפות נתפרו, הדגל הלאומי נפרש ומשלחת ישראל יצאה בפעם הראשונה למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 לאחר מאבקים בינלאומיים קשים לקבל את הזכות להשתתף במשחקים, ומסע הכפשות הדדי בין ראשי הספורט בישראל על הזכות לעמוד בראש הוועד האולימפי הלאומי. הצלחה ספורטיבית בדמות מדליות לא היתה, אך היה זה רק התחלה ל-40 שנות יובש.

ראש הממשלה דוד בן גוריון נדרש לסוגיה, והקים ועדה לבירור הופעתה של משלחת ישראל במשחקים ובדיקת מבנה הספורט במדינה. 44 שנים לאחר הקמת הוועדה הזו, הקימה ממשלת ישראל את ועדת לוין, שנדרשה שוב לשני הנושאים הללו. הפעם אטלנטה 1996 החליפה את הלסינקי 1952, אך השאלה העיקרית נותרה כשהיתה - איפה טעינו?

פעם, לפני 60 שנים, ניתן היה להשיב באופן ברור מהי הטעות. נחום חת, מי שהיה היו"ר הראשון של הוועד האולימפי בישראל ונציג מרכז מכבי בוועד, שפך אור על הנעשה מאחורי הקלעים של מוסד הספורט העליון במדינה בעדותו בפני הוועדה ב-1952: "אני נגד ספורט הפועלים, אבל זוהי המציאות ואינני יכול לשנות זאת על-ידי זאת שאומר שאני נגד. איך לסדר את העניינים אחרת? זה אינני יודע. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן". אמר וכיוון להסכם הפשרה ההיסטורי שנחתם באוקטובר 1951 בין מכבי להפועל על שיתוף פעולה ושוויון מלא בין הגופים.

היה זה הפתיח ל-13 שנים של שיתוק ספורטיבי מוחלט, והבסיס לעיסוק האובססיבי של ממשלת ישראל במבנה הספורט הישראלי. מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת מוקמת ועדה אחת (לעתים גם שלוש) בעשור לבחינת מצבו של הספורט הישראלי (למעט שנות ה-80, כשהספורט הישראלי היה בבידוד בינלאומי), וכולן תולות את האשם במבנה הייחודי של הספורט בישראל, אותו מבנה שנוצר יש מאין ב-1951 והספיחים שלו פעילים גם היום.

***
האם ניתן היה לנהוג אחרת? היה גם היה, וגם היו מספר הזדמנויות לעשות זאת. הראשונה נקרתה בשנות ההתהוות שבין קום המדינה לבין הקמת הוועד האולימפי. בתקופה הזו החליט ראש הממשלה באופן מודע שאין הוא מעוניין לטפל בספורט והותיר את הזירה לגופי הספורט הפעילים במדינה.‏ התייחסותה של המדינה לספורט התרכזה במחלקה הקטנה לחינוך הגופני במשרד החינוך. הדרת רגליה של ממשלת ישראל מהספורט נמשכה שנים רבות, ורק בסוף שנות ה-70 התווסף התואר "ספורט" למשרד החינוך והתרבות. מאז ידע הספורט הממסדי מהפכים שונים, כאשר היחידה העוסקת בו מבחינת הזרוע הביצועית היא מנהל הספורט (כיום היא חלק ממשרד התרבות והספורט), אך אין לה יד ורגל בפעילות הנעשית במערכת החינוך הגופני השייכת למשרד החינוך.

מרכזי הספורט לא הותירו את הספורט ריק מפעילות, למרות שממשלות ישראל לדורותיהן לא סברו שיש להשקיע ולטפח אותו. הספורט שגשג בארץ בזכות המאבק בין מרכזי הספורט על הרצון לשלוט בו, וככל שהתחרות גברה, נפתחו עוד מועדונים ונבנו עוד מתקנים שהיו מתאימים לאמצע המאה הקודמת. כל עוד הספורט העולמי נותר במסורת החובבנית שלו, המתכונת הזו הספיקה והפער מהעולם היה סביר על אף שלא היתה זכייה במדליות אולימפיות. עם זאת, נבחרת הכדורגל העפילה לטורניר גמר גביע העולם ופעמיים לרבע הגמר בטורניר הכדורגל האולימפי וספורטאים בודדים הגיעו לצמרת העולמית.

***
ההזדמנות השנייה היתה במקביל למפץ הגדול של הספורט - ביטול החובבנות ב-1981. תהליך זה הכניס את הספורט העולמי לסחרור, שבו הכסף הפך למנוע הגדול והקובע. תהליך דומה עבר גם על החברה הישראלית, והספורט היה חלק מתהליך המסחור עם ענפי המשק האחרים כפי שהיטיב לתאר אמיר בן פורת בספרו "ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי 1948-1998". כל עוד מדינות העולם חיפשו גם את מקומן בתהליך, הספורט הישראלי ידע לשמור על פער סביר ממדינות רבות, אבל כבר שני עשורים הפער מתרחב והולך: בריה"מ התפרקה וגם יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה - יותר מדינות מתחרות; ישראל מצאה בית במגרש של הגדולים, באירופה, אבל בכל פרמטר בר מדידה היא שייכת לחצי התחתון של היבשת: מתקנים (כמות, איכות, פריסה ארצית), צוותי אימון, השקעה בספורט וכמובן מספר הספורטאים.

