הטורבינה של שלי יחימוביץ'

כך הצליחה להכניס את התקשורת הישראלית לקרביים של מי שמזמן הגדרנו "נון-אייטם"

הטור פורסם בגיליון אוקטובר של מגזין פירמה

את שלי יחימוביץ' הכרתי לראשונה בתחילת העשור הקודם, כשהחלה להגיש את "מה בוער" כממלאת מקום של רזי ברקאי. מדי פעם הזדמן לי לערוך את התוכניות בהגשתה, לעתים תכופות יותר נטלתי בהן חלק מתוקף תפקידי ככתב הפוליטי של גלי צה"ל.

כשיחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה נדרשתי, כמו יתר עמיתי, להתרגל לסטטוס החדש של המגישה שאיתה נהגתי לעבוד. אלא שבחלוף הזמן ועם השנים, התחוור שהאתגר הגלום בסיקורה של הפוליטיקאית יחימוביץ' גדול מכפי שיכולתי להעריך.

קצת קשה להיזכר היום, כשרבים מנבחרינו הם עיתונאים לשעבר, אבל בימים הרחוקים של תחילת 2006 מדובר היה בתופעה נדירה יחסית. אמנם טומי לפיד חצה את הקווים עוד קודם, ועדיין, אולי בגלל הגיל ואולי מפני שמהר מאוד החל להתנהג ולדבר כפוליטיקאי ותיק, אצלו זה היה שונה. יחימוביץ' הייתה אז דוגמה ייחודית ונדירה לעיתונאית בכירה, בשיא הקריירה ובעודה צעירה, שמבחירה טהורה החליטה להיכנס לפוליטיקה.

החוויה הגלומה בסיקור פעולותיה של חברת הכנסת יחימוביץ' מטעה ויוצאת דופן. הפנים פני פוליטיקאית, והקול קולה של קולגה. היכרותה את מערכת הכללים שמניעה את הכתב ואת גוף החדשות שמאחוריו - מוחלטת. בשיא הטבעיות תתייצב לצדו; תשיא עצות, תחווה דעה כיצד יש להציג סיפור או אייטם ותחלוק ריכול בז'רגון של עיתונאי על עוד פוליטיקאי עבש שמסתובב במסדרונות, או אפילו טוב יותר - תמתיק אינפורמציה עסיסית בנוגע למערכת שבה אתה עובד.

כזו היא יחימוביץ', לא רק מבינה תקשורת, אלא מדברת את שפתה, שפתנו. בכך היא נבדלת גם מיתר חבריה העיתונאים שהצטרפו לפוליטיקה אחריה. כולם עיתונאים בכירים ובולטים, אבל איש מהם לא סיקר את המערכת הפוליטית באדיקות ובאינטנסיביות כפי שיחימוביץ' עשתה זאת, לאורך זמן ממושך ובתפקידים שונים.

לניסיון ארוך-שנים הזה, להיכרות האינטימית עם הפוליטיקה ועם אלה שמסקרים אותה, צריך להוסיף את מערכת הקשרים שיחימוביץ' טוותה לאורך שנים ושסייעה לה ביצירת מהלכים גם במערכות תקשורת רבות. בעוד מרבית עמיתיה בכנסת נזקקים לתיווך הבלעדי של הכתבים הרלוונטיים כדי שדברם יגיע לאומה, ליחימוביץ' יש חברים כמעט בכל מערכת; פרשנים, מגישים, עורכים בכירים - כולם היו חבריה.

מצוידת בכל אלה היא ניגשה למשימת חייה - המירוץ להנהגת מפלגת העבודה. כל עסקן זוטר המכיר את מפלגת העבודה יספר לכם שמפקד החברים שנערך לקראת ההתמודדות האחרונה היה, יחסית, הנקי ביותר שהיה בעבודה זה שנים.

היחסיות היא כמובן נקודת מפתח, שהרי מי לא מכיר את הכשלים המובנים הקיימים בשיטת המפקד, שבמסגרתה תרים המועמדים אחר מתפקדים לרגע שיצטרפו "אד הוק" למפלגה, ישלשלו את הפתק הנכון ביום הפריימריז וימשיכו לתחנה הבאה או למפלגה הבאה.