המדינה מקציבה השנה לספורט באופן ישיר כשני יורו לאזרח, ומדובר בעלייה דרמטית ביחס ל-1.2 יורו ב-2005. עם זאת, ישראל מקצה רק כחמישית מהסכום שמקצות מדינות אירופה לאזרח מדי שנה (המועצה להסדר הימורים בספורט מקציבה סכומים גדולים מאוד לפעילות ספורט והקמת מתקנים, אבל הכסף הזה פרטי ואינו ציבורי).

הפערים האלה משפיעים בצורה ניכרת גם על מספר הפעילים. בעוד שבישראל משתתפים באופן מאוגד כ-70 אלף בני אדם בתחרויות ספורט (פחות מאחוז מהאוכלוסייה), מדינות מערב אירופה מציבות רף גבוה מאוד של כ-25% מתושביהן העוסקים בפעילות ספורט תחרותית מסודרת. שווייץ, מדינה הדומה לישראל במספר האוכלוסין והמהווה גם בסיס להשוואה בדוחות הלמ"ס, היא מעצמת ספורט ביחס לישראל: כשני מיליון ספורטאים מאוגדים באופן עקבי. בחינה של הענף הפופולארי ביותר, הכדורגל, מראה היטב מהו הפער - 270 אלף שחקנים ושחקניות בליגות השונות לעומת כ-24 אלף בישראל. איך יכול להיות שבאותו גודל אוכלוסייה, מספר שחקני הכדורגל גדול במדינה אחת פי 11 מאשר במדינה האחרת?

הפערים הכמותיים באים לביטוי גם באיכות. בכל מדינה יש את בעלי כשרון העל, יוצאי הדופן הספורטיבי, הפנומנים בענף שלהם. בעוד שבישראל מדובר בבודדים, במדינות אחרות מדובר בעשרות. בעת שבאים להרכיב נבחרת כדורגל או כדורסל, המצאי שעומד למאמן הלאומי בכל עמדה במגרש הוא מצומצם ביותר ולעתים אף נאלצו מאמני הנבחרת הלאומית לאלתר ולשבץ שחקנים בתפקיד זר להם מחוסר ברירה. בנבחרות אחרות פעולה מעין זו היא לא אופציה.

***
היעדר העומק בא לביטוי חמור עוד יותר במיעוט הפנומנים, שמביאים לזכייה במדליה אולימפית. החלום שהחל ב-1952 זכה להגשמה בברצלונה. מאז מצליחים ספורטאי ישראל, רק שישה, להמשיך במסורת ומוסיפים בעקביות, בטפטופים, מדליה אחת לארבע שנים. הגחלת נשמרת, אך לעומת מדינות אחרות אנחנו נמצאים בפיגור גדול: ב-1992 זכתה ישראל בשתי מדליות אולימפיות. גם יוון. שוויץ זכתה במדליה אחת בלבד.

ב-2004 יוון אירחה את המשחקים האולימפיים וזכתה ב-16 מדליות. ישראל זכתה שוב בשתיים, שווייץ בחמש. בבייג'ין, יוון נסוגה לארבעה מדליות, שווייץ עלתה לשבע וישראל המשיכה בטפטוף של מדליה אחת. בשנים האלה גם התמודדה נבחרת הכדורגל עם שתי הנבחרות האלה במוקדמות המונדיאל או היורו, ולא הצליחה לנצח אפילו פעם אחת. הנבחרת הלאומית שלנו גם לא הצליחה להעפיל לאף אחד מהטורנירים. שווייץ ויוון הצליחו.

הקיץ האחרון, שבו כישלון רדף כישלון, הוא ההזדמנות השלישית. ההישגים שהיו עד כה הם למרות היחס לספורט ולא בזכותו, ויתכן שעוד נתרפק עליהם בערגה. קפיאה על השמרים היא נסיגה לאחור, בעיקר כשהעולם משקיע בספורט הרבה יותר מבעבר. אין מדובר רק בארה"ב ואירופה. זה שני עשורים שמעצמות המזרח הרחוק הן אלו שנוטלות לידיהן את ההגמוניה, והמפרץ הפרסי מתעורר גם הוא.

אחרי 60 שנים של ספורט ממוסד הגיעה העת להציב חזון ספורטיבי ותוכנית פעולה מהפכנית. המתכונת שעבדה עד כה היתה נכונה למאה ה-20, אבל לא למאה הנוכחית.

צרו איתנו קשר *5988