ועדיין, אולי בגלל הערנות התקשורתית לתהליך המסואב, ואולי בשל העובדה שהיא קטנה, אופוזיציונית וממילא פחות אטרקטיבית בעבור אינטרסנטים למיניהם, כי למתמודדים אין שום ג'וב לחלק, המפקד האחרון בעבודה היה פחות מושחת מבעבר; פחות מניפולטיבי ממפקד הארגזים של 2005 (שבזכותו, בין היתר, נכנסה יחימוביץ' לכנסת לראשונה), ופחות מאסיבי מזה של 2007.

אז מדוע נוצר הרושם שמדובר הפעם בשחיתות שכמוה לא ידענו? כיצד התקבל הנרטיב שמדובר במהדורה מעודכנת של מפקד האנוסים (קופירייטר: אהוד ברק, 2005) שחויבו להתפקד בניגוד לרצונם או ידיעתם? ואולי צריך לשאול למי היה אינטרס להציג את המפקד ככזה?

לשווא ניסו הדינוזאורים הוותיקים של מנגנון המפלגה לפייס את המועמדת יחימוביץ' ולהסביר לה כי גם אובייקטיבית וגם ביחס לעבר, השד לא נורא כפי שהוא מוצג על-ידה; סוף כל סוף ישנה שופטת נכבדה שמפקחת על ההליך, ומסרקות צפופות שמסננות כל מתפקד - הקמפיין של יחימוביץ' נמשך.

כטורבינה המחוללת זרם חשמלי, כך עוררה יחימוביץ' את הדיון הציבורי בנוגע למפקד. והסחורה שמכרה נהנתה מביקוש נאה.

מי היה מאמין שהתקשורת הישראלית, שמאסה בעיסוק תפל בנבכי הפוליטיקה, תיכנס בחפץ-לב כזה לקרביים הפרוצדורליים של מפלגה שמזמן הוגדרה על-ידינו כנון-אייטם.

האם ייתכן כי לולא יכולותיה התקשורתיות של יחימוביץ', הבנתה את המדיה ומערכות הקשרים שטוותה, סיפור המפקד במפלגת העבודה לא היה הופך לאייטם? הייתכן כי ללא הקמפיין שחוללה הייתה מפלגת העבודה נמנעת מלגרוע כמה אלפי מתפקדים מספר הבוחרים, ואם כן, יכול להיות שהדבר היה משפיע או אפילו משנה את תוצאות הפריימריז בעבודה? תשובתכם טובה כשלי.

שלא תהיה טעות: טוב לנקות את הפוליטיקה מחולייה, חשוב שתהליך בחירות פנימי ישקף את רצון הבוחרים באופן שקוף ונטול מניפולציות. אבל בבימה שעניינה עיתונות ועיתונאים ראוי לשאול, גם אם בדיעבד, האם לא שועבד סיקור המפקד בעבודה לצרכיה הפוליטיים של מועמדת מסוימת?

אמת, שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית ישרה שמאמינה בלב שלם בפוליטיקה נקייה, אבל אל מסעה לביעור החוליים מהמפקד במפלגת העבודה היא לא ניגשה כלוחמת צדק נטולת פניות, אלא כמועמדת עם אינטרס קר וספציפי - לקפד מספר הבוחרים תומכים של עמיר פרץ ובוז'י הרצוג. ספק אם התובנה הזו חלחלה בדיווחים של עמיתיי ושלי.

6 שנים לאחר שנכנסה לפוליטיקה, שלי יחימוביץ' היא כיום מנהיגה פופולרית, סוחפת ובעלת פוטנציאל להגיע לצמרת, והכול בזכות עצמה. אולי זה השלב שבו על התקשורת לחדול מלהעניק לה פריבילגיות השמורות לקולגה.

כפי שסיקרנו את פואד ומצנע, פרץ וברק בעת שהנהיגו את מפלגת העבודה, כך עלינו לסקר גם את יושבת הראש הנוכחית - לא פחות, אבל גם לא יותר. היא כבר גדולה מספיק ותסתדר בלי עזרה.

צרו איתנו קשר *5